ירמיהו-פרק-3

ביאורים

  • לֵאמֹר, כך ייאמר בפי כול, על פי הדין האמור בתורה : הֵן, אם יְְשַׁלַּח, יגרש אִישׁ אֶת־אִשְְְׁתּוֹ, וְְהָלְְכָה מֵאִתּוֹ וְְהָיְְתָה לְְאִישׁ־אַחֵר – הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?! הֲלוֹא אם יעשו כך, חָנוֹף תֶּחֱנַף, תתלכלך, תיטמא ותתקלקל הָאָרֶץ הַהִיא. וְְאַתְְְּ, כנסת ישראל, זָנִית עם רֵעִים רַבִּים. אף על פי כן – וְְשׁוֹב, את עדיין יכולה לשוב אֵלַי. נְְאֻם־ה'.

  • שְְׂאִי־עֵינַיִךְְְ עַל־שְְׁפָיִם, גבעות חשופות, וּרְְְאִי אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְְְתְְְּ. הדימויים הארציים והמוחשיים מגלמים חטאי עבודה זרה. עַל־דְְּרָכִים יָשַׁבְְְתְְְּ וחיכית לָהֶם – לרֵעים כַּעֲרָבִי בַּמִּדְְְבָּר, היושב וממתין לשיירות הסוחרים, וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְְְנוּתַיִךְְְ וּבְְְרָעָתֵךְְְ.

  • וַיִּמָּנְְעוּ רְְבִבִים, גשמים, וּמַלְְְקוֹשׁ לוֹא הָיָה, ולכאורה במצב כזה היית צריכה להתעורר, ואולם דבר לא קרה – מֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְְְ, ובעזות מצחך מֵאַנְְְתְְְּ ל הִכָּלֵם. אינך מתביישת כלל במעשייך.

  • הֲלוֹא מֵעַתָּה, משעת עצירת הגשם קָרָאת לִי אָבִי, אַלּוּף נְְעֻרַי אָתָּה. גם אחרי שבגדת בי עם שאר מאהבייך, את ממשיכה לכנות אותי בשמות חיבה. פירוש אחר: היה ראוי שלאחר עצירת הגשם תחזרי בך ותשובי אלי, ולא עשית זאת.

  • הֲיִנְְְטֹר ה' לְְעוֹלָם, אִם־יִשְְְׁמֹר טינה לָנֶצַח?! אתם עוברים עברות משום שכאשר אתם חוזרים ומבקשים סליחה, אתם יודעים שבוודאי ימחל לכם. הִנֵּה כך דִבַּרְְְתְְְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל, ועלה בידך. נבואה זו נאמרה בימי יאשיהו, שהיה מלך גדול וצדיק ואף ניסה לערוך שינויים מפליגים במדינת יהודה ולחזק את יראת השמים של תושביה. פעולותיו הצליחו לכאורה, אך הנביא מתריע כי השינויים אינם תוצאה של תהליך פנימי ועמוק. שני אגפיה של כנסת ישראל – יהודה וישראל – מדומים כאן לשתי דמויות נשיות. פיצול הממלכות נבע אולי מתחילה מכורח פוליטי שבא מצד השליטים; ואולם גם לאחר שממלכת ישראל נופצה ונפוצה, לא חזרו בניה להיות חלק מיהודה. החזון שלפנינו מבטא תקווה שממלכת ישראל תשוב ותקים את הממלכה שנחרבה, כישות מאוחדת עם יהודה.

  • וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְְְ: הֲרָאִיתָ את אֲשֶׁר עָשְְׂתָה מְְשֻׁבָה יִשְְְׂרָאֵל, ממלכת ישראל השובבה ?! הֹלְְכָה, הלכה הִיא עַל־כָָּל־־־־־הַר גָּבֹהַּ וְְאֶל־תַּחַת כָָּל־עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְְְנִי, וזנתה שָׁם. מדובר בעיקר בזנות דתית – עבודה זרה.

  • וָאֹמַר, קיוויתי כי אַחֲרֵי עֲשֹׂתָהּ אֶת־כָָּל־אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב, וְְלֹא־שָׁבָה. בוודאי היו יחידים שחזרו, אבל הממלכה כמכלול לא חזרה לאחר החורבן. וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ, יְְהוּדָה את מעשיה. אם ישראל נקראת 'משובה' מפני התנהגותה חסרת הרסן, יהודה, שלא למדה לקח מאחותה, מכונה בשם קשה יותר – ' בוגדה '.

  • וָאֵרֶא כִּי עַל־כָָּל־אֹדוֹת, בגלל כל הדברים אֲשֶׁר נִאֲפָה מְְשֻׁבָה יִשְְְׂרָאֵל שִׁלַּחְְְתִּיהָ, וָאֶתֵּן אֶת־סֵפֶר כְְּרִיתֻתֶיהָ, הגט שלה אֵלֶיהָ, גירשתי אותה מביתה, מהארץ. וְְעל אף כל זאת לֹא יָרְְאָה בֹּגֵדָה יְְהוּדָה אֲחוֹתָהּ. יהודה לא פחדה בראותה את מדינת אחותה הרוסה, וַתֵּלֶךְְְ וַתִּזֶן, זנתה גַּם־הִיא.

  • וְְהָיָה מִקֹּל זְְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף, טימאה אֶת־הָאָרֶץ, וַתִּנְְְאַף אֶת, עם הָאֶבֶן וְְאֶת, ועם הָעֵץ. הדימויים הגסים מרמזים לעבודה הזרה העשויה מעץ ומאבן, ונקראת על שמם במקומות רבים.

  • וְְגַם־בְְּכָָל־זֹאת לֹא־שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְְהוּדָה בְְּכָָל־לִבָּהּ, כִּי אִם־בְְּשֶׁקֶר. נְְאֻם־ה'. גם אם נראה כאילו היא מתעוררת לתשובה, התעוררותה איננה אמתית.

  • וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: צִדְְּקָה נַפְְְשָׁהּ, זיכתה עצמה מְְשֻׁבָה יִשְְְׂרָאֵל יותר מִבֹּגֵדָה יְְהוּדָה. בממלכת ישראל אמנם נעשו החטאים בחוצפה ובראש חוצות, אבל יהודה הוסיפה עליהם גם צביעות.

  • הָלֹךְְְ וְְקָרָאתָ אֶת־הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה, הפנה את דבריך אל ממלכת ישראל לשעבר, וְְאָמַרְְְתָּ: שׁוּבָה, מְְשֻׁבָה יִשְְְׂרָאֵל, נְְאֻם־ה', לוֹא־אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם, לא אזעף עליכם, כִּי־חָסִיד אֲנִי, המרבה לסלוח גם למי שאין בידו זכות, נְְאֻם־ה', לֹא אֶטּוֹר, אשמור טינה לְְעוֹלָם. חזרו אלי ואמחל לכם.

  • אַךְְְ דְְּעִי עֲוֹנֵךְְְ, כִּי בַּה' אֱלֹהַיִךְְְ פָּשָׁעַתְְְּ, מרדת, וַתְְּפַזְְּרִי, שלחת לכל עבר, בזבזת אֶת־דְְּרָכַיִךְְְ לַזָּרִים תַּחַת כָָּל־עֵץ רַעֲנָן כאשה מופקרת. וּבְְְקוֹלִי לֹא־שְְׁמַעְְְתֶּם. נְְאֻם־ה'.

  • שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים, פרועים, סרי דרך, נְְאֻם־ה', כִּי אָנֹכִי הוא ש בָּעַלְְְתִּי בָכֶם, אני הוא אדוניכם. וְְלָקַחְְְתִּי אֶתְְְכֶם אלי, גם אם לא תחזרו כולכם אלא אֶחָד מֵעִיר וּשְְְׁנַיִם מִמִּשְְְׁפָּחָה, וְְהֵבֵאתִי אֶתְְְכֶם ל צִיּוֹן.

  • וְְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים, מנהיגים הגונים כְְּלִבִּי, וְְרָעוּ אֶתְְְכֶם ב דֵּעָה וְְהַשְְְׂכֵּיל.

  • וְְהָיָה כִּי תִרְְְבּוּ, בני ישראל, וּפְְְרִיתֶם, ותשגשגו בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה, ההם, נְְאֻם־ה', לֹא־יֹאמְְרוּ עוֹד כפתרון לכל הבעיות וכמבטח בלתי מחייב : אֲרוֹן בְְּרִית־ה', וְְלֹא יַעֲלֶה עַל־לֵב וְְלֹא יִזְְְכְְּרוּ־בוֹ וְְלֹא יִפְְְקֹדוּ וְְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד כנהוג עתה ביהודה. תשובה אמתית אינה היצמדות לחפצים קדושים אלא הדבקות באמונה ובמעשים הראויים.

  • בָּעֵת הַהִיא יִקְְְרְְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה', וְְנִקְְְווּ, ייאספו אֵלֶיהָ כָָל־הַגּוֹיִם לְְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם, וְְלֹא־יֵלְְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְְׁרִרוּת, תוקף. או: הסתכלות, חשק לִבָּם הָרָע.

  • בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְְכוּ בֵית־יְְהוּדָה עַל, יחד עם בֵּית יִשְְְׂרָאֵל, וְְיָבֹאוּ יַחְְְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל, אל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְְְחַלְְְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם. ישראל שהוגלו צפונה ישובו ארצה.

  • וְְאָנֹכִי אָמַרְְְתִּי: אֵיךְְְ אֲשִׁיתֵךְְְ, אשים אותך בַּבָּנִים, בין העמים?! שקדתי על מקום מסוים בעבורך, וְְאֶתֶּן־לָךְְְ אֶרֶץ חֶמְְְדָּה, את ארצך הנחשקת, שהיא נַחֲלַת צְְבִי, נחלה מפוארת או: רצויה על ידי צִבְְְאוֹת גּוֹיִם. וָאֹמַר: אָבִי תִּקְְְרְְאִי־לִי בחיבה, וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי עוד.

  • אָכֵן בָּגְְדָה אִשָּׁה ופרשׁה מֵרֵעָהּ, מחברהּ, מאישהּ, כֵּן בְְּגַדְְְתֶּם בִּי בֵּית יִשְְְׂרָאֵל. נְְאֻם־ה'. הנטישה שנטשו ישראל את עבודת ה' חמורה כבגידה בין רֵעים אהובים וכפירוק משפחה.

  • קוֹל עַל־שְְׁפָיִים, גבעות נִשְְְׁמָע, והוא בְְּכִי תַחֲנוּנֵי בְְּנֵי יִשְְְׂרָאֵל, כִּי הֶעֱווּ, עיוותו אֶת־דַּרְְְכָּם ו שָׁכְְחוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם. וכמענה לקול:

  • שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְְְפָּה, ארפֶּה, אעזוב, או: ארפא את מְְשׁוּבֹתֵיכֶם. אסלח למעשיכם הסוררים. ובני ישראל יאמרו : הִנְְנוּ אָתָנוּ לָךְ, באנו אליך, כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ.

  • אָכֵן לַשֶּׁקֶר ציפינו מִגְְּבָעוֹת, מ הָמוֹן, המולת הָרִים, ממקומות הפולחן הנישאים הרוגשים. והנה התברר לנו שאין בהם ממש. אָכֵן בַּה' אֱלֹהֵינוּ תְְּשׁוּעַת יִשְְְׂרָאֵל. רק אחריו נלך מכאן ואילך.

  • וְְהַבֹּשֶׁת, העבודה הזרה אָכְְלָה אֶת פרי יְְגִיעַ, עמל אֲבוֹתֵינוּ מִנְְּעוּרֵינוּ, אֶת־צֹאנָם וְְאֶת־בְְּקָרָם, אֶת־בְְּנֵיהֶם וְְאֶת־בְְּנוֹתֵיהֶם.

  • נִשְְְׁכְְּבָה בְְּבָָשְְְׁתֵּנוּ וּתְְְכַסֵּנוּ כְְּלִמָּתֵנוּ, הבושה עוטפת אותנו מכל צד, כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ, אֲנַחְְְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ, מִנְְּעוּרֵינוּ וְְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה, וְְלֹא שָׁמַעְְְנוּ בְְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ.

פסוקים

  1. לאמר הן ישלח איש את־אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש־אחר הישוב אליה עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם־יהוה
  2. שאי־עיניך על־שפים וראי איפה לא שגלת [שכבת] על־דרכים ישבת להם כערבי במדבר ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך
  3. וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם
  4. הלוא מעתה קראתי [קראת] לי אבי אלוף נערי אתה
  5. הינטר לעולם אם־ישמר לנצח הנה דברתי [דברת] ותעשי הרעות ותוכל
  6. ויאמר יהוה אלי בימי יאשיהו המלך ה‍ראית אשר עשתה משבה ישראל הלכה היא על־כל־הר גבה ואל־תחת כל־עץ רענן ותזני־שם
  7. ואמר אחרי עשותה את־כל־אלה אלי תשוב ולא־שבה ותראה [ותרא] בגודה אחותה יהודה
  8. וארא כי על־כל־אדות אשר נאפה משבה ישראל שלחתיה ואתן את־ספר כריתתיה אליה ולא יראה בגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם־היא
  9. והיה מקל זנותה ותחנף את־הארץ ותנאף את־האבן ואת־העץ
  10. וגם־בכל־זאת לא־שבה אלי בגודה אחותה יהודה בכל־לבה כי אם־בשקר נאם־יהוה
  11. ויאמר יהוה אלי צדקה נפשה משבה ישראל מבגדה יהודה
  12. הלך וקראת את־הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משבה ישראל נאם־יהוה לוא־אפיל פני בכם כי־חסיד אני נאם־יהוה לא אטור לעולם
  13. אך דעי עונך כי ביהוה אלהיך פשעת ותפזרי את־דרכיך לזרים תחת כל־עץ רענן ובקולי לא־שמעתם נאם־יהוה
  14. שובו בנים שובבים נאם־יהוה כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון
  15. ונתתי לכם רעים כלבי ורעו אתכם דעה והשכיל
  16. והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם־יהוה לא־יאמרו עוד ארון ברית־יהוה ולא יעלה על־לב ולא יזכרו־בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד
  17. בעת ההיא יקראו לירושלם כסא יהוה ונקוו אליה כל־הגוים לשם יהוה לירושלם ולא־ילכו עוד אחרי שררות לבם הרע
  18. בימים ההמה ילכו בית־יהודה על־בית ישראל ויבאו יחדו מארץ צפון על־הארץ אשר הנחלתי את־אבותיכם
  19. ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן־לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים ואמר אבי תקראו־[תקראי־] לי ומאחרי לא תשובו [תשובי]
  20. אכן בגדה אשה מרעה כן בגדתם בי בית ישראל נאם־יהוה
  21. קול על־שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל כי העוו את־דרכם שכחו את־יהוה אלהיהם
  22. שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם הננו אתנו לך כי אתה יהוה אלהינו
  23. אכן לשקר מגבעות המון הרים אכן ביהוה אלהינו תשועת ישראל
  24. והבשת אכלה את־יגיע אבותינו מנעורינו את־צאנם ואת־בקרם את־בניהם ואת־בנותיהם
  25. נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי ליהוה אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו ועד־היום הזה ולא שמענו בקול יהוה אלהינו

פסוקים מנוקד

  1. לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם־יְהֹוָה׃
  2. שְׂאִי־עֵינַיִךְ עַל־שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שגלת [שֻׁכַּבְתְּ] עַל־דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ׃
  3. וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם׃
  4. הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי [קָרָאת] לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה׃
  5. הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם־יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דברתי [דִבַּרְתְּ] וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל׃
  6. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲ‍רָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל־כָּל־הַר גָּבֹהַּ וְאֶל־תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי־שָׁם׃
  7. וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא־שָׁבָה ותראה [וַתֵּרֶא] בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה׃
  8. וָאֵרֶא כִּי עַל־כָּל־אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת־סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם־הִיא׃
  9. וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת־הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת־הָאֶבֶן וְאֶת־הָעֵץ׃
  10. וְגַם־בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל־לִבָּהּ כִּי אִם־בְּשֶׁקֶר נְאֻם־יְהוָה׃
  11. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה׃
  12. הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה לוֹא־אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי־חָסִיד אֲנִי נְאֻם־יְהוָה לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם׃
  13. אַךְ דְּעִי עֲוֺנֵךְ כִּי בַּיהוָה אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ וַתְּפַזְּרִי אֶת־דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא־שְׁמַעְתֶּם נְאֻם־יְהֹוָה׃
  14. שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם־יְהוָה כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן׃
  15. וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל׃
  16. וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם־יְהוָה לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה וְלֹא יַעֲלֶה עַל־לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ־בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד׃
  17. בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא יְהוָה וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל־הַגּוֹיִם לְשֵׁם יְהוָה לִירוּשָׁלִָם וְלֹא־יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע׃
  18. בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית־יְהוּדָה עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם׃
  19. וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תקראו־[תִּקְרְאִי־] לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו [תָשׁוּבִי׃]
  20. אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה׃
  21. קוֹל עַל־שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱוּוּ אֶת־דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
  22. שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
  23. אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל׃
  24. וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת־יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ אֶת־צֹאנָם וְאֶת־בְּקָרָם אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם׃
  25. נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃

מקומות

  • חברון

    חברון היא אחת הערים המרכזיות ביותר בארץ יהודה, שהיה לה מעמד של עיר ממלכה – עיר בירה, בתחילת מלכוּת דוד. העיר נקראת גם "קרית ארבע. חברון נזכרת בסיפורי האבות: אברהם ויצחק ישבו בה; אברהם בנה בה מזבח לה' ורכש אותה כדי לקבור בה את שרה אשתו. מאז ההתנחלות היתה חברון אחד המרכזים השלטוניים בתחום ההתיישבות הישראלית. דוד בחר בה כבירתו הראשונה, ובה נמשח למלך.