ירמיהו-פרק-4

ביאורים

• אִם־תָּשׁוּב יִשְְְׂרָאֵל, כשתיווצר האפשרות, הפנאי והיכולת, נְְאֻם־ה', אֵלַי תָּשׁוּב, וְְאִם־תָּסִיר את שִׁקּוּצֶיךָ אליליך מִפָּנַי – וְְלֹא תָנוּד. לא תיאלץ לנדוד בגולה או בחיפושים.

• וְְנִשְְְׁבַּעְְְתָּ, ואם תישבע : חַי־ה' – לא תחלל את שמו בשבועתך לשווא ולשקר, אלא בֶּאֱמֶת, בְְּמִשְְְׁפָּט וּבִצְְְדָקָה תישבע. אז, כשישראל ישובו אל ה', יעזבו את האלילים וישמרו משפט וצדקה – וְְהִתְְְבָּרְְכוּ בוֹ – בעם ישראל גּוֹיִם. ישראל יהיו למושאי ברכותיהם של הגויים, וּבוֹ יִתְְְהַלָּלוּ, יגידו את שבחו. הנבואות המופיעות כאן אולי נאמרו בזמנים שונים, אך תוכן כולן הוא תוכחה קשה לאנשי יהודה על דרכם העיקשת ודברי איום על חורבן ממלכתם ביד אויב צפוני. הנביא מתאר את תנועות המלחמה כאילו הן קורות בהווה, למרות שהנבואה נאמרת בעת של שלום ושלווה. בתוכחה מתוארת חברה שמשאה ומתנה מושחתים, ושבה שוררים עיוותי משפט ועברות עריות. הדלים גונבים, השכבה החיה ברווחה עוסקת בניאוף ומשקיעה את כספה בזנות, ואילו המנהיגים הרוחניים משלים את העם בדברי שלום והרגעה. בנבואות משולבים ביטויים רבים המזכירים באופן מובהק את התוכחה שבספר דברים.

• כִּי־כֹה אָמַר ה' לְְאִישׁ יְְהוּדָה וְְלִירוּשָׁלִַם: נִירוּ לָכֶם נִיר, חרשו את שדותיכם וְְאַל־תִּזְְְרְְעוּ אֶל־קֹצִים. חרישת השדה נועדה, בין השאר, לסלק את הקוצים. זריעה ללא חריש עשויה להצמיח דבר מה, אך הקוצים יכבשו את רוב השטח ויחנקו את התבואה. גם בתהליך התשובה יש לשרש תחילה את הרע כדי להצמיח דבר טוב, שאם לא כן ההשקעה תאבד. אותו רעיון בדימוי אחר:

• הִמֹּלוּ לַה' וְְהָסִרוּ עָָרְְְלוֹת לְְבַבְְְכֶם, אִישׁ יְְהוּדָה וְְיֹשְְׁבֵי יְְרוּשָׁלִָם כמו החריש שלפני הזריעה. אם לא תסירו את הרע, לא יהיה בסיס איתן להמשך תהליך התיקון. פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי, כעסי, וּבָעֲרָה וְְאֵין מְְכַבֶּה מִפְְּנֵי רֹעַ מַעַלְְלֵיכֶם. דברי אזהרה:

• הַגִּידוּ בִיהוּדָה, וּבִירוּשָׁלִַם הַשְְְׁמִיעוּ, הַכריזו וְְאִמְְְרוּ: תִּקְְְעוּ שׁוֹפָר בָּאָרֶץ לאזעקה. קִרְְְאוּ מַלְְְאוּ, התכנסו וְְאִמְְְרוּ: הֵאָסְְפוּ וְְנָבוֹאָה מערי הפרזות אֶל־עָרֵי הַמִּבְְְצָר להתגונן מפני האויב הממשמש ובא.

• שְְׂאוּ נֵס, הרימו דגל צִיּוֹנָה, כלפי ירושלים, הָעִיזוּ, נוסו והתקבצו, אַל־תַּעֲמֹדוּ, תתעכבו, כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְְשֶׁבֶר גָּדוֹל.

• עָלָה אַרְְְיֵה, נבוכדנאצר מִסֻּבְְּכוֹ, מן הסבך שבו היה חבוי. האויב המפחיד התחיל לנוע. וּמַשְְְׁחִית גּוֹיִם נָסַע, יָצָא מִמְְּקֹמוֹ כדי לָשׂוּם אַרְְְצֵךְְְ לְְשַׁמָּה, שממה, עָרַיִךְְְ תִּצֶּינָה, תהיינה חרבות מֵאֵין יוֹשֵׁב.

• עַל־זֹאת חִגְְְרוּ שַׂקִּים, סִפְְְדוּ וְְהֵילִילוּ, בכו, כִּי גם לאחר הצרות שכבר באו לישראל לֹא־שָׁב חֲרוֹן אַף־ה' מִמֶּנּוּ.

• וְְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא, נְְאֻם־ה', יֹאבַד לֵב־הַמֶּלֶךְְְ וְְלֵב הַשָּׂרִים. הם יהיו מבוהלים ומבולבלים, וְְנָשַׁמּוּ, מוכי תימהון יהיו הַכֹּהֲנִים, שאף הם מנהיגי העם מבחינות מסוימות, וְְהַנְְּבִאִים יִתְְְמָהוּ, לא יימצא להם פתרון לשאלות.

• וָאֹמַר: אֲהָהּ, ה' אֱלוֹהִים! אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ, פיתית והשלית, אִפשרת לטעות לָעָם הַזֶּה וְְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: שָׁלוֹם יִהְְְיֶה לָכֶם, וְְהנה לבסוף נָגְְעָה חֶרֶב האויבים עַד־הַנָּפֶשׁ. ד ברי ה':

• בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם־הַזֶּה וְְלִירוּשָׁלִַם: כמו רוּחַ צַח, בהירה הנושבת על שְְׁפָיִם, גבעות בַּמִּדְְְבָּר, שאינה נושאת את בשורת הגשם אלא היא צחיחה ולוהטת, כך יבוא אויב דֶּרֶךְְְ, אל בַּת־עַמִּי להגלותם. ברוח מדבר אין תועלת, לוֹא לִזְְְרוֹת את התבואה וְְלוֹא לְְהָבַר, לנקות אותה.

• רוּחַ מָלֵא, חזק מֵאֵלֶּה – מרוח גבעות המדבר, או: מהרוחות המסייעות לזרייה ובירור יָבוֹא לִי, לשירותי. עַתָּה גַּם אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְְְׁפָּטִים אוֹתָם. תהיה זו רוח קשה שתמיט עליהם פורענות.

• הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה האויב, וְְכַסּוּפָה ידהרו מַרְְְכְְּבוֹתָיו, קַלּוּ מִנְְּשָׁרִים סוּסָיו. האויבים יהיו כה זריזים, שלא נספיק להתארגן להתגונן מפניהם. אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְְְנוּ, גזלו ובזזו אותנו.

• כַּבְְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְְְ, יְְרוּשָׁלִַם, לְְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי. עַד־מָתַי תָּלִין, ילינו בְְּקִרְְְבֵּךְְְ מַחְְְשְְׁבוֹת אוֹנֵךְְְ, רשעך?! אמנם המחשבות שוכנות בתוך הלב, אבל יש לנקותו. האויב מגיע והאיום גדל והולך –

• כִּי נשמע קוֹל מַגִּיד, מודיע חדשות מִדָּן שבצפון המרוחק, והוא מתקרב וּמַשְְְׁמִיעַ אָוֶן, רעה מֵהַר אֶפְְְרָיִם.

• הַזְְְכִּירוּ לַגּוֹיִם, כדי שיקחו גם הם מוסר. או: כדי שיבואו לעזרת יהודה, הִנֵּה הַשְְְׁמִיעוּ עַל־יְְרוּשָׁלִַם, הודיעו לתושביה : נֹצְְרִים, מטילי מצור בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְְְחָק וַיִּתְְּנוּ עַל־עָרֵי יְְהוּדָה קוֹלָם. הם צועקים.

• כְְּשֹׁמְְרֵי שָׂדַי, שדות הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב, כִּי־אֹתִי מָרָתָה, לא שמעה בקולי. נְְאֻם ה'. ולסיכום:

• דַּרְְְכֵּךְְְ וּמַעֲלָלַיִךְְְ עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְְְ. אמנם מראש לא חשבתם על כך, אבל כל אלה הם פֵּרות בחירותיכם הרעות. זֹאת עשתה רָעָתֵךְְְ כִּי מָר וקשה הדבר, ואין לי אפשרות לתקנו, כִּי נָגַע עַד־לִבֵּךְְְ.ושוב, זעקת הנביא:

• מֵעַי, מֵעַי אוֹחִילָה, אזעק מכאב מ קִירוֹת לִבִּי. הֹמֶה, רועש לִּי לִבִּי. לכן לֹא אַחֲרִשׁ, אשתוק, כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְְְּ נַפְְְשִׁי, תְְּרוּעַת מִלְְְחָמָה.

• שֶׁבֶר עַל־שֶׁבֶר, אסון אחר אסון נִקְְְרָא, הוזמן, כִּי־שֻׁדְְּדָה, נשדדה כָָּל־הָאָרֶץ, פִּתְְְאֹם שֻׁדְְּדוּ אֹהָלַי, ב רֶגַע נקרעו יְְרִיעֹתָי.

• עַד־מָתַי אֶרְְְאֶה־נֵּס, דגל מלחמה ?! אֶשְְְׁמְְעָה קוֹל שׁוֹפָר?! כמה זמן עוד ניאלץ לחוות את איום הצבא?! בתגובה לקריאת הכאב של הנביא ניתכים דברי תוכחה נוספים:

• כִּי אֱוִיל, טיפש עַמִּי, ו אוֹתִי לֹא יָדָעוּ, בָּנִים סְְכָלִים, שוטים הֵמָּה, הם וְְלֹא נְְבוֹנִים הֵמָּה. כסכלים הם נוהגים באשר לכל דבר ראוי וטוב, אבל חֲכָמִים הֵמָּה לְְהָרַע. כשמדובר בעשיית רע, הם דווקא פועלים בחכמה, וּלְְְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ. נראה כי העולם כולו מתכונן לחורבן.

• רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ – וְְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ, שממה וחוסר צורה, וְְאֶל־הַשָּׁמַיִם הסתכלתי – וְְאֵין עמם אוֹרָם.

• רָאִיתִי הֶהָרִים – וְְהִנֵּה רֹעֲשִׁים, וְְכָָל־הַגְְּבָעוֹת הִתְְְקַלְְְקָלוּ.

• רָאִיתִי וְְהִנֵּה אֵין הָאָדָם נמצא בארץ, וְְכָָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ מהארץ המרוקנת ממזון.

• רָאִיתִי וְְהִנֵּה הַכַּרְְְמֶל, הנטוע ומגונן הפך להיות הַמִּדְְְבָּר, וְְכָָל־עָרָיו נִתְְּצוּ, נחרבו מִפְְּנֵי ה', מִפְְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ.

• כִּי־כֹה אָמַר ה': שְְׁמָמָה תִהְְְיֶה כָָּל־הָאָרֶץ, וְְאף על פי כן – כָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה. לא יהיה כיליון גמור.

• עַל־זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְְקָדְְרוּ, חשכו הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל – עַל כִּי־דִּבַּרְְְתִּי ו זַמֹּתִי, חשבתי לעשות רעה וְְלֹא נִחַמְְְתִּי, התחרטתי וְְלֹא־אָשׁוּב מִמֶּנָּה.

• מִקּוֹל פָּרָשׁ וְְרֹמֵה, יורה ב קֶשֶׁת בֹּרַחַת כָָּל־הָעִיר. אף שהעיר מבוצרת, למשמע קולות פרשי המלחמה והקַּשָּׁתים – תושביה בורחים. בָּאוּ בֶּעָבִים, במעבה היערות, וּבַכֵּפִים, בסלעי ההרים עָלוּ. כָָּל־הָעִיר, כל אחת מהערים עֲזוּבָה, וְְאֵין־יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ. כאן חוזרת שוב הפנייה לישראל באמצעות דימוי האשה :

• וְְאַתְְְּ שָׁדוּד, שדודה – מַה־תַּעֲשִׂי?! כִּי, אם תִלְְְבְְּשִׁי שָׁנִי, בגד אדום יקר, כִּי־תַעְְְדִּי עֲדִי־זָהָב, כִּי־תִקְְְרְְעִי בַפּוּךְְְ, תצבעי בכחל את עֵינַיִךְְְ, בכל ניסיונותייך להתקשט – לַשָּׁוְְְא תִּתְְְיַפִּי. אין תוחלת בעיסוקייך הפוליטיים, שהרי מָאֲסוּ־בָךְְְ עֹגְְבִים, מאהבים, כלומר בעלות ברית לכאורה, ויתרה מזו – את נַפְְְשֵׁךְְְ יְְבַקֵּשׁוּ. הם רוצים להרוג אותך.

• כִּי קוֹל כְְּקולה של חוֹלָה שָׁמַעְְְתִּי, צָרָה, כאב וסבל כְְּמַבְְְכִּירָה, היולדת לידה ראשונה, שכאבה גדול ביותר. זהו קוֹל בַּת־צִיּוֹן ש תִּתְְְיַפֵּחַ ו תְְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ, תשטח כפיה בתפילה ובתחנונים : אוֹי־נָא לִי, אינני יכולה עוד, כִּי־עָיְְפָה נַפְְְשִׁי לְְהֹרְְגִים, הנפש אינה יכולה לסבול עוד נוכח כל ההרג שמסביב.