שמואל ב-פרק-21

ביאורים

• וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה. בארץ ישראל, שאין בה מאגרי יבול ומים גדולים, שלוש שנים רצופות של רעב הן אסון. וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה', כנראה באמצעות האורים – והתומים כדי לשמוע מהו הגורם לרעב. וַיֹּאמֶר ה': אֶל, על שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים שלו, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים.כיוון שהרעב בא בעקבות החטא כנגד הגבעונים, היה צורך לכפר עליו בפניהם ולרַצות אותם.

• וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. וכאן מופיע מאמר מוסגר: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם בזמן יהושע שלא ימיתו אותם. הגבעונים אמנם הטעו את יהושע, אבל לאחר שישראל נשבעו להם, הם הפכו לבני חסות והוטלה עליהם עבודת המקדש. וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, וּבַמָּה אֲכַפֵּר על החטא שחטאו כנגדכם, וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'? וכאשר תסלחו לנו, תחזור התשועה והברכה לישראל.

• וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים: אֵין לָנוּ חשבונות של כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ. איננו תובעים משאול וממשפחתו כסף כלשהו, ואין אנו מעוניינים בפיצויים. ובמלים מעשיות: לא נסתפק בפיצוי כספי, וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל. אין לנו טענה כנגד כלל ישראל, מפני שאין זו אשמתם. וַיֹּאמֶר: אתם עדיין פגועים, ולמרות שלעתים קרובות כופר הניתן לקרובי הנפגעים מפיג את הטרוניה, אתם אומרים שאין לכם תביעה כספית מבית שאול, מָה אפוא אַתֶּם אֹמְרִים – ו אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

• וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ, שכילה אותנו, וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב, שחשב להשמיד אותנו מלהתקיים בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל, הוא עצמו כבר איננו חי; רק צאצאיו קיימים.

• יֻתַּן, יינתנו לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, מצאצאיו, כנקמה על כך שהוא הרג משלנו, וְהוֹקַעֲנוּם לַה', נהרוג אותם ונתלה את גוויותיהם מול ה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'.וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אם אין ברירה – אֲנִי אֶתֵּן. מסתבר שדוד ניסה לשאת ולתת עמהם ולרצותם בכופר ובשילומים, אבל הם לא הסתפקו בפחות מנקמת דם.

• וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל, בגלל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם, בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. דוד שמר על מפיבשת ככל יכולתו מחמת השבועה שהייתה בינו ובין אביו.

• וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל כפילגשו, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת. לאנשים הללו לא היה מעמד חוקי שלם, אבל בכל זאת הם בניו של שאול, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי,

• וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה', וַיִּפְּלוּ, הוכו שְׁבַעְתָּם – שבעת האנשים הללו יָחַד. וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי ה קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים, הראשונים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים בסביבת חג הפסח.

• וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ, הסבה אותו, או מתחה אותו כאוהל לָהּ אֶל הַצּוּר, הסלע, ושם ישנה זמן רב – מִתְּחִלַּת ה קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, עד עונת הגשמים. וְלֹא נָתְנָה, הניחה ל עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה. האם שמרה את בניה המתים בחירוף נפש במשך תקופה ארוכה, כדי שגופותיהם לא יתבזו ויתחללו.

• וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל. שמירתה המסורה עוררה את דוד לחשוב לא רק על החיים אלא גם על המתים. לכן הוא ניסה לפעול גם לטובת זכרו של שאול.

• וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי, ראשי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן, אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ. באופן דומה להוקעת הגבעונים, תלו הפלשתים את גוויות שאול ובניו על החומה בבית – שאן, שהייתה מעין מעוז פלשתי. זמן קצר לאחר מכן גנבו אנשי יבש גלעד את הגוויות והביאו אותן לקבורה בעירם, שכן הם הכירו טובה לשאול, על אשר הציל אותם מיד העמונים. בינתיים עברו כמה שנים סוערות ומרות, ועכשיו התעורר דוד לדאוג לזכרם.

• וַיַּעַל מִשָּׁם – מיבש גלעד אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיַּאַסְפוּ גם אֶת עַצְמוֹת בני שאול הַמּוּקָעִים.

• וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע, בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, ואת שאר צאצאיו קברו קרוב לשם. וַיַּעֲשׂוּ את כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ, לקבור את שאול ויהונתן בכבוד בקבר אבות. וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן. לאחר שהגבעונים רוצו, ולאחר שהושבו עצמות שאול וביתו אל מקומן הראוי, ענה ה' לארץ בירידת גשמים.

• וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת, עם פְּלִשְׁתִּים, וַיָּעַף, נחלש דָּוִד. יכולת עמידתו נתערערה במהלך הקרבות.

• וְיִשְׁבִּי, שהיה גָר בְנֹב, עיר בתחום הפלשתים אֲשֶׁר בִּילִידֵי, מצאצאי הָרָפָה, צורת היחיד של ‘רפאים', הענקים שמוזכרים כמה פעמים במקרא. יִשבי היה אולי מבני משפחת הרפה האחרונה. וּמִשְׁקַל קֵינוֹ, להב חניתו, או כלי נשק דומה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת יחידות מִשְׁקַל, שקלים, עשויה נְחֹשֶׁת, כלומר שישים קג, וְהוּא חָגוּר חגורת קרב חֲדָשָׁה, וַיֹּאמֶר, התכוון לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד שלא היה אז במיטבו.

• וַיַּעֲזָר לוֹ – לדוד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ. אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל. איננו יכולים להרשות לעצמנו לסכן אותך עוד בשדה הקרב.

• וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי, מהיישוב חוּשָׁה, גיבור דוד אֶת סַף, אח או קרוב נוסף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה.

• וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ, הרג אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים, כנראה משלח היד המשפחתי בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי והרג אותו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ של אותו גלית היה גדול מאוד, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, הקורה שחוטי השתי או האריג כרוכים עליה.

• וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת. וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן, מלחמה שהפלשתים הציבו אותו כדי להפחיד את האויב. לא ברור אם הענקים היו באמת האנשים החזקים או הגיבורים ביותר, אבל גודלם הטיל אימה על כולם, וכן גופם החריג – וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע ב מִסְפָּר. וְגַם הוּא יֻלַּד, נולד לְהָרָפָה.

• וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל. גם הוא, כגלית, עמד בתור איש הביניים וחירף את ישראל. וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד.

• אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת, וַיִּפְּלוּ בקרבות שונים בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו.