ישעיהו-פרק-27

ביאורים

• בַּיּוֹם הַהוּא של הדין הגדול, יִפְקֹד, ידון ויעניש ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה — תוארי חרבו מקבילים לתוארי ה' עצמו: הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ — לויתן -נחש זה מדומה לבריח בשל חוזקו, תפקידו המרכזי או צורתו, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, מתפתל, וְהָרַג ה' אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.עתה חוזר לדברי שירה ומליצה שייאמרו בזמן שיתגלה ה' בארץ, בגאולה:

• בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר, יין. הכר ם והגפן הם דימוי רווח במקרא לישראל בהקשרי משמעות שונים. עַנּוּ לָהּ, שירו עליה.

• אֲנִי ה' נֹצְרָהּ, שומר אותה, לִרְגָעִים, מדֵּי רגע אַשְׁקֶנָּה, פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ פן יחסר בה דבר, או פן יפגע בה האויב. לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה.

• חֵמָה, כעס אֵין לִי על הכרם. על כן אטפח אותו בלא לאות ואגן עליו, ולא אניח לקוצים ולעשבים השוטים לקלקלו — מִי ש יִתְּנֵנִי, שיתן את כרמי, שאני מזוהה עמו, שָׁמִיר ו שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה. האויבים שמבית ומחוץ מדומים לגידולי פרא המשתלטים על הכרם להשחיתו – אֶפְשְׂעָה, אפסע בָהּ — בזירת המלחמה ו אֲצִיתֶנָּה יָּחַד, על כל הנמצא בה. את התיאור של כוח הרֶשע כבעל עצמוֹת קמאיות כלוויתן , תופס כאן דימוי פרוזאי הרבה יותר: האויבים מדומים כאן לקוצים בכרם, שהדרך הטובה ביותר לטפל בהם היא לרמסם ואז לשרפם. דברי הכרם:

• אוֹ אז יַחֲזֵק ה' בְּמָעוּזִּי להיות מוגן ו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי.

• הַבָּאִים, לאחר סילוק הקוצים יַשְׁרֵשׁ כרם יַעֲקֹב, יָצִיץ, יצמיח, יוציא ציץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל. וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה, מפרי הכרם הטוב. ה' כילה את קוצי הכרם ופגע תוך כדי כך בכרם עצמו.

• הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ, האם ה' הכה את הכרם ופגע בה באותו אופן שהכה בקוצים, באויבים ?! אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו — הורגיו, הֹרָג?! — אין להשוות את מכת הכרם למכת הקוצים.

• בְּסַאסְּאָה, באופן מדוד בְּשַׁלְחָהּ את המכה בישראל תְּרִיבֶנָּה, תריב עמם. המכֶּה הָגָה, השמיע קול נהמה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים, ביום נשיבת רוח עזה, כלומר ביום הדין. הכאת כרם ישראל אינה באה לכלותו אלא לתקנו.

• לָכֵן, בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב, וְזֶה כָּל פְּרִי, תוצאת הָסִר חַטָּאתוֹ: בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ לפולחן זר כְּאַבְנֵי גִר, אבני בניין מצויות שהן רכות יחסית, מְנֻפָּצוֹת, מנותצות. עם נתיצת המזבחות הופכות האבנים לשברי גיר. בתהליך הניקיון הזה לֹא יָקֻמוּ, יתקיימו עוד אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים, אילנות ומצבות העשויים לאלילים.

• כִּי עִיר הרֶשע של האויבים שהייתה בְּצוּרָה — בָּדָד תיוותר, בלא חוסן וביטחון. וכן ה נָוֶה המיושב יהיה מְשֻׁלָּח, נטוש וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר. שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל, וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ, ענפיה. מקומות היישוב ייעזבו, והעגל יוכל לרעות את צמחיית הבר הגדלה שם באין מפריע.

• בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה. כאשר הצמחייה הנאכלת הזאת תבשיל, היא תתייבש ותישבר, ואז נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ, ידליקו בה את האוּר, האש. אלו הם ביטויים סמליים של שבירת הרע וכליונו , מיצוי הלחלוחית הטובה האצורה בו וניקוי פגמיו עד תום. כִּי לֹא עַם בִּינוֹת, עם שיש בו בינה לשוב מעצמו אל ה' הוּא — עם ישראל. עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ, וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ, והוא יוכה ללא רחמים וחנינה עד שיגיע העולם לניקיון שלם. הנבואה מסתיימת בדי מוי חקלאי אחר — החבטה על עצי הזית כדי להשיר את פֵּרותיהם:

• וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' את כל האזור מִשִּׁבֹּלֶת, מזרם הַנָּהָר, כנראה נקודת המפגש של הפרת והחידקל המכונה כעת שט-אל-ערב, עַד נַחַל מִצְרָיִם, הנילוס, המצוי בקצה השני של הארץ. וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לאחר הכאת העץ הכרוכה לעתים בשבירת ענפים קטנים, מתאפשרת לקיטת הזיתים אחד אחד.

• וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לאות ניצחון, וגם כקריאה להתקבץ ולשוב הביתה. וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר אשר באזור שיבולת הנהר המוזכרת, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, מקום נחל מצרים. ישראל תעו בכל הארצות הללו והתבוללו בין העמים. כאשר ינער ה' את העולם, הם יתעוררו ויבואו, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם.