שמואל ב-פרק-18

ביאורים

• וַיִּפְקֹד, ערך מִפקד צבאי דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת.

• וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם, הַשְּׁלִשִׁית, שליש מהם מסר בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי, נאמן דוד שאולי פיקד על גדודי הזרים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם: כמפקד העליון יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם לקרב, כשאר מנהיגים בישראל שנהגו לצאת בראש הצבא.

• וַיֹּאמֶר הָעָם: לֹא תֵצֵא, כִּי אִם נוּכה במלחמה ו נֹס נָנוּס – לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב. זו תהיה רק תבוסה באחד הקרבות שבמערך הכולל. ואף אִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ – לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב, כִּי עַתָּה יש כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים, והם יבואו במקומנו, וְעַתָּה טוֹב יותר כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵה עִיר לַעְזוֹר, כפיקוד כללי מהעורף. שהרי אם תצא אתה לקרב ויקרה לך דבר, תהיה זו מפלה גמורה.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ: אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם – אֶעֱשֶׂה.וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הַשַּׁעַר של העיר מחניִם, וְכָל הָעָם יָצְאוּ לפניו מסודרים לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים.

• וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי ראשי הגדודים ביציאתם לֵאמֹר: לְאַט, חפו, מלטו, או: נהגו במתינות ובחמלה לִי, בשבילי לַנַּעַר, לְאַבְשָׁלוֹם. דוד עדיין אהב את אבשלום, כפי שמעיד הביטוי ‘נער', ולא ראה זדון במעשיו אלא ראה בהם יותר מעשי נערות ושטות. וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם. ניתנה הוראה גלויה וכללית שבמידת האפשר לא יפגעו בבנו.

• וַיֵּצֵא הָעָם, לוחמי דוד אל הַשָּׂדֶה לִקְרַאת אנשי יִשְׂרָאֵל שהיו עם אבשלום. וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם שבעבר הירדן. ייתכן שאנשי אפרים, שנחלתם שבעבר הירדן המערבי אינה רחוקה, היו נכנסים לאזור כדי לרעות את צאנם.

• וַיִּנָּגְפוּ, הוכו שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל, צבאו של אבשלום, שנאספו אליו אנשים מכמה שבטים, אך לא היה מאורגן ומאומן לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד, שבראש צבאם עמדו מפקדים מנוסים יותר. מלבד זאת, יש להניח שאנשי דוד היו נמרצים ונחושים יותר שכן ראו במאבק זה מלחמת קיום. לכן עלה בידם לנצח את ישראל. וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא – עֶשְׂרִים אָלֶף.

• וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפֹצֶת, מתפזרת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. אנשים נסוגו והתפזרו בכל האזור, וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל, היער הרבה להרוג בָּעָם יותר מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא. אנשים נתקלו בעצים ובמפגעים שונים ונפלו בבורות, וכך גרמה להם מנוסתם אל היער אבדות רבות.

• וַיִּקָּרֵא, נזדמן אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי קבוצה של עַבְדֵי דָוִד. וְאַבְשָׁלוֹם באותה שעה רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד. וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ, סְבַך, הסתבכות של ענפי הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה, שענפיה היו נמוכים למדי, וַיֶּחֱזַק, נאחז רֹאשׁוֹ בָאֵלָה. כאמור, שערו של אבשלום היה ארוך ושופע, ועל כן נתפסו שערותיו בסבך העץ. וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ. הוא נתלה באוויר, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו המשיך בדרכו ללא רוכב ו עָבָר.

• וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד, וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר: הִנֵּה רָאִיתִי אֶת אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה.

• וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ: וְהִנֵּה, הרי רָאִיתָ, וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה, הרגת אותו במקום, וְאז היה עָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת – פרס על המעשה החשוב שעשית?

• וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב: וְאף לוּא אָנֹכִי הייתי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי לא עשרה כסף אלא אֶלֶף כֶּסֶף, לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ, כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר: שִׁמְרוּ, היזהרו, מִי שיהיה בַּנַּעַר, בְּאַבְשָׁלוֹם.

• אוֹ, גם אילו עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר ומעלתי באמון שניתן בנו, והרגתי את אבשלום בצנעה כפי רצונך – וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ, בסופו של דבר הכול יתגלה, וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד ולא תקבל עליך אחריות, ואותי היה המלך מעניש, לא אותך.

• וַיֹּאמֶר יוֹאָב: לֹא כֵן, לא נכון הוא ש אֹחִילָה לְפָנֶיךָ, אתחנן, או אמתין, עד שתבצע את פקודתי. או: אנא אל תדבר דברי הבלים. וַיִּקַּח יואב שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים, ענפים דקים או מוטות עץ מחודדים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם כשהוא עוֹדֶנּוּ חַי ותלוי בְּלֵב הָאֵלָה.

