ירמיהו-פרק-13

ביאורים

  • כֹּה־אָמַר ה' אֵלַי: הָלוֹךְְְ וְְקָנִיתָ לְְּךָ אֵזוֹר פִּשְְְׁתִּים, חגורת פשתן, וְְשַׂמְְְתּוֹ, חגור אותו עַל־מָָתְְְנֶיךָ, וּבַמַּיִם לֹא תְְבִאֵהוּ. אל תכניס אותו למים, אל תרחץ אותו.

  • וָאֶקְְְנֶה אֶת־הָאֵזוֹר כִּדְְְבַר ה', וָאָשִׂם את האזור עַל־מָָתְְְנָי.

  • וַיְְְהִי דְְבַר־ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר׃

  • קַח אֶת־הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ, אֲשֶׁר עַל־מָָתְְְנֶיךָ, וְְקוּם לֵךְְְ עמו פְְּרָתָה, לפרת. כנראה אין זה הנהר המרוחק אלא נחל פרת שבסביבת ירושלים. וְְטָָמְְְנֵהוּ שָׁם בִּנְְְקִיק, חור, סדק הַסָּלַע.

  • וָאֵלֵךְְְ וָאֶטְְְמְְנֵהוּ בִּפְְְרָת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אוֹתִי.

  • וַיְְְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קוּם לֵךְְְ פְְּרָתָה וְְקַח מִשָּׁם אֶת־הָאֵזוֹר אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְְטָָמְְְנוֹ־שָׁם.

  • וָאֵלֵךְְְ פְְּרָתָה, וָאֶחְְְפֹּר וָאֶקַּח אֶת־הָאֵזוֹר מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־טְְמַנְְְתִּיו שָׁמָּה, וְְהִנֵּה נִשְְְׁחַת הָאֵזוֹר, לֹא יִצְְְלַח לַכֹּל, אין הוא ראוי לשימוש כלל. האזור היה טמון באדמה ליד הנחל או בתוכו, ולמרות שנחל פרת איננו מלא מים תמיד, מפעם לפעם יש בו זרימה, והאדמה רטובה. ה' מסביר לירמיהו מה טיבו של הדימוי המסתורי הזה:

  • וַיְְְהִי דְְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃

  • כֹּה אָמַר ה': כָּכָה אַשְְְׁחִית אֶת־גְְּאוֹן, רום, או: יהירות יְְהוּדָה וְְאֶת־גְְּאוֹן יְְרוּשָׁלִַם הָרָב.

  • הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים, הממאנים, המסרבים לִשְְְׁמוֹעַ אֶת־דְְּבָרַי, הַהֹלְְכִים בִּשְְְׁרִרוּת לִבָּם, ברצונם הפרוע, וַיֵּלְְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְְעָָבְְְדָם וּלְְְהִשְְְׁתַּחֲוֹת לָהֶם, וִיהִי העם בסופו של דבר כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא־יִצְְְלַח לַכֹּל.

  • כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְְְבַּק, ייצמד הָאֵזוֹר אֶל־מָָתְְְנֵי אִישׁ, והוא מלווה אותו בכל אשר ילך, כֵּן הִדְְְבַּקְְְתִּי אֵלַי אֶת־כָָּל־בֵּית יִשְְְׂרָאֵל וְְאֶת־כָָּל־בֵּית יְְהוּדָה, נְְאֻם־ה', לִהְְְיוֹת לִי לְְעָם וּלְְְשֵׁם, לגדולה וְְלִתְְְהִלָּה וּלְְְתִפְְְאָרֶת, כחגור המסמל עצמה ומעמד – וְְלֹא שָׁמֵעוּ. כיוון שהם לא רצו בקשר כזה, ניתק האזור מעל המותניים ונטמן באדמה, לא פלא שהוא נרקב ולא צלח לכלום. המשל הבא אינו מתבטא בפעולה אלא משמש להמחשת דברי הנביא בדרך מילולית:

  • וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵיהֶם, לישראל, אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה: כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל: כָָּל־נֵבֶל, כד חרס יִמָּלֵא יָיִן. וְְאָמְְרוּ אֵלֶיךָ: הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע, האם איננו יודעים כִּי כָָל־נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן?! ומה משמעות דבריך?

  • וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה־אָמַר ה': הִנְְנִי מְְמַלֵּא אֶת־כָָּל־יֹשְְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת וְְאֶת־הַמְְּלָכִים הַיֹּשְְׁבִים לְְדָוִד עַל־כִּסְְְאוֹ, את מלכי יהודה , וְְאֶת־הַכֹּהֲנִים וְְאֶת־הַנְְּבִיאִים וְְאֵת כָָּל־יֹשְְׁבֵי יְְרוּשָׁלִָם, שנמשלו לנבלי חרס שאין להם ערך, ב שִׁכָּרוֹן. הבלבול ימלא את כולם מרוב הצרות,

  • וְְנִפַּצְְְתִּים אִישׁ אֶל־אָחִיו, נבלי החרס המלאים שיכרון יכו אלו את אלו, יישברו לרסיסים ויתפזרו, וְְהָאָבוֹת וְְהַבָּנִים יַחְְְדָּו, נְְאֻם־ה'. לֹא־אֶחְְְמוֹל וְְלֹא־אָחוּס וְְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְְְׁחִיתָם. דברי הנבואה הקוראים לתשובה בטרם תבוא הפורענות, מלווים בדימויים עזים ומכילים מסרים כלליים לעם ישראל ובפרט למלך ישראל .

  • שִׁמְְְעוּ וְְהַאֲזִינוּ, אַל־תִּגְְְבָּהוּ מעבר למידה הראויה, כִּי ה' דִּבֵּר, והכול צריכים להקשיב אליו.

  • תְְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד, קבלו את אדנותו ועשו תשובה בְְּטֶרֶם יַחְְְשִׁךְְְ, וּבְְְטֶרֶם יִתְְְנַגְְּפוּ, ייכשלו וייפגעו רַגְְְלֵיכֶם עַל־הָרֵי נָשֶׁף, לילה, הרים זקופים המטילים צל אפל שהצעידה בהם קשה. כאשר תבוא הפורענות כבר לא תוכלו לחזור ולקום על רגליכם. כשיחשיך – וְְקִוִּיתֶם לְְאוֹר – וְְשָׂמָהּ, ה' ישים את תקוותכם לְְצַלְְְמָוֶת, לעלטה, וְְשִׁית, ישים אותה לַעֲרָפֶל.

  • וְְאִם לֹא תִשְְְׁמָעוּהָ – את האזהרה הזו, ולא תשובו אליו – בְְּמִסְְְתָּרִים תִּבְְְכֶּה־נַפְְְשִׁי מִפְְּנֵי גֵוָה, גאוותכם וְְדָמֹעַ תִּדְְְמַע וְְתֵרַד עֵינִי דִּמְְְעָה, כִּי נִשְְְׁבָּה עֵדֶר ה', ישראל ביד אויביו. ייתכן שאלה אינם דברי הנביא עצמו, אלא הם נאמרים בשם ה': אם לא תעשו את רצוני ואעניש אתכם, אבכה בסתר על גורלכם.

  • אֱמֹר, ירמיהו, לַמֶּלֶךְְְ וְְלַגְְּבִירָה, אשתו המלכה או אֵם המלך : הַשְְְׁפִּילוּ את עצמכם ו שׁבוּ במקום נמוך, כִּי יָרַד, הוסר מַרְְְאֲשׁוֹתֵיכֶם, שלטונכם, כתר המלכות שלכם, עֲטֶרֶת תִּפְְְאַרְְְתְְּכֶם.

  • עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְְּרוּ מאימת האויב הבא מצפון, וְְאֵין פֹּתֵחַ אותן. הָָגְְְלָת, הוגלתה יְְהוּדָה כֻּלָּהּ, הָָגְְְלָת גלות שְְׁלוֹמִים, בשלמות. אמנם הדבר עדיין לא קרה, אבל הוא עתיד לקרות בתוך זמן לא רב.

  • שְְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְְְאוּ את האויבים הַבָּאִים מִצָּפוֹן, אַיֵּה הָעֵדֶר ש נִתַּן־לָךְְְ, שהופקד בידך, ממלכת יהודה?! היכן צֹאן תִּפְְְאַרְְְתֵּךְְְ?!

  • מַה־תֹּאמְְרִי כִּי־יִפְְְקֹד עָלַיִךְְְ?! מה תעני לבעל הפיקדון, כאשר יבקש את צאנו?! וְְהרי אַתְְְּ במעשייך ובהתחברותך לבבלים לִמַּדְְְתְְְּ, הרגלת אֹתָם להיות עָלַיִךְְְ אַלֻּפִים לְְרֹאשׁ, שליטים. הֲלוֹא אז חֲבָלִים, כאבים יֹאחֱזוּךְְְ כְְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה.

  • וְְכִי תֹאמְְרִי בִּלְְְבָבֵךְְְ: מַדּוּעַ קְְרָאֻנִי, אירעו לי כל האסונות ה אֵלֶּה?! – בְְּרֹב עֲוֹנֵךְְְ נִגְְְלוּ שׁוּלַיִךְְְ, שמלתך הורמה, נֶחְְְמְְסוּ, ונחשפו עֲקֵבָיִךְְְ. נגלו מערומייך. ובלעג:

  • הֲיַהֲפֹךְְְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ ויהיה לבן ?! וְְה נָמֵר – את חֲבַרְְְבֻּרֹתָיו, כתמי עורו ?! אם אלה אפשריים, גַּם־אַתֶּם תּוּכְְלוּ לְְהֵיטִיב, שהרי אתם לִמֻּדֵי, מורגלים ל הָרֵעַ.

  • וַאֲפִיצֵם, אפזר אותם כְְּקַשׁ ה עוֹבֵר ממקומו לְְרוּחַ מִדְְְבָּר.

  • זֶה יהיה גוֹרָלֵךְְְ ו מְְנָת־מִדַּיִךְְְ, המנה המתאימה למידתך מֵאִתִּי, נְְאֻם־ה', על אֲשֶׁר שָׁכַחַתְְְּ אוֹתִי וַתִּבְְְטְְחִי בַּשָּׁקֶר.

  • וְְגַם־אֲנִי חָשַׂפְְְתִּי שׁוּלַיִךְְְ עַל־פָּנָיִךְְְ, וְְנִרְְְאָה קְְלוֹנֵךְְְ. כך נוהגים בפרוצה. חושפים אותה ומגלים את ביזיונה.

  • נִאֻפַיִךְְְ וּמִצְְְהֲלוֹתַיִךְְְ, זִמַּת זְְנוּתֵךְְְ, כל חגיגות הפריצות שלך, עַל־גְְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה רָאִיתִי את שִׁקּוּצָיִךְְְ.אוֹי לָךְְְ, יְְרוּשָׁלִַם. לֹא תִטְְְהֲרִי אַחֲרֵי, מָתַי, עֹד. שלוש המלים האלה, העומדות כל אחת לעצמה, מביעות את הקושי והתסכול מהשאלות: מה צופן העתיד? מה יקרה אם לא תשובו אלא לאחר שתבוא הפורענות, אם בכלל?

פסוקים

  1. כה־אמר יהוה אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים ושמתו על־מתניך ובמים לא תבאהו
  2. ואקנה את־האזור כדבר יהוה ואשם על־מתני
  3. ויהי דבר־יהוה אלי שנית לאמר
  4. קח את־האזור אשר קנית אשר על־מתניך וקום לך פרתה וטמנהו שם בנקיק הסלע
  5. ואלך ואטמנהו בפרת כאשר צוה יהוה אותי
  6. ויהי מקץ ימים רבים ויאמר יהוה אלי קום לך פרתה וקח משם את־האזור אשר צויתיך לטמנו־שם
  7. ואלך פרתה ואחפר ואקח את־האזור מן־המקום אשר־טמנתיו שמה והנה נשחת האזור לא יצלח לכל
  8. ויהי דבר־יהוה אלי לאמר
  9. כה אמר יהוה ככה אשחית את־גאון יהודה ואת־גאון ירושלם הרב
  10. העם הזה הרע המאנים לשמוע את־דברי ההלכים בשררות לבם וילכו אחרי אלהים אחרים לעבדם ולהשתחות להם ויהי כאזור הזה אשר לא־יצלח לכל
  11. כי כאשר ידבק האזור אל־מתני־איש כן הדבקתי אלי את־כל־בית ישראל ואת־כל־בית יהודה נאם־יהוה להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת ולא שמעו
  12. ואמרת אליהם את־הדבר הזה כה־אמר יהוה אלהי ישראל כל־נבל ימלא יין ואמרו אליך הידע לא נדע כי כל־נבל ימלא יין
  13. ואמרת אליהם כה־אמר יהוה הנני ממלא את־כל־ישבי הארץ הזאת ואת־המלכים הישבים לדוד על־כסאו ואת־הכהנים ואת־הנביאים ואת כל־ישבי ירושלם שכרון
  14. ונפצתים איש אל־אחיו והאבות והבנים יחדו נאם־יהוה לא־אחמול ולא־אחוס ולא ארחם מהשחיתם
  15. שמעו והאזינו אל־תגבהו כי יהוה דבר
  16. תנו ליהוה אלהיכם כבוד בטרם יחשך ובטרם יתנגפו רגליכם על־הרי נשף וקויתם לאור ושמה לצלמות ישית [ושית] לערפל
  17. ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה־נפשי מפני גוה ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר יהוה
  18. אמר למלך ולגבירה השפילו שבו כי ירד מראשותיכם עטרת תפארתכם
  19. ערי הנגב סגרו ואין פתח הגלת יהודה כלה הגלת שלומים
  20. שאי [שאו] עיניכם וראי [וראו] הבאים מצפון איה העדר נתן־לך צאן תפארתך
  21. מה־תאמרי כי־יפקד עליך ואת למדת אתם עליך אלפים לראש הלוא חבלים יאחזוך כמו אשת לדה
  22. וכי תאמרי בלבבך מדוע קראני אלה ברב עונך נגלו שוליך נחמסו עקביך
  23. היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו גם־אתם תוכלו להיטיב למדי הרע
  24. ואפיצם כקש־עובר לרוח מדבר
  25. זה גורלך מנת־מדיך מאתי נאם־יהוה אשר שכחת אותי ותבטחי בשקר
  26. וגם־אני חשפתי שוליך על־פניך ונראה קלונך
  27. נאפיך ומצהלותיך זמת זנותך על־גבעות בשדה ראיתי שקוציך אוי לך ירושלם לא תטהרי אחרי מתי עד

פסוקים מנוקד

  1. כֹּה־אָמַר יְהוָה אֵלַי הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל־מָתְנֶיךָ וּבַמַּיִם לֹא תְבִאֵהוּ׃
  2. וָאֶקְנֶה אֶת־הָאֵזוֹר כִּדְבַר יְהוָה וָאָשִׂם עַל־מָתְנָי׃
  3. וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר׃
  4. קַח אֶת־הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ אֲשֶׁר עַל־מָתְנֶיךָ וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה וְטָמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע׃
  5. וָאֵלֵךְ וָאֶטְמְנֵהוּ בִּפְרָת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אוֹתִי׃
  6. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם לֵךְ פְּרָתָה וְקַח מִשָּׁם אֶת־הָאