ישעיהו-פרק-51

ביאורים

• שִׁמְעוּ אֵלַי, רֹדְפֵי צֶדֶק שהם מְבַקְשֵׁי ה'. הנביא מציע למעוניינים בקרבת ה': הַבִּיטוּ אֶל צוּר, הסלע שממנו חֻצַּבְתֶּם, שממנו נחצבו אבני היסוד שלכם, וְאֶל מַקֶּבֶת, נקיבת ה בּוֹר שממנו נֻקַּרְתֶּם, הוּצאתם או נבקעתם. חִזרו אל מקורותיכם הראשוניים. לאבני המקור הללו מדומים אבי העם ואִמו הראשונים:

• הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, יולדתכם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו אלי, וכן: הכרזתי עליו, ייחדתיו בשם וטיפחתי אותו. אברהם ושרה היו זוג אחד בלבד, אבל אני גידלתי את אברהם ועשיתיו לעם – וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. כמו אברהם ושרה, זוג ערירי אחד שהייתה לו עדנה אחרי בלותו והצמיח עם שיָּרש את הארץ, כך אבניו הלקוחים ממנו, אַתם – תגדלו ותבנו את הארץ מחדש.

• כִּי נִחַם, ינחם ה' את צִיּוֹן, נִחַם את כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, כמקום פורה ונעים, וְאת עַרְבָתָהּ עשה כְּגַן ה'. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.

• הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי, וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ, כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא, ואת מִשְׁפָּטִי שיהיה לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ, אשכין בעולם.

• קָרוֹב להתגלות צִדְקִי, דין האמת שלי, גבורתי וישועתי. התגמול קרוב לבוא – יָצָא יִשְׁעִי, ישועתי תופיע, וּזְרֹעַי, זרועותי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ. אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ, וְאֶל זְרֹעִי, לכוח מעשי יְיַחֵלוּן, יצפו. כוח ה' יבוקש ויתגלה בזמן הגאולה אפילו במקומות הרחוקים.

• שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם, וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת, כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ, נשחקו, הושחתו, וְגם הָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. יתרחש ו מהפכות גדולות; השמים והארץ לא ייראו כפי שנראו עד כה. וְיֹשְׁבֶיהָ של הארץ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן, ואולם ישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה, וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת, לא תתיירא מלגבור ולהתפשט בעולם.

• שִׁמְעוּ אֵלַי, יֹדְעֵי צֶדֶק, עַם אשר תּוֹרָתִי בְלִבָּם: אַל תִּירְאוּ מ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ, וּמִגִּדֻּפֹתָם, מדברי הגידופים והנאצות של בני האדם אַל תֵּחָתּוּ,

• כִּי האויבים המחרפים כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ, וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס, זחל האוכל את הבגדים. האויבים אינם מהווים איום של ממש. הם דומים לבגד הנראה שלם, אך מקרוב ניכר שהוא אכול ומחורר ואינו ראוי ללבישה. ולעומת זאת – וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה, וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים.עתה קורא הנביא אל זרוע ה':

• עוּרִי עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', גבורת ה' – התעוררי והתגלי מחדש בעולם. עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, כמו ב דֹּרוֹת עוֹלָמִים, בזמנים אחרים. הֲלוֹא אַתְּ, זרוע ה', הִיא הַמַּחְצֶבֶת, השוברת את רַהַב, יצור ימי גדול ומאיים המשמש גם דימוי למצרים, מְחוֹלֶלֶת, הורגת, הופכת לחלל תַּנִּין, לווייתן. אף הוא מין מפלצת קדומה שיד ה' תכַלה מן העולם.

• הֲלוֹא אַתְּ הִיא הזרוע הַמַּחֲרֶבֶת, המייבשת יָם ואת מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה, ההופכת מַעֲמַקֵּי יָם להיות דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים. כוח ה' הוא שקרע את ים סוף בדורות הראשונים, והוא שהפך את מעמקיו לדרך למען גאולי ה' ממצרים. וכך יהיה גם בעתיד:

• וּפְדוּיֵי, וגאולי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם, שמחת נצח, וגם: שמחה חסרת גבולות, תהיה עַל רֹאשָׁם. אז שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ, יברחו יָגוֹן, צער וַאֲנָחָה.נ בואות נחמה נוספות:

• אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם, ולכן – מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ שבסופו יָמוּת?! האם כנסת ישראל צריכה לפחד מבן תמותה, וּמִבֶּן אָדָם אשר כ חָצִיר יִנָּתֵן, הנדמה כעשב נובל או נקצר וכלה?! יראתך מאנוש בן חלוף כרוכה בשכחת מקור כוחך.

• וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ, נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, הרי ביכולתו של ה' לכונן את העולם, ורק מכיוון שאינך זוכר אותו – וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת, זעמו ואיבתו של הַמֵּצִיק, האויב, כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן, מכוון את כליו, מתכונן לְהַשְׁחִית, הסתכל סביבך וחפש – וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק?! היכן הוא האויב שאתה ירא משנאתו?! מה נותר מכל אותם איומים וכיווני הקשתות?! אתם מכלים את זמנכם ואת כוחכם בדאגות הרגע המיותרות. תחת זאת סִמכו על גבורת ה' שאינה מוגבלת בזמן, במקום וביכולת.

• מִהַר צֹעֶה, ימהר הנודד, הכפוף, היושב במצוק או הצועק, הוא עם ישראל בגולה, לְהִפָּתֵחַ, לצאת ממסגר הגלות, וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת, לבור, לאבדון, וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ.

• וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ רֹגַע, מחזיק את הַיָּם, ובמצוותי – וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו. ה' שולט בסער הים וגליו כרצונו, ועל אחת כמה וכמה בכוחו לשלוט בהמיית רגשותיהם ובסערת רוחם של המציקים. ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

• וָאָשִׂים דְּבָרַי הבוראים, המחיים והמנחמים בְּפִיךָ – בפי העם. בכך שמתי אותך תחת חסותי, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ. אני הוא ה' אשר אמרתי לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן: עַמִּי אָתָּה. אלה הם הדברים הגדולים והיציבים שברא אלוקים בעולמו: שמים, ארץ ועם ישראל. דברי התנחומים נמשכים, ובאופן פיוטי:

• הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי, יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר סבלת ו שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, כעסו, אֶת קֻבַּעַת, מעין גביע, כלי קיבול גדול כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית עד תומה.

• אֵין מְנַהֵל, מנהיג, מדריך לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה. אף אחד מהבנים הרבים שילדה אינו מעוניין לטפל בה. כולם עסוקים בענייניהם. וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה. ציון מדומה לאשה שילדיה גדלו ועזבוה לנפשה; ובהיעלמם, באו אחרים לבקרה –

• שְׁתַּיִם הֵנָּה, צרות כפולות הן קֹרְאֹתַיִךְ, ההתרחשויות הנקראות לבוא אלייך, קורותייך. מִי יָנוּד לָךְ?! מי ישתתף בצערך?! הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר, וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב הם אלה שבאים לבקרך בעזיבת הבנים. מִי אֲנַחֲמֵךְ, ינחמך?!

• בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ, התעלפו, שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא, תאו, ביזון, בָּקר פראי למחצה שנפל ב מִכְמָר, מלכודת. כתאו כלוא השוכב חסר אונים, כך בנייך הַמְלֵאִים חֲמַת ה', גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ. אף הם שוכבים ברחובות עלובים ומדוכאים.

• לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת, עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת, שיכורה וְלֹא מִיָּיִן, אלא מכוס תרעלת הצרות. אדם מיוסר עשוי להגיע למצב דמוי שכרות; הוא מבולבל ומטושטש, חסר יציבות ואובד עשתונות.

• כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵאלֹהַיִךְ שלבסוף יָרִיב, יילחם בעד עַמּוֹ: הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שאת שותה, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי – לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד. הצרות, השחיטות, הרדיפות, האפליה, הגזרות, הגָלויות והפוגרומים שמהם סבלת לאורך זמן רב, ייפסקו.

• וְשַׂמְתִּיהָ – את הכוס הזו בְּיַד מוֹגַיִךְ, מצערייך, מביאי תוגתך, אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ, לגופך החי : , התכופפי וְנַעֲבֹרָה עלייך, נרמוס אותך". וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ, גופך, וְכַחוּץ, כרחוב תהיי לַעֹבְרִים ושבים. אותם גויים גאים שדרסו אותך, ישתו עתה את כוס התרעלה ששתית אַת. אַת תתאוששי, ואילו הם יבינו עכשיו מה היה מצבך.