שמואל ב-פרק-24

ביאורים

• וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת, לרגוז בְּיִשְׂרָאֵל. לא התפרש כאן על מה היה הכעס, אבל הפועל וַיֹּסֶף מרמז על שלוש שנות הרעב או על נפילת עשרים אלף מישראל במלחמת אבשלום. וַיָּסֶת אֶת דָּוִד, ה' העלה בלבו רעיון שהיה לשטן ולמשחית בָּהֶם, בישראל, לֵאמֹר: לֵךְ מְנֵה, ספוֹר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב, שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ: שׁוּט, לך נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אתה ואנשי הצבא אֶת הָעָם, עִרכו מִפקד, וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם.יואב לא אהב את הרעיון כלל.

• וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ: אדרבא, וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל, על הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, פי מאה ממספרם הנוכחי. יואב הוסיף איחול – וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת. שתזכה לראות את ריבוים. וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה? לשם מה אתה רוצה לבדוק את המספרים?

• וַיֶּחֱזַק, גבר דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל. הפקודה ניתנת בכל זאת. וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל מ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל.

• וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר, מ ימִין, הם חנו בדרום ערוער הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל משם יצאו אל הַגָּד, נחלת שבט גד, והמשיכו אֶל יַעְזֵר שבגבול גד.

• וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי, וַיָּבֹאוּ צפונה דָּנָה, יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן.

• וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי, שבאזור החרמון, וְהַכְּנַעֲנִי, שגם שם היו כנראה יישובים של ישראל, וַיֵּצְאוּ משם דרומה אֶל נֶגֶב יְהוּדָה עד בְּאֵר שָׁבַע, שנחשבה למעין גבול דרומי של הארץ.

• וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ, וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם חזרה אל יְרוּשָׁלִָם.

• וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ. וַתְּהִי עדת יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב. הוא ספר רק את האנשים הראויים לשרת בצבא. וְאִישׁ יְהוּדָה, שנמנו כיחידה לעצמה היו חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. לפי המספרים המעוגלים נראה שהיה זה אומדן שהתבסס על ספירה.

• וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ, דוד הצטער והתחרט אַחֲרֵי כֵן, ש סָפַר אֶת הָעָם. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה': חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי. וְעַתָּה, ה', הַעֲבֶר, סלק נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. עשיתי מעשה שטות, שהרי המפקד לא נעשה לצורך כלשהו, אלא היה ביטוי ליומרנות גרידא.

• וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר. וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא, חֹזֵה דָוִד. מלבד נתן, גם גד היה נביא בשירות המלך, לֵאמֹר:

• הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד, ואמור לו : כֹּה אָמַר ה': שָׁלֹשׁ פורענויות אָנֹכִי נוֹטֵל, מטיל עָלֶיךָ – בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם. וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.

• וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ את הדברים בפירוט, וַיֹּאמֶר לוֹ: הֲתבחר ש תָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ, אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ, תברח לִפְנֵי צָרֶיךָ, וְהוּא – האויב יהיה רֹדְפֶךָ וְהאפשרות השלישית היא אִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר, מחלה מדבקת קשה בְּאַרְצֶךָ? עַתָּה דַּע וּרְאֵה, התבונן ובחר מָה אָשִׁיב ל שֹׁלְחִי, ה', דָּבָר.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד: צַר לִי מְאֹד על בחירה זו. עם זאת, נִפְּלָה נָּא בְיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. אני מעדיף את מגפת הדבר, שהיא ביד ה', מאשר ליפול ביד האויבים. שבע שנות רעב הן עונש כבד מדי, וגם עונשן תלוי במידה רבה ביכולותיהן ובחסדיהן של הבריות.

• וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד, זמן קבוע, אולי סוף היום. וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

• וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ המשחית אל יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ, אבל אז – וַיִּנָּחֶם ה' אֶל, ה' שינה כביכול את דעתו על הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם: רַב, די. עַתָּה הֶרֶף, ה נח יָדֶךָ מלהכות אותם עוד. וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עומד עִם, ליד גֹּרֶן הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי בכך שערכתי את המפקד, וְאֵלֶּה הַצֹּאן, בני ישראל מֶה עָשׂוּ?! במה הם חטאו?! תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי. אני מקבל על עצמי את המוות, אבל אל תכה את כל ישראל.

• וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ: עֲלֵה ו הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי, שבה ראית את המלאך שולח ידו לעבר ירושלים.

• וַיַּעַל דָּוִד לשם כִּדְבַר גָּד, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. דוד הגיע עם פמלייתו.

• וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה, וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו, סמוך לו . וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ על אַפָּיו אָרְצָה.

• וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה: מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ? וַיֹּאמֶר דָּוִד: לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן על מנת לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה', וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. קיבלתי הוראה לבנות כאן מזבח, וכיוון שזה הגורן שלך, באתי לקנות אותו ממך.

• וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: יִקַּח וְיַעַל, ויעלה לקרבן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ את הַטּוֹב בְּעֵינָיו. רְאֵה, בְּחר את הַבָּקָר המצוי כאן לָעֹלָה, וְהַמֹּרִגִּים, כלי הדיש וּכְלֵי הַבָּקָר יהיו לָעֵצִים לצורך הקרבן.

• הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ, מלך יבוס לשעבר לַמֶּלֶךְ דוד. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ: הלוואי ש ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ, יקבל את עולתך ברצון.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה: לֹא כדבריך , כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ, מאתך בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת ב חִנָּם. וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר לעולה בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים.

• וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל על המזבח עֹלוֹת וּשְׁלָמִים. וַיֵּעָתֵר, התרצה ה' לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.