• וַיָּסֹבּוּ, פנו עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ.

• וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר תקיעה מיוחדת המכריזה על סיום הקרב ועל חזרת הכוחות לבסיסם. וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי חָשַׂךְ, צמצם, מנע יוֹאָב אֶת הָעָם להמשיך בקרב. אחרי מות אבשלום יואב לא מצא טעם בהריגת אנשים נוספים.

• וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת, הבור הַגָּדוֹל. וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד, וְכָל יִשְׂרָאֵל שהיו עם אבשלום ושמעו על הריגתו, נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו. כל אחד ברח למקומו שהרי למרד לא הייתה עוד תוחלת ותכלית.

• וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת, המצבה אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ. הוא הקים מצבת זיכרון מיוחדת או מין מאוזוליאום בעמק המלך שליד ירושלים, כִּי אָמַר: אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר, כדי שיזכיר את שְׁמִי, שיישאר לי ממנו זכר. אף על פי שהיו לו שלושה בנים, ייתכן שמתו או שלא היו ראויים לרשת את מקומו. וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. מצבה זו לא הוקמה על קברו של אבשלום, שהיה, כאמור, בבור בעבר הירדן.

• וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק הכהן, שנלווה אל צבא דוד, אָמַר: אָרוּצָה נָּא אל העיר בה יושב המלך וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה', עשה את משפטו והצילו מִיַּד אֹיְבָיו.

• וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב: לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה. הבשורה לא תסב למלך נחת, וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר בשורה טובה אחרת, וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר, כִּי עַל [כֵּן], שהרי בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת.

• וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי, שכנראה נמנה עם צבא הזרים שלמלך והיה במחנה יואב : לֵךְ אתה ו הַגֵּד לַמֶּלֶךְ את אֲשֶׁר רָאִיתָה, ראית. יואב חס על אחימעץ, ולכן שלח חייל פשוט, שאינו מבין את משמעויותיה של בשורתו למלך. וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב מפקדו וַיָּרֹץ.

• וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב: וִיהִי מָה, אָרֻצָה נָּא ברשותך גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי. אולי אחימעץ חשב שטוב שיהיה עם המלך באותה שעה, אולי יעלה בידו לרכך את תגובת המלך. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: לָמָּה, לשם מה זֶּה אַתָּה רָץ, בְּנִי, וּלְכָה, לך אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת, מצויה, או: בשורה שמשיגה את מטרתה.

• וִיהִי מָה, אָרוּץ. אני מוכרח לעשות זאת. וַיֹּאמֶר יואב לוֹ: אם אתה מתעקש – רוּץ.וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, העמק הרחב ולא בדרך הסלולה. בכך קיצר את הדרך וַיַּעֲבֹר, הקדים אֶת הַכּוּשִׁי.

• וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים של העיר שנעשו להגנתה. דוד ישב קרוב לחוץ. וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל, שעל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה, וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ לא מזוהה רָץ לְבַדּוֹ.

• וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ.וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אִם הוא לְבַדּוֹ – בְּשׂוֹרָה בְּפִיו. אין זו מנוסה של אנשים רבים המורה על מפלה, אלא יחיד הנושא בשורה, ולכן אינך צריך לחשוש. וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב, הרץ הלך והתקרב.

• וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ. וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר, האיש שליד השער, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אִישׁ נוסף רָץ לְבַדּוֹ.וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גַּם זֶה מְבַשֵּׂר. דוד הבין שאם באים שני אנשים יחידים במרוצה, הם בוודאי נשלחו לספר את שאירע.

• וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה: אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן שהיא כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק.וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אִישׁ טוֹב זֶה, וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא. בוודאי הוא רץ כדי להביא עמו בשורה טובה.

• וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ כאשר הגיע לבסוף, וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ: שָׁלוֹם, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר, הסגיר, מסר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם, מרדו בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. אחימעץ סיפר למלך על הניצחון במלחמה.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: ה שָׁלוֹם לַנַּעַר, לְאַבְשָׁלוֹם? שאלתו הראשונה התייחסה לבנו האהוב. וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ בהתחמקות : רָאִיתִי את הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל ההומה בניצחונו לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ, יוֹאָב, וְאֶת עַבְדֶּךָ, אותי וְלֹא יָדַעְתִּי מָה. איני יודע פרטים מדויקים משום שלא ראיתי דבר בעצמי.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה. הסתובב ועמוד כאן, לידי. וַיִּסֹּב אחימעץ וַיַּעֲמֹד.

• וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא, וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי: יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ. גם הכושי הביא אותה בשורת ניצחון.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי: הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר, לְאַבְשָׁלוֹם? וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי, שלא חשש לספר : יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה. לוואי שיקרה לכל אויביך כמו שקרה לאבשלום. דוד הבין שאבשלום נהרג.