שמואל ב-פרק-14

ביאורים

• וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל, משתוקק ל אַבְשָׁלוֹם. יחסי יואב ודוד מורכבים, ועם זאת שררה ביניהם אהבה וקרבה, ושלומו של דוד היה יקר ליואב. בין אם דוד הזכיר זאת במפורש ובין אם לאו, יואב הכיר במלך שהוא מתגעגע לבנו, אבל לא העז להחזיר את אבשלום בגלוי, אלא נקט תחבולה שתגרום לכך בעקיפין:

• וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, לעיר תקוע, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה, היודעת לערוך דבריה בכשרון ולהציגם באופן משכנע, והטיל עליה משימה לא שגרתית – וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: הִתְאַבְּלִי, התחזי לאבלה נָא, וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים, בגדייך והיעדר השימוש בתמרוקים יעידו בך שאת זמן רב מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת.

• וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ. הוא לא שטח בפניה את נאומה, אלא הסביר לה את רצונו – עליה לערוך הצגה בפני המלך ולשאת דברים שיעוררו את דוד להשיב אליו את אבשלום בנו. יואב ציפה שבחכמתה תצליח האשה לבצע את שליחותה.

• וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה מיד בבואה וַתִּשְׁתָּחוּ, השתחוותה וַתֹּאמֶר: הוֹשִׁעָה, הַמֶּלֶךְ. אני זקוקה לעזרתך הישירה.

• וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה לָּךְ? וַתֹּאמֶר: אֲבָל, אכן, באמת אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי. וַיָּמָת אִישִׁי

• וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, לאחר מות בעלי נותרתי לבדי עם שני בנים. וַיִּנָּצוּ, התקוטטו שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין מַצִּיל, לא היה שם אדם שיוכל לחלץ ולהפריד בֵּינֵיהֶם. וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד, הם הכו זה את זה עד שאחד מהם גבר על אחיו וַיָּמֶת אֹתוֹ.

• וְהִנֵּה בעקבות המעשה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ, עלי וַיֹּאמְרוּ: תְּנִי לנו אֶת מַכֵּה אָחִיו, הרוצח וּנְמִתֵהוּ בתור גואלי הדם בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, ומבחינתי הם דורשים – וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ שנשאר, וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי, שריד חיי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי, לבעלי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. את בעלי איבדתי, הבן האחד נהרג, ואם עכשיו יהרגו גם את אחיו, לא תישאר לאישי ולי כל שארית.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה: לְכִי לְבֵיתֵךְ, וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ, שלא ימצו את דין גאולת הדם במקרה שלך. האשה לא הסתפקה בהבטחה הכללית של דוד לטפל בנושא. היא רצתה לחלץ מן המלך תגובה נחרצת יותר –

• וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ: עָלַי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֶעָוֹן. אם לא דייקתי בפרטים או אם יש עברה כלשהי בדבר – אשא באחריות לכך וְעַל בֵּית אָבִי, וְאילו הַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, באופן נחרץ ובמעורבות רגשית יתרה : כל הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ שתסגירי לו את בנך – וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, הפני אותו אלי או בואי עמו לפני, וכך לֹא יֹסִיף עוֹד איש לָגַעַת, לפגוע בָּךְ.

• וַתֹּאמֶר: יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, היא הוסיפה לבקש בשם אלוקים, או: ביקשה מהמלך לאמת את דבריו בשבועה מֵהַרְבַּת, מהרבות, שלא יוסיף גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, לאבד. ובבקשה הבטח לי ש לֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי.וַיֹּאמֶר: חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה. המלך נשבע לשמור שהבן לא יינזק. יש לשער שהאשה הציגה את דבריה באופן משכנע, אבל המקרה לא היה זר לחלוטין למלך, כמובן. בעיה דומה קיימת גם בביתו.

• וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה לאחר שהשיגה את מבוקשה : תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר. ברשותך אומר דבר נוסף. וַיֹּאמֶר: דַּבֵּרִי.

• וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: אכן עזרת לי בדבריך הצודקים, וְאולם לָמָּה חָשַׁבְתָּה, חשבת כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים?! ראה מה עשית לעם ישראל. הרי גם לך יש בן כזה, וּמִדַּבֵּר, ומתוך דיבורו של הַמֶּלֶךְ את הַדָּבָר הַזֶּה בענייני אתה נוהג בבנך כְּאָשֵׁם, כמואשם במוות, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ, מי שגירשוֹ והרחיקוֹ. אמנם אבשלום נושא באחריות למעשהו, אבל יש להניח שלא היה נידון למוות, מפני שהוא עצמו לא עשה דבר אלא שלוחיו, ואם כן מדוע יורחק לעולם –

• כִּי, הרי למרות החומרה והתיעוב שבמעשה הרצח, מוֹת נָמוּת כולנו במוקדם או במאוחר, וְאנו כַמַּיִם הַנִּגָּרִים, הנשפכים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ שוב. המוות איננו הפיך, וְלכן לֹא יִשָּׂא, ייקח אֱלֹהִים נֶפֶשׁ החוטא, אלא – וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. הוא ידאג שהאדם לא יאבד לחלוטין.

• וְעַתָּה, כ אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, סיפורי שלי או רמיזתי למעשה אבשלום, אף כִּי יֵרְאֻנִי, הפחידו אותי אנשי הָעָם, שלא אדבר כך אליך. הרי אני יודעת שזהו נושא רגיש בעבור המלך, והמלך כבר הוכיח בפעולתו שאין הוא סולח. אף על פי כן, וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ: אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ, שפחתו,

• כִּי קיוויתי שבכל זאת יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ המבקש למעשה לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים, מהחיים.

• וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ: הלוואי ש יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ במשפטו לִמְנוּחָה, למנוחת לב המלך ובנו, או למנוחתי ומנוחת בני, כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, שלם וחכם לִשְׁמֹעַ, להבין את הַטּוֹב וְהָרָע. אני רק מזכירה את הנושא בפניך. אתה תשפוט, וַה' אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ.

• וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַל נָא תְכַחֲדִי, תסתירי מִמֶּנִּי דָּבָר ל אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ, האם יש ליואב חלק בְּכָל זֹאת? גם אם סיפורה של האשה אמתי, היא לא עסקה רק בו אלא המשיכה להעיר את תשומת לבו של המלך, כאומרת: אם אתה דואג לצרתה ולכאבה של אשה קטנה ומסכים שאין תקנה לנרצח בהריגת רוצחו, מדוע לא תפעל בהתאם לכך? אין זו טענה אופיינית לאשה שבאה לבכות לפני המלך על בעיה פרטית, ולכן דוד חשד שיש לדבריה רקע ומניעים נוספים. וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר: חֵי נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם אִשׁ, יש לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל, לנטות מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כל דבריך נכונים ומדויקים, כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי לעשות זאת, וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

• לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר, להוביל את הדברים כך עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וכבר אמרתי ש אדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. ואכן, הנה גילית שאת פנייתי יזם יואב.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב: הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי, החלטתי לעשות אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שיעצת לי באמצעות האשה. וְאתה, שהצעת זאת, לֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר, אֶת אַבְשָׁלוֹם, ואעניק לו חסות.

• וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל, על פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ. דוד עלול היה לראות בדבריו התערבות פולשנית בענייניו הפרטיים והמשפחתיים מצד מי שכפוף לו. על כן יואב הודה למלך שהקשיב לדבריו ולא דחה אותם אלא הורה לנהוג על פיהם.

• וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם אל יְרוּשָׁלִָם.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יִסֹּב, יפנה אבשלום אֶל בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה. אינני מעוניין לראותו. וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. הערה הנחוצה לסיפורים הבאים:

• וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל, לְהַלֵּל מְאֹד, ראוי לכל שבח. מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, ראשו לֹא הָיָה בוֹ מוּם.

• וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ – וְהָיָה זה מִקֵּץ יָמִים, פעם בשנה – לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ, משקל השֵׂער היה מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן, במשקל הַמֶּלֶךְ. שערו היה ארוך ושופע מאוד. לפי המשקל המקובל של השקל – כ – 11 גרם, משקלם של 200 שקלים הוא כ – 2 קג. הוא גידל את השׂער בגלל נֶדר נזירוּת או מסיבות אסתטיות. חזותו הייתה מרשימה הן משום שהיה יפה תואר והן משום שטיפח רעמת שׂער. הערה נוספת שאינה קשורה למהלך הסיפור הנוכחי, אבל תהיה לה משמעות בהמשך:

• וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת, וּשְׁמָהּ תָּמָר. כנראה קראהּ על שם אחותו, שלא ידוע מה עלה בגורלה, אבל מן הסתם היה קשר עמוק ביניהם. הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.

• וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. המלך עמד בסירובו. למרות שדאג להשיב את אבשלום מן הגלות, דוד לא רצה לדבר אתו.

• וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם שליחים אֶל יוֹאָב על מנת לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ. הוא העביר מסר ליואב: מכיוון שכבר החזרת אותי אל המלך, אנא המשך לסייע גם להפגיש בינינו. וְלֹא אָבָה, רצה יואב לָבוֹא אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית, וְעדיין לֹא אָבָה לָבוֹא. ייתכן שיואב לא אהב את אבשלום, והוא פעל למען השבתו לירושלים משום שחשב שהדבר ירגיע הן את המלך והן את בנו, אך מכאן והלאה לא רצה להתערב עוד.

• וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי, הסמוכה לרשותי, וְלוֹ צומחות שָׁם שְׂעֹרִים – לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ.וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם, שכבר גילו צייתנות גדולה לכל מה שאדונם יצווה עליהם, אֶת הַחֶלְקָה של יואב שר הצבא בָּאֵשׁ.

• וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה, דבר שעד אז לא עשה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ?

• וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: בֹּא הֵנָּה, וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בשמי : לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר? טוֹב לִי ב עֹד אֲנִי שָׁם. עדיף היה לי להישאר שם במנוחה. כעת אני נמצא ליד אבי, אבל אינני יכול לראותו. וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שיקרא לי לבוא, וְאִם הוא יחליט ש יֶשׁ בִּי עָוֹן – וֶהֱמִתָנִי, אבל חיי גלות בתוך ביתי שלי, מורחק מהאיש המרכזי במדינה, קשים עלי יותר מאשר חיי בגשור.

• וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ את הדברים הללו. ייתכן שיואב לא רצה לעשות זאת, אבל הבין שאבשלום אינו בורר באמצעי לחץ, ובעיניו העניין לא היה עקרוני. וַיִּקְרָא המלך אֶל אַבְשָׁלוֹם. וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם. נראה שהיחסים ביניהם חזרו לתקנם, לפח ות על פני השטח.