ירמיהו-פרק-9

ביאורים

  • מִי־יִתְְּנֵנִי, הלוואי שהיה ניתן לי בַמִּדְְְבָּר מְְלוֹן אֹרְְחִים, מקום שאוכל לגור בו מחוץ ליישוב, וְְאֶעֶזְְְבָה אֶת־עַמִּי וְְאֵלְְְכָה מֵאִתָּם, כִּי כֻלָּם מְְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת, קהילת בֹּגְְְדִים. מוטב שאתבודד.

  • וַיַּדְְְרְְכוּ, מתחו אֶת־לְְשׁוֹנָם, שפסקה מלשמש אמצעי תקשורת והפכה ל קַשְְְׁתָּם כדי לירות בה שֶׁקֶר, וְְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְְְרוּ בָאָרֶץ. כוחם וגבורתם לא קידמו פעולות המבטאות נאמנות ויושר, אלא להיפך – כִּי מֵרָעָה אֶל־רָעָה יָצָאוּ. הם פעילים, יוצרים ומדברים, אבל פועלם רע בעיני אלוקים ואדם. וְְאֹתִי לֹא־יָדָעוּ, נְְאֻם־ה'.

  • אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, שמרו עצמכם מידידיכם, וְְעַל־כָָּל־אָח אַל־תִּבְְְטָחוּ, כִּי כָָל־אָח עָקוֹב יַעְְְקֹב, מרמה ומכשיל את אחיו, וְְכָָל־רֵעַ לכאורה רָכִיל יַהֲלֹךְְ, מרכל בחברו ופוגע בו.

  • וְְאִישׁ בְְּרֵעֵהוּ יְְהָתֵלּוּ, לועגים ומשטים, וֶאֱמֶת לֹא יְְדַבֵּרוּ. לִמְְּדוּ, הרגילו את לְְשׁוֹנָם ל דַּבֶּר־שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְְְאוּ. מעשיהם המעוותים כה רבים, עד שעייפו אותם. דברי ה' לנביא:

  • שִׁבְְְתְְּךָ, אתה יושב בְְּתוֹךְְְ מִרְְְמָה. מרמה מתרחשת בכל צד, וגם אותך היא אופפת. ולא רק בין איש לרעהו – בְְּמִרְְְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי. נְְאֻם־ה'. אמונתם, ואף כפירתם, מרמה היא. הרמייה הפכה לנורמה התנהגותית ומחשבתית.

  • לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְְבָאוֹת: הִנְְנִי צוֹרְְְפָם וּבְְְחַנְְְתִּים. תגיע השעה שאצטרך לזקק אותם מזוהמתם , כִּי־אֵיךְְְ אֶעֱשֶׂה אחרת מִפְְּנֵי בַּת־עַמִּי, שכך נוהגת. הרי דרוש לה תיקון למרות שהוא יכאיב.

  • חֵץ שָׁחוּט, מחודד, מרודד הייתה לְְשׁוֹנָם הפוגעת, מִרְְְמָה דִבֵּר המדבר, בְְּפִיו שָׁלוֹם אֶת, עם רֵעֵהוּ יְְדַבֵּר, ואילו בְְְקִרְְְבּוֹ יָשִׂים אָרְְְבּוֹ. בלבו הוא זומם להכשיל את חברו.

  • הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְְְקָד, אענוש בָּם?! נְְאֻם־ה', ה אִם בְְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְְְנַקֵּם נַפְְְשִׁי?! הרי אי אפשר להצדיק את התנהגותם המאוסה. ואלו דברי הנביא:

  • עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְְכִי וָנֶהִי, מספד, וְְעַל־נְְאוֹת מִדְְְבָּר אקונן קִינָה, כִּי המקומות הללו נִצְְּתוּ, חרבו מִבְְּלִי־אִישׁ עֹבֵר, ולא רק מבני האדם – וְְלֹא שָׁמְְְעוּ בהם קוֹל מִקְְְנֶה, מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְְעַד־בְְּהֵמָה, כולם נָדְְְדוּ הָלָכוּ.

  • וְְנָתַתִּי אֶת־יְְרוּשָׁלַם לְְגַלִּים, תִּלים, ערמות אבן ועפר, ול מְְעוֹן תַּנִּים, מעין כלבי בר קטנים החיים במקומות שוממים ומייללים. או: עופות לילה שקריאתם נשמעת בשעות החשכה. וְְאֶת־עָרֵי יְְהוּדָה אֶתֵּן שְְׁמָמָה מִבְְּלִי יוֹשֵׁב. כאן מופיע מעין דיון עם ה' על פשר מפלתם של ישראל:

  • מִי־הָאִישׁ הֶחָכָם וְְיָבֵן אֶת־זֹאת, ומיהו אֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי־ה' אֵלָיו וְְיַגִּדָהּ, יוכל להסביר עַל־מָה אָבְְְדָה הָאָרֶץ במלחמות ובמפלות?! מדוע נִצְְּתָה כַמִּדְְְבָּר מִבְְּלִי עֹבֵר?!

  • וַיֹּאמֶר ה': עַל־עָָזְְְבָם אֶת־תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְְְנֵיהֶם, וְְלֹא־שָׁמְְְעוּ בְְקוֹלִי, וְְלֹא־הָלְְְכוּ בָהּ, בתורתי.

  • וַיֵּלְְְכוּ אַחֲרֵי שְְׁרִרוּת לִבָּם, נטיות לבם הפרוע וְְאַחֲרֵי הַבְְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְְּדוּם אֲבוֹתָם. עבודת הבעל אינה חדשה אלא מסורת ישנה בידם מאבותיהם. מכל מקום בעקבות החטאים מגיע העונש –

  • לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' צְְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל: הִנְְנִי מַאֲכִילָם אֶת־הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה, צמח מר, וְְהִשְְְׁקִיתִים מֵי־רֹאשׁ, משקה העשוי מצמח אחר, שאף הוא מר ורעיל. מלבד טעמם הגרוע, צמחים אלה משכרים ומהממים.

  • וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם, במקומות מרוחקים וזרים אֲשֶׁר לֹא יָדְְְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם, ולא זו בלבד – וְְשִׁלַּחְְְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם שם.

  • כֹּה אָמַר ה' צְְבָאוֹת: הִתְְְבּוֹנְְְנוּ וְְקִרְְְאוּ לַמְְְקוֹנְְְנוֹת, נשים העוסקות בהשמעת דברי קינה ותפקידן לעורר בכי ויללה בלוויות ובאספות אבל, וּתְְְבוֹאֶינָה. וְְאֶל־הַחֲכָמוֹת, הבקיאות בעריכת דברי מליצה, תוכחה ומוסר, שִׁלְְְחוּ וְְתָבוֹאנָה.

  • וּתְְְמַהֵרְְְנָה המקוננות והחכמות וְְתִשֶּׂנָה, תישאנה, תשמענה עָלֵינוּ נֶהִי, המיה, בכי, וְְתֵרַדְְְנָה עֵינֵינוּ דִּמְְְעָה, וְְעַפְְְעַפֵּינוּ יִזְְּלוּ־מָיִם.

  • כִּי קוֹל נְְהִי נִשְְְׁמַע מִצִּיּוֹן: אֵיךְְְ שֻׁדָּדְְְנוּ, שדדו, או: הכריעו אותנו ?! בֹּשְְְׁנוּ מְְאֹד כִּי־עָזַבְְְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְְְׁלִיכוּ האויבים את מִשְְְׁכְְּנוֹתֵינוּ, ונעשינו זרים ללא ארץ משלנו.

  • כִּי־שְְׁמַעְְְנָה, נָשִׁים, את דְְּבַר־ה', וְְתִקַּח אָזְְְנְְכֶם את דְְּבַר־פִּיו, וְְלַמֵּדְְְנָה בְְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, כיצד לבכות, וְְאִשָּׁה תלמד את רְְעוּתָהּ, חברתה קִינָה. האסונות עומדים לבוא –

  • כִּי־עָלָה מָוֶת ונכנס בְְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְְּאַרְְְמְְנוֹתֵינוּ, בהיכלותינו, במבצרינו ובבתינו הגדולים לְְהַכְְְרִית עוֹלָל, ילדים רכים מִחוּץ, מלשחק בחוצות, ולהרוג בַּחוּרִים מלכת ב רְְְחֹבוֹת.

  • דַּבֵּר כֹּה, כך, נְְאֻם־ה': וְְנָפְְְלָה נִבְְְלַת הָאָדָם כְְּדֹמֶן, כמו זבל עַל־פְְּנֵי הַשָּׂדֶה, וּכְְְעָמִיר, צרור שיבולים קצורות מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר, וְְאֵין מְְאַסֵּף. אין זה קציר תבואה לשם הזנה וחיים, אלא קציר שישאיר אחריו צמחים מתים בלבד. לצד נבואת הפורענות הקשה, באים דברי מוסר:

  • כֹּה אָמַר ה': אַל־יִתְְְהַלֵּל חָכָם בְְּחָכְְְמָתוֹ, אף שהחכמה חשובה, אין להתפאר בה, וְְאַל־יִתְְְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְְְבוּרָתוֹ. אַל־יִתְְְהַלֵּל עָשִׁיר בְְּעָשְְְׁרוֹ. גם בתכונות הנחשבות גבורה ועושר אין טעם להתהלל, שהרי החכמים, הגיבורים והעשירים שבבני ישראל לא התנהגו כראוי; חכמתם, גבורתם ועושרם לא הצילו אותם.

  • כִּי אִם־בְְּזֹאת יִתְְְהַלֵּל הַמִּתְְְהַלֵּל – הַשְְְׂכֵּל וְְיָדֹעַ אוֹתִי. התהילה האמתית ראויה ליודעי ה'. שאר התכונות עשויות להועיל, אך הן עראיות. קיום בטוח, יציב ואמתי ייווסד רק על הידיעה כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְְְׁפָּט וּצְְְדָקָה בָּאָרֶץ, ובהתאם לדרכַי, שאני מראה לכם, צריכים אתם לנהוג, כִּי־בעשייתם של אֵלֶּה חָפַצְְְתִּי, נְְאֻם־ה'. הע ניין פותח ומסיים בפורענות העתידה לבוא על הארץ, ואולם חלקו הגדול קריאת הידיינות עם ישראל, תוכחה קשה ותביעה שיינתקו מהאלילים, פרי יציר אדם, ויעבדו את יוצר הכול. לאחר נבואת הפורענות הנביא חותם בשם העם בצידוק דינו, ועם זאת הוא מבקש שזעמו של ה' יופנה אל אוכלי יעקב.

  • הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְְאֻם־ה', וּפָקַדְְְתִּי עַל, אזכור לרעה את כָָּל־מוּל בְְּעָָרְְְלָה, כל מי שנימול ועדיין הוא בערלתו. כלומר, העונש יבוא הן על הערלים הן על המולים הדומים לערלים –

  • עַל־מִצְְְרַיִם וְְעַל־יְְהוּדָה וְְעַל־אֱדוֹם וְְעַל־בְְּנֵי עַמּוֹן וְְעַל־מוֹאָב. יהודה היו נימולים, ובמידת מה גם מצרים, עמון ומואב, וְְעַל כָָּל־קְְצוּצֵי פֵאָה, קציצת פאות הראש או הזקן היה סימן ההיכר של שבטים הַיֹּשְְׁבִים בַּמִּדְְְבָּר. כִּי כָָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, בין שנימולו ובין שלא נימולו הם נחשבים ערלים, וְְכָָל־בֵּית יִשְְְׂרָאֵל, אף על פי שאינם ערלי בשר, הם עַרְְְלֵי־לֵב. ערלוּתם-חרפתם אינה באיבר אחד, אלא לבם הוא שסתום ואטום. ועל כן גם עליהם יבוא העונש.

פסוקים

  1. מי־יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את־עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בגדים
  2. וידרכו את־לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ כי מרעה אל־רעה יצאו ואתי לא־ידעו נאם־יהוה
  3. איש מרעהו השמרו ועל־כל־אח אל־תבטחו כי כל־אח עקוב יעקב וכל־רע רכיל יהלך
  4. ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו למדו לשונם דבר־שקר העוה נלאו
  5. שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת־אותי נאם־יהוה
  6. לכן כה אמר יהוה צבאות הנני צורפם ובחנתים כי־איך אעשה מפני בת־עמי
  7. חץ שוחט [שחוט] לשונם מרמה דבר בפיו שלום את־רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו
  8. העל־אלה לא־אפקד־בם נאם־יהוה אם בגוי אשר־כזה לא תתנקם נפשי
  9. על־ההרים אשא בכי ונהי ועל־נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי־איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד־בהמה נדדו הלכו
  10. ונתתי את־ירושלם לגלים מעון תנים ואת־ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב
  11. מי־האיש החכם ויבן את־זאת ואשר דבר פי־יהוה אליו ויגדה על־מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר
  12. ויאמר יהוה על־עזבם את־תורתי אשר נתתי לפניהם ולא־שמעו בקולי ולא־הלכו בה
  13. וילכו אחרי שררות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם
  14. לכן כה־אמר יהוה צבאות אלהי ישראל הנני מאכילם את־העם הזה לענה והשקיתים מי־ראש
  15. והפצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם ושלחתי אחריהם את־החרב עד כלותי אותם
  16. כה אמר יהוה צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל־החכמות שלחו ותבואנה
  17. ותמהרנה ותשנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו־מים
  18. כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו בשנו מאד כי־עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו
  19. כי־שמענה נשים דבר־יהוה ותקח אזנכם דבר־פיו ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה
  20. כי־עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחבות
  21. דבר כה נאם־יהוה ונפלה נבלת האדם כדמן על־פני השדה וכעמיר מאחרי הקצר ואין מאסף
  22. כה אמר יהוה אל־יתהלל חכם בחכמתו ואל־יתהלל הגבור בגבורתו אל־יתהלל עשיר בעשרו
  23. כי אם־בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני יהוה עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי־באלה חפצתי נאם־יהוה
  24. הנה ימים באים נאם־יהוה ופקדתי על־כל־מול בערלה
  25. על־מצרים ועל־יהודה ועל־אדום ועל־בני עמון ועל־מואב ועל כל־קצוצי פאה הישבים במדבר כי כל־הגוים ערלים וכל־בית ישראל ערלי־לב

פסוקים מנוקד

  1. מִי־יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים׃
  2. וַיַּדְרְכוּ אֶת־לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל־רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא־יָדָעוּ נְאֻם־יְהוָה׃
  3. אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ׃
  4. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ׃
  5. שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי נְאֻם־יְהוָה׃
  6. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי־אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת־עַמִּי׃
  7. חֵץ שוחט [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת־רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ׃
  8. הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד־בָּם נְאֻם־יְהוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי׃
  9. עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי־אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד־בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ׃
  10. וְנָתַתִּי אֶת־יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב׃
  11. מִי־הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת־זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי־יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל־מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר׃
  12. וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל־עָזְבָם אֶת־תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא־שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא־הָלְכוּ בָהּ׃
  13. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם׃
  14. לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת־הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי־רֹאשׁ׃
  15. וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם׃
  16. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל־הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה׃
  17. וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם׃
  18. כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי־עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ׃
  19. כִּי־שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר־יְהוָה וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר־פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה׃
  20. כִּי־עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת׃
  21. דַּבֵּר כֹּה נְאֻם־יְהוָה וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף׃
  22. כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ׃
  23. כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־יְהוָה׃
  24. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וּפָקַדְתִּי עַל־כָּל־מוּל בְּעָרְלָה׃
  25. עַל־מִצְרַיִם וְעַל־יְהוּדָה וְעַל־אֱדוֹם וְעַל־בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל־מוֹאָב וְעַל כָּל־קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי־לֵב׃

מקומות

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

  • שכם

    העיר המרכזית בשומרון, מזוהה עם תל בלאטה במזרח שכם המודרנית, בין הר גריזים להר עיבל.

  • מואב

    ארץ מואב היא רמה הררית פוריה ומשופעת במשקעים ממזרח לים המלח.
    גבולותיה הגיאוגרפיים: מצפון: נחל חשבון והמשכו ואדי כפרין, המשתפך אל הירדן. מדרום ואדי אל-חסה(נחל זרד) המשתפך אל ים המלח. ממערב: ים המלח. ממזרח: מדבר מואב.

  • עמון

    עמון או בני עמון הוא עם וממלכה ששכנה במזרח הגלעד באזור העיר רבת עמון.

  • אדום

    ארץ אדום היא מקום מושבה של ממלכת אדום.
    גבולותיה: מצפון: נחל זרד. ממערב: נחל הערבה. מדרום: מערכת מבצרים לאורך הקצה הדרומי של המישור. ממזרח: המדבר.

  • יהודה

    חבל ארץ הררי המשתרע בין אזור בית אל בצפון לבקעת באר שבע בדרום.