ישעיהו-פרק-1

ביאורים

• חֲזוֹן – אחד מכינויי הנבואה, אשר מבטא את יכולתו של הנביא לראות דברים עלומים. יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִִָם בעיקר, אם כי נבואתו מתייחסת גם לישראל, שהייתה ממלכה לעצמה, וגם לעמים אחרים, קרובים ורחוקים. את חזונותיו קיבל ישעיהו בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה.

• שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר: בָּנִים, עַם ישראל גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.

• יָדַע אפילו שׁוֹר, שאיננו יצור נבון במיוחד, את קֹנֵהוּ, מי הוא אדוניו. וַחֲמוֹר מכיר את אֵבוּס בְּעָלָיו, הוא לא רק יודע שזה אבוס, אלא מכיר בכך שיש לו בעלים, אבל יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. לא שם לב לעובדה שיש לו אדון.

• כאן מגיעה פנייה חריפה הרבה יותר: הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן, שעוונותיו כבדים, זֶרַע מְרֵעִים, עושי רע, בָּנִים מַשְׁחִיתִים, עָזְבוּ אֶת ה', נִאֲצוּ, ביזו אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, ה'. נָזֹרוּ אָחוֹר. לא נסוגים אחור בלבד, אלא מתנזרים – יוצרים חיץ ופונים אחורנית. אנשים ממאנים להתקשר במהותו הפנימית של ישראל, באלוקיו.

• עַל מֶה, לשם מה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה, ככל שאתם מוכים, אתם מוסיפים למרוד. כָּל רֹאשׁ נתון לָחֳלִי, וְכָל לֵבָב דַּוָּי, כואב.

• מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ – באדם מישראל מְתֹם, פֶּצַע שותת דם וְחַבּוּרָה, מכה המשאירה סימן וּמַכָּה טְרִיָּה, מכה שנעשתה לא מזמן, טרם הגיעה לכלל חבורה. לֹא זֹרוּ, לא היה למכות הללו מזור ותרופה, וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה, עוסתה המכָּה בַּשָּׁמֶן כדרך ריפוי. ישראל מתוארים כאן כגוף מוכה לחלוטין, פצוע ומוזנח.

• ובמקביל תמונת הארץ – אַרְצְכֶם שְׁמָמָה. עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ. אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם, לעיניכם, זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ – את פֵּרותיה, והיא נעשית שְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. פלישתם של זרים אינה כרוכה רק בגנבה ובנזק, אלא גם בפריעת כל סדר, באיבוד ביטחון ועשתונות, חוויה המוכרת למי שביתם נפרץ.

• וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן, עם ישראל כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כסוכת השומר העזובה בכרם השדוד, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כביתן שבו לן שומר שדה הקישואים, כְּעִיר נְצוּרָה, אין יוצא ואין בא.

• לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט, אילולא השאיר לנו מעט שרידים, אז כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ, כשתי הערים שנהפכו כליל ונעשו סמל להרס ולחורבן.

• במעבר מעניין, פונה הנביא אל עמו באותה מטבע: שִׁמְעוּ דְבַר ה', קְצִינֵי סְדֹם! הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה! שתי משמעויות נלוות אל סדום – עיר שכולה רשעה, ומקום שנהפך ולא נשאר ממנו שריד. לאחר שנאמר שארצם של ישראל חרבה כמעט כמו סדום, מתריס הנביא ואומר: אתם אכן דומים בהתנהגותכם לסדום. חייהם של תושבי ארץ יהודה באותה עת סבבו סביב המקדש. פולחן הקרבנות התבצע כסדרו, ואנשים לא הרבו לעבוד עבודה זרה. על כן הם היו שבעי רצון מהתנהגותם וממצבם הדתי. יש להניח שתחושה זו התחזקה במיוחד לאור ההשוואה עם שכניהם אשר בממלכת ישראל, שלא נטלו חלק בעבודת המקדש. זהו הרקע לתוכחתו של הנביא:

• לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?! יֹאמַר ה'; שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, שוורים מפוטמים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, תיישים לֹא חָפָצְתִּי. אתם מביאים עוד ועוד קרבנות, ומרגישים בכך התעלות ושביעות רצון. האם אתם חושבים שאני זקוק לכם?!

• כִּי תָבֹאוּ לבית המקדש לֵרָאוֹת פָּנָי, כשתעלו לרגל, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי, לשם מה אתם דורכים בחצרות בית ה' ורומסים את האבנים?!

• לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא. מנחתכם היא מתנה ריקה מתוכן ומכוונה. אין כל משמעות מאחוריה. הקְטֹרֶת שאתם מביאים – תּוֹעֵבָה הִיא לִי, במקום שתהיה לריח ניחוח העולה לרצון. יתרה מזו, ימי ראש חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת וקְרֹא מִקְרָא, ושאר הימים המכונים בתורה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. פירושו של ביטוי זה אינו קריאה בספרים בלבד, אלא בעיקר אספה קדושה. במועדים ובשבתות אתם מתאספים לקרוא בשם ה', להתפלל – אבל לֹא אוּכַל לסבול את האָוֶן, הרוע ואת העֲצָרָה, האספה לתפילת הציבור. חיבור האוון עם העצרה אינו נסבל. התפילה מתנהלת לפי כל הכללים, כשם שהקרבנות קרבים כסדרם, אך דווקא ההקפדה הקיצונית על כללי הפולחן שאינה כרוכה בהכרה בחובה שמעבר לו, היא התועבה.

• את חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם, ימי האספה והחגיגות, שבהם היה נהוג גם לבקר במקדש או אצל אנשים חשובים, נביאים וחכמים, שָׂנְאָה נַפְשִׁי. הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. עייפתי מלשאתם. אתם מקיימים את כל הטקסים והפולחנים הדתיים באופן חיצוני, אבל דבר מזה אינו נוגע לחיי היומיום שלכם.

• וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, כאשר תפשטו כפות ידיכם למרום בתחנונים – אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה – אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אותה להיענות לה, כי יְדֵיכֶם המושטות אלי בבקשה דָּמִים מָלֵאוּ, מגואלות בדם. אין הכוונה לשפיכות דמים ממשית דווקא, שכן בזמנו של ישעיהו לא הייתה יהודה מלאה במיוחד ברוצחים, אלא לעוול, סחיטה והתעללות במסכנים.

• במקום זאת קורא אליהם הנביא: רַחֲצוּ את הידיים המלאות דם, הִזַּכּוּ, נקו עצמכם, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, שאותם אני רואה תמיד, חִדְלוּ הָרֵעַ.

• לִמְדוּ הֵיטֵב מהי דרך אמת. או: למדו איך להיטיב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט צדק, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, חזקו את הנחמס, או: ישרו את דברי החמס. לעומת גזל, חמס איננו פעולה בלתי חוקית אלא בלתי מוסרית, שכן היא הפעלת לחץ ממוני או אחר מצד העשירים והחזקים לשם השגת רכוש השייך לזולתם. הנביא אינו מבקר כאן את אי שמירת סעיפי החוק, אלא קורא לתקן את העיוות המוסרי. שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. ייתכן שהמערכת המשפטית אינה רקובה, אלא שהיא אינה מותירה סיכוי לאנשים הקטנים הזקוקים לסיוע ולהגנה.

• לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, נתווכח, יֹאמַר ה'. ה' אינו בא אליכם בהאשמות בלבד, אלא גם בהצעות תיקון – אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כמו השני, צבע אדום בוהק – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אם תרצו, תוכלו לתקנם בתשובה. ובאותו אופן – אִם הם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כתולעת שני – כַּצֶּמֶר הלבן יִהְיוּ.

• אִם תֹּאבוּ, תרצו וּשְׁמַעְתֶּם את דבר ה' – טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. 

• וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, תושמדו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. זה הצד שלו בוויכוח. הוא הציב את התנאים הללו ונתן בידכם את אפשרות הבחירה.

• בגלל הסגנון הקלאסי של הנבואה, יפי המשפטים, השלמוּת של הדימויים וההקבלות המפוארות, לא תמיד שמים לב עד כמה התוכן בוטה –  אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?! ירושלים, שצריכה להיות קרייתו הנאמנה של ה', הפכה לזונה. העיר שהייתה מְלֵאֲתִי, מלאה מִשְׁפָּט, שצֶדֶק יָלִין, ישכון בָּהּ, וְעַתָּה יושביה מְרַצְּחִים.

• כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, חלקי מתכת פשוטה שמעורבים בכסף. בתהליך צירוף רגיל הסיגים מושלכים, והכסף הנקי נשמר. אצלכם התרחש תהליך הפוך – הכסף הפך לסיגים. ואין זה דימוי לגבי המערכת הפיננסית בלבד. סָבְאֵךְ, המשקאות החריפים כדוגמת יין מָהוּל בַּמָּיִם. מלבד היותן דוגמאות ממשיות, הכסף המזויף והיין המהול משמשים גם משלים כלליים למרמה הטבועה בכול.

• שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, בלתי ממושמעים ובלתי הגונים וְהם חַבְרֵי גַּנָּבִים, בשקט הם משתפים פעולה עם הגנבים. המערך השיפוטי והשלטוני כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. לכן יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, שהרי אין ביכולתו לשלם, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. אם האלמנה או היתום מתלוננים על הצקות, השרים לא יוציאו צדקתם לאור.

• לָכֵן, נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל, המתנשא על ישראל, או: מי שמגביה ומנשא את ישראל. ואלו דבריו: הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי, אנקום בהם ואז אוכל להירגע, כביכול, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי, החוטאים הללו נחשבים כשונאַי ואויבַי.

• וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ לטפל בך, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר, חומר ניקוי את סִיגָיִךְ, וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. הבּדיל הוא אחד הסיגים המעורבים בכסף. אולי הוא נקרא כך מפני שהוא נבדל בתהליך ההיתוך מהמתכת היקרה.

• וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ, הממלאים בך תפקידי הנהגה שונים כְּבַתְּחִלָּה. אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ – ירושלים, עִיר הַצֶּדֶק, כפי שבעבר הצדק לן בך, ותוכלי להיקרא שוב קִרְיָה נֶאֱמָנָה כמו שהיית בעבר, כאמור לעיל.

• צִיּוֹן בּעשיית מִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ ישובו לבנותה באמצעות צְדָקָה.

• וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו יבוא. ושאר עֹזְבֵי ה' יִכְלוּ עמהם.

• כִּי יֵבֹשׁוּ החוטאים הללו, כאשר תתבדו מֵאֵילִים, מאילנות האֵלָה, ששימשו לעבודה זרה, או: מבעלי כוח אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם. וְתַחְפְּרוּ, תתביישו מֵהַגַּנּוֹת, מהגנים ששימשו אתכם לפולחן זר או לתענוגות אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. בכמה מקומות בספר מופיע הרעיון שעולם החטא מושתת על מותרות ועל דברים חסרי ערך.

• כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ, כמו עץ אלָה שעליו נובלים. האלה היא עץ גדול, מפואר ומרשים בלבלובו, אולם כשהוא נשאר במערומיו בחורף, לאחר נשירת עליו, הוא נראה עלוב. גם דימוי זה חוזר ומופיע בדברי ישעיהו. וּכְגַנָּה, כגן אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ, וכל גידוליה מתייבשים.

• וְהָיָה הֶחָסֹן, גבעולי הפשתן הקשים לִנְעֹרֶת, רסיסי הפשתה שנשארו לאחר שהכינו ממנה חוטים. יש שעושים מרסיסים אלו פקעות, שתועלתן היחידה היא להיות חומר בערה. וּפֹעֲלוֹ, מי שעשאו, יהיה לְנִיצוֹץ, ומכיוון שהנעורת דליקה מאוד – וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם – החסון והנעורת יַחְדָּו, וְאֵין מְכַבֶּה.