ישעיהו-פרק-29

ביאורים

• הוֹי, אֲרִיאֵל, אֲרִיאֵל, כינוי לירושלים, קִרְיַת, העיר שבה חָנָה דָוִד, ביטוי פיוטי נוסף לירושלים, סְפוּ, הוסיפו שָׁנָה עַל שָׁנָה, חַגִּים יִנְקֹפוּ, ישובו ויגיעו. כלומר, השנים יחלפו על חגיהן ומאורעותיהן , ויגיע הזמן שאלחץ את ירושלים המהוללה —

• וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל, וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, אבל ובכי. ובעקבות המצוקה — וְהָיְתָה לִּי העיר, כַּאֲרִיאֵל, ראויה לשמה, המבטא גבורה והשראת שכינה. עתה יתואר התהליך מראשיתו :

• וְחָנִיתִי כ כַדּוּר עָלָיִךְ, יקיף אותך מחנה צבא, או: כמו דּוּר, שורה, טור, או: כמו עיגול. וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב, עמדת צבא, וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת, חומות מצור.

• וְשָׁפַלְתְּ, מֵאֶרֶץ, מגובה האדמה תְּדַבֵּרִי, וּמֵעָפָר תִּשַּׁח, תונמך אִמְרָתֵךְ, אמירתך. וְהָיָה כּקול הנמוך שהשמיעו בעלי אוֹב שכביכול הוא יוצא מֵאֶרֶץ, מהמת הטמון באדמה קוֹלֵךְ, וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף.

• וְהָיָה כְּאָבָק דַּק הֲמוֹן זָרָיִךְ. צרייך הרבים, המְּזרים ומפזרים אותך, יהיו כמו אבק דק. וּכְמֹץ עֹבֵר, פסולת הקליפות הנפרדת מן התבואה בדיש, הנעלמת ברוח קלה — כך יהיו הֲמוֹן עָרִיצִים. וְהָיָה הדבר לְפֶתַע פִּתְאֹם. האויבים ייעלמו בהפתעה ובמהירות.

• מֵעִם ה' צְבָאוֹת העיר תִּפָּקֵד, תיזכר לטובה בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ, בזעזוע וְקוֹל גָּדוֹל, סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה. מהומה גדולה תפזר את כל אויביה.

• וְהָיָה כַּחֲלוֹם, חֲזוֹן לַיְלָה, חלום ביעותים, הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל אֲרִיאֵל, וְכן כָל צֹבֶיהָ, צובאיה המעמידים עליה חיל מצב לכבשהּ, וּמְצֹדָתָהּ, האורבים לה המנסים לצודה , וְהַמְּצִיקִים לָהּ. כל אלה ייעלמו כחלום.

• וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה הוא אוֹכֵל, וְהֵקִיץ — וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ; וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה הוא שֹׁתֶה, וְהֵקִיץ — וְהִנֵּה עָיֵף, צמא, וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה, מתאווה כמקודם — כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן. פתאום יתברר כי כל חילות הגויים הממשיים אינם אלא חלום שהיה ואיננו. את דברי התוכחה הבאים פותח ישעיהו בלשונו העשירה ובאליטרציה המאפיינים את סגנונו המיוחד:

• הִתְמַהְמְהוּ, התעכבו וּתְמָהוּ, הֱיו תמהים ונבוכים. הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ. פנו שוב ושוב כדי לראות. ההתרחשויות מבלבלות אתכם, כי אנשים שָׁכְרוּ וְלֹא, בלא יַיִן, נָעוּ, התנודדו כשיכור וְלֹא שֵׁכָר.

• כִּי נָסַךְ, שפך עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה, טשטוש וחוסר בהירות, וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם — אֶת הַנְּבִיאִים, וְאֶת רָאשֵׁיכֶם — הַחֹזִים — כִּסָּה.

• וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת, ראיית הַכֹּל, כל אשר אתם רואים — כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם. תחושת הבלבול וחוסר הפשר שתשלוט בכול דומה לעמידה מול מגילה חתומה. כאשר תוכנה היה חסוי, היו כורכים אותה וחותמים בחותמת. אֲשֶׁר אם יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ לקרוא ב סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא נָא את זֶה — וְאָמַר: לֹא אוּכַל לקרוא, כִּי חָתוּם הוּא, ואין לי רשות לקרוע את החותם.

• וְאם נִתַּן אותו הַסֵּפֶר עַל, אל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא נָא זֶה — וְאָמַר: לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר, גם אילו היה פתוח. המאורעות יהיו כחידה סתומה הן בעבור קוראי הקורות הן בעבור מי שאינם מתבוננים בהם.

• וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ אלי הָעָם הַזֶּה להתפלל לכאורה, אבל רק בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְאילו את לִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, מורגלת. למראית עין האנשים ממלמלים תפילות ובאים לבית המקדש, אבל כל מעשיהם נעשים כטקס חיצוני וכנימוס מקובל לפי נורמה חברתית או פקודת שלטון, כאילו אינן מצוות ה' אלא מצוות אנשים.

• לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף, אוסיף לְהַפְלִיא, להתמיה אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא. וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. כשם שהם מקיימים רק את המבנה החיצוני של המערכת, כך ה' יראה להם את הפן החיצוני בלבד של ההתרחשויות. את תוכנן לא יבינו אפילו החכמים והנבונים. עתה פונה התוכחה אל עושי רע בתחבולות:

• הוֹי, הַמַּעֲמִיקִים לחפור ולהתחבא, כביכול, מֵה', לַסְתִּר, להסתיר עֵצָה, מזימה. וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ?! כיוון שאין איש יודע ורואה אותנו, גם ה' לא יראה.

• הַפְכְּכֶם! ההיפך הוא הנכון. ה אִם כְּחֹמֶר, כאדמה המשמשת ליצירת כלים, הַיֹּצֵר, הקדר-האומן יֵחָשֵׁב?! האם עושה הכלי דומה בעיניכם לחומר שבו הוא משתמש לעשיית הכלי?! האם חוקי החומר ומגבלותיו חלים על היוצר?! יתרה מזו — כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ, על עושהו : רעיון בסיסי זה חוזר בכמה מקומות. אדם אינו יכול להסתיר דברים ממי שעשה אותו או להתכחש אליו. וְיֵצֶר, יצור אָמַר לְיוֹצְרוֹ, על יוצרו : האם יכול הכד לטעון כי הקדר אינו מבין בכדים?!

• הֲלוֹא עוֹד מְעַט מִזְעָר, בעוד זמן קצר וְשָׁב, יהפוך לְבָנוֹן, המשופע בעצים נישאים לַכַּרְמֶל, לאזור נגיש של שדות וכרמים, וְהַכַּרְמֶל — לַיַּעַר עצי סרק יֵחָשֵׁב. יחולו תהפוכות במעמדם ובכוחם של הבריות לטוב ולרע.

• וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא — ביום הגאולה הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר, וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה. מגבלות אנוש יוסרו, ויכולות חדשות יתפתחו; בין שהדבר יקרה באופן ממשי או במליצה המבטאת את יציאתה של האמת לאור.

• וְיָסְפוּ, יוסיפו עֲנָוִים, עניים, עלובים, אלו הנתונים כעת במצב שפל בַּה' שִׂמְחָה בעולם החדש, וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם, אנשים דלים ועזובים, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, בה' יָגִילוּ.

• כִּי אָפֵס עָרִיץ, אדם תקיף וכוחני, וְכָלָה לֵץ, רשע, וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן, המזדרזים בחריצות להרשיע,

• מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר, בדיבור, וְאותם אנשים ש לַמּוֹכִיחַ העומד בַּשַּׁעַר — בשער העיר התכנסו לפעילות מסחרית, פוליטית ומשפטית, ובו גם נאספו נכבדיה להכריז, לדון, לשפוט ולהוכיח — יְקֹשׁוּן, יטמנו מוקשים ומלכודות. וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ, בדברי ריק צַדִּיק מדרכו. כל אלה ייכרתו מן העולם, ולא יישאר זכר מעושי רעה ומאנשי ערמה.

• לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם. יעקב וביתו הוא שהציל את אברהם מבחינה היסטורית, בכך שמימש את דרכו. לולא משפחת יעקב לא היה נשאר מאברהם אלא זיכרון רחוק. לֹא עַתָּה, בזמן הגאולה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ, לא ילבינו פניו מבושה,

• כִּי בִרְאֹתוֹ, כאשר יראה את יְלָדָיו, שהם מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ, יַקְדִּישׁוּ את שְׁמִי, ולא יהיה מעשיהם מן השפה ולחוץ כמקודם, וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ,

• וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ, אלו שלא מצאו את דרכם עד אז, בִּינָה, וְרוֹגְנִים, מתלוננים, אנשים שלעולם אינם מרוצים, יִלְמְדוּ לֶקַח, ולא ירגנו עוד.