ישעיהו-פרק-5

ביאורים

  • אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, על אהובי או לכבודו שִׁירַת דּוֹדִי, אהובי לְכַרְמוֹ. הדוד והידיד הם תארים לה'. הפנייה אל ה' כידידו ואהובו של האדם מבטאת קרבה. כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן, בפינה כלשהי בֶּן שָׁמֶן, במקום שקרקעו משובחת ושמנה. מסתבר שהכרם לא היה גדול. את כל העבודה הנצרכת עשה הידיד לכרמו:

  • וַיְעַזְּקֵהוּ, הוא עדר וחפר כדי לפנות את האבנים הגדולות. וַיְסַקְּלֵהוּ, סילק את האבנים הללו. וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, זמורת גפן משובחת. בדרך כלל לא זורעים זרעי ענבים, אלא נוטעים את ענפי הגפן. וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ לשמירה, על מנת שלא יבזזו אותו, וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ להכנת היין. לאחר שהושלמה עבודת הכרם ונעשו הכנותיו כראוי — וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, הוא קיווה שיצמחו פֵּרות טובים, ובמקומם — וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים, ענבים שאינם ראויים לאכילה.

  • וְעַתָּה, יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה, שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי שהכזיב. יושבי ירושלים ויהודה, שאליהם פונה הידיד, ה', הם גם נמשליו של הכרם.

  • מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ, הלוא נטעתיו במקום מובחר וטיפלתי בו כראוי, והיה עליו להניב פרות משובחים?! מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים?!

  • וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי, אתם תהיו עדים למה שאעשה. מכיוון שהכרם אינו מגיב לטיפול טוב, אזניחנו : הָסֵר, אסיר את מְשׂוּכָּתוֹ, גדרו וְהָיָה לְבָעֵר. ייכנסו לתוכו בעלי חיים שיזיקו לו ויאכלו את אשר בו. פָּרֹץ גְּדֵרוֹ — וְהָיָה לְמִרְמָס ברגליהם של אנשים או של בעלי חיים.

  • וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, אהפוך אותו לאזור של גידולי פרא. לֹא יִזָּמֵר, גפנים צריכות להיזמר בכל שנה, על מנת שיגדלו כראוי ויתנו פרות, וְלֹא יֵעָדֵר, אפסיק כל טיפול בו. ומשום כך — וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת. יצמחו בו עשבים שוטים. וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. הידיד, בעל הכרם, אינו מתואר בשלמות בדמות אדם. לכן בכוחו לדאוג גם לכך שהעננים לא ימטירו מטר על כרמו.

  • כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת הוא בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה הוא נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו. וַיְקַו, ה' ציפה ממנו לְמִשְׁפָּט — וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, עיוות והטיה. זו אליטרציה, כלומר שוויון צלילים חלקי בין המלים. וכיוצא בזה: הוא קיווה לִצְדָקָה — וְהִנֵּה הוא שומע רק צְעָקָה. הנביא מוסיף להוכיח את יושבי יהודה על חמדנותם ועל תאוותנותם:

  • הוֹי, מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם. אתם בונים שכונות מפוארות, ממלאים אותם בבתים, ומצטופפים לגור זה ליד זה. אתם מצמידים את שדותיכם זה לזה באזורים הנאים. וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אתם מרגישים כאילו רק לכם ראוי לשבת בארץ, ואין מקום לאיש בין שדותיכם ובתיכם, ואף פועלים כך.

  • בְּאָזְנָי שמעתי, כביכול, שאמר ה' צְבָאוֹת: אִם לֹא — לשון שבועה: בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה, לשממה יִהְיוּ, ובתים גְּדֹלִים וְטוֹבִים יהיו ריקים מֵאֵין יוֹשֵׁב. הנביא מתאר את החברה החמדנית, המבוססת על רדיפת רכוש ומעמד ועל חטפנות . אנשים מצטופפים מפני שכל אחד מנסה לתפוס לעצמו את המיקום הטוב ביותר. והוא מודיע להם כי סופם — שיממון וריק.

  • כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם, צמד כרם הוא גודל קרקע מסוים הנמדד לפי הספק החרישה של צמד שוורים. יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת, מידת נפח של נוזלים. שטח שגודלו עשרה צמדים יעשה כמות מזערית, באופן יחסי, של יין. וְשטח הראוי ל זֶרַע, זריעת חֹמֶר חיטים, כמות נפח המכונה גם כּוֹר. יַעֲשֶׂה אֵיפָה אחת בלבד. האיפה היא מידת נפח של יבש המקבילה למידת הבת בנוזלים, ששיעורה עשירית מהחומר-הכור. שיעור היבול יהיה עשירית ממה שנזרע. הביקורת נמשכת באופן בוטה יותר:

  • הוֹי, מַשְׁכִּימֵי קום בַבֹּקֶר, לא לשם עשייה חיובית או לימוד תורה, אלא שֵׁכָר, יין או כל משקה משכר יִרְדֹּפוּ. הם מתעוררים משנתם על מנת להתחיל לשתות מוקדם ולרדוף אחרי השכר. גם מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, המאחרים בלילה — יַיִן יַדְלִיקֵם. מעייניהם נתונים ליין בלבד, בשכבם ובקומם.

  • וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם, הם עורכים משתאות יין בליווי כלי נגינה, וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ, משום שדבר אינו נוגע להם מלבד החגיגות, הנתפסות בעיניהם כמקור חיותם .

  • לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת, בסופו של דבר, העם התאוותן והחומד יִגלה מפני שאינו עוסק בידיעת ה' או בדעת מועילה כלשהי. וּכְבוֹדוֹ, מכובדיו , עשיריו — יהיו מְתֵי, אנשי רָעָב, וַהֲמוֹנוֹ יהיה צִחֵה, יתייבש ב צָמָא.

  • לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ. הגיהינום וכל כוחות האופל והאובדן אינם נשארים עוד במקומם ובגבולותיהם, אלא הם גדלים ומרחיבים את עצמם, וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק. בעולם הנוהג כמנהגו מספר אנשים יורדים לשאול, ואילו כאן הקבר והאבדון הולכים וגדלים ללא גבול ובולעים את העולם. זהו דימוי חריף וחריג. וְיָרַד לשאול הֲדָרָהּ של הארץ או של העיר, וַהֲמוֹנָהּ, המולתה וציבור האנשים שבה, וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ, כל מי שהיו עליזים בה.

  • וַיִּשַּׁח אָדָם, וַיִּשְׁפַּל אִישׁ, האנשים יתכופפו ויושפלו, וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה בראותם את האבדון מסביב.

  • וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט, הקדוש ברוך הוא יתעלה על כולם כשישפוט. וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה, בצדקו ובעצמתו.

  • וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם, כמו בתוך שדות המרעה שלהם. כאשר השאול תתרומם ותחריב את המדינה, הבתים וההמולה ייעלמו, והעיר השוקקת והעליזה תהפוך מקום מרעה. וְחָרְבוֹת מֵחִים, בחורבות של אותם שהיו שמנים ומלאים — גָּרִים יֹאכֵלוּ. יתגוררו בהם זרים שיאכלו את מה שמצוי בהם.

  • הוֹי, מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, האנשים הללו אינם שוגגים. הם חמדנים, חסרי מצפון וחסרי אחריות. כדי להוסיף לעצמם עוונות הם ממציאים חבלים וקשרים מדומים, שבאמצעותם הם מושכים אל יהם את העוון. וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה. הם מושכים אליהם את החטא בחבלים עבים, או שהחטא מתעבה ומושך את בעליו כחבלים חזקים המושכים עגלה.

  • הָאֹמְרִים בלעג ציני : יְמַהֵר, יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ, לְמַעַן נִרְאֶה. אנחנו מחכים לראות מתי כבר יתקיים דבר הנבואה, וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל — וְנֵדָעָה. הם אדישים ואינם מאמינים;

  • הוֹי, הָאֹמְרִים, הקוראים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב — רָע, שָׂמִים בדבריהם חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר — לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק — לְמָר. הם בונים מבנה חברתי-תרבותי, שהאידיאולוגיה שלו מיוסדת על היפוך ערכים, על שחיתות ורוע, ונעשים בו דברים שלא כדרכם ושלא כדרך הטבע. במקום ענבים — חברה המחזיקה בעקרונות — מתקבלים באושים — אנשים שאינם מבחינים בין טוב ורע, אור וחושך, מר ומתוק;

  • הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם, וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים, משכילים מופלגים, 'בעלי תארים';

  • הוֹי, גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן, גבורתם מתבטאת ביכולתם לשתות יין. וְאַנְשֵׁי חַיִל שבכוחם לִמְסֹךְ שֵׁכָר, למזוג קוקטיילים כראוי.

  • מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד שקיבלו, וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ. הישרים נפגעים מאטימותם של בעלי השררה.

  • לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, כמו שלשון אש אוכלת קש, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, כשם שהלהבה מפוררת את החשש — המוץ והתבן, כך שָׁרְשָׁם כַּמָּק, כריקבון יִהְיֶה, וּפִרְחָם, מה שהיה צריך לפרוח ולגדול, כָּאָבָק יַעֲלֶה וייעלם. כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ.

  • עַל כֵּן כל המדינה הזו תיענש — חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ, יזדעזעו הֶהָרִים ממכתם. וַתְּהִי נִבְלָתָם מושלכת כַּסּוּחָה, כמו סחי, אשפה, בְּקֶרֶב חוּצוֹת, רחובות העיר. ו בְכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ של ה' וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה להוסיף ולהענישם בעונש הבא ממרחקים:

  • וְנָשָׂא נֵס, ירים דגל או סימן לַגּוֹיִם להתקבץ מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ — לאויב, לבוא מִקְצֵה הָאָרֶץ — וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא, בקלות ובזריזות,

  • אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו, חגורתו, וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. צבאו יהיה מאורגן ומקצועי.

  • אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, מחודדים, וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת ומוכנות. אפילו פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר, כאויב נֶחְשָׁבוּ. את סוסי המלחמה הם מאמנים לבעוט ולדרוס. אילוף זה הפך את פרסותיהם לאויב בפני עצמו. וְגַלְגִּלָּיו, גלגלי מרכבות הקרב שלו יהיו מהירות וחזקות כַּסּוּפָה, לרמוס ולהזיק.

  • שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא, יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף; וְגם אם יַפְלִיט, משהו ייפלט מפיו, יהא זה מקרה ארעי בלבד, שכן בדרך כלל — וְאֵין מַצִּיל, שום דבר לא יצא מרשותו.

  • וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם. האויב ישטוף הכ ול כגלי הים. וְנִבַּט לָאָרֶץ, אם יביט מישהו לארץ — וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ, צַר, מצוקה ואויבים, וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ, בשמי אותה ארץ. זה יהיה גורלה של החברה שרצתה להיות מתוחכמת, מעולה ומפוארת. כל גדולתה תאבד ואויבים יאכלו בה מפני שדבר בה אינו אמתי.

פסוקים

  1. אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן־שמן
  2. ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק ויבן מגדל בתוכו וגם־יקב חצב בו ויקו לעשות ענבים ויעש באשים
  3. ועתה יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו־נא ביני ובין כרמי
  4. מה־לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באשים
  5. ועתה אודיעה־נא אתכם את אשר־אני עשה לכרמי הסר משוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס
  6. ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר ועלה שמיר ושית ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר
  7. כי כרם יהוה צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה
  8. הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ
  9. באזני יהוה צבאות אם־לא בתים רבים לשמה יהיו גדלים וטובים מאין יושב
  10. כי עשרת צמדי־כרם יעשו בת אחת וזרע חמר יעשה איפה
  11. הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם
  12. והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל יהוה לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו
  13. לכן גלה עמי מבלי־דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא
  14. לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי־חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה
  15. וישח אדם וישפל־איש ועיני גבהים תשפלנה
  16. ויגבה יהוה צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה
  17. ורעו כבשים כדברם וחרבות מחים גרים יאכלו
  18. הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה
  19. האמרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה
  20. הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר
  21. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים
  22. הוי גבורים לשתות יין ואנשי־חיל למסך שכר
  23. מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו
  24. לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת יהוה צבאות ואת אמרת קדוש־ישראל נאצו
  25. על־כן חרה אף־יהוה בעמו ויט ידו עליו ויכהו וירגזו ההרים ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות בכל־זאת לא־שב אפו ועוד ידו נטויה
  26. ונשא־נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבוא
  27. אין־עיף ואין־כושל בו לא ינום ולא יישן ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו
  28. אשר חציו שנונים וכל־קשתתיו דרכות פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה
  29. שאגה לו כלביא ושאג [ישאג] ככפירים וינהם ויאחז טרף ויפליט ואין מציל
  30. וינהם עליו ביום ההוא כנהמת־ים ונבט לארץ והנה־חשך צר ואור חשך בעריפיה

פסוקים מנוקד

  1. אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן׃
  2. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם־יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃
  3. וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ־נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי׃
  4. מַה־לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃
  5. וְעַתָּה אוֹדִיעָה־נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר־אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס׃
  6. וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר׃
  7. כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה׃
  8. הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃
  9. בְּאָזְנָי יְהוָה צְבָאוֹת אִם־לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
  10. כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי־כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה׃
  11. הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם׃
  12. וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְהוָה לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ׃
  13. לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי־דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא׃
  14. לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי־חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ׃
  15. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל־אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה׃
  16. וַיִּגְבַּה יְהוָה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה׃
  17. וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ׃
  18. הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֺן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה׃
  19. הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה׃
  20. הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר׃
  21. הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים׃
  22. הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי־חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר׃
  23. מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ׃
  24. לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ־יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ׃
  25. עַל־כֵּן חָרָה אַף־יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה׃
  26. וְנָשָׂא־נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא׃
  27. אֵין־עָיֵף וְאֵין־כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו׃
  28. אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל־קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה׃
  29. שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ושאג [יִשְׁאַג] כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל׃
  30. וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת־יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה־חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ׃

מקומות

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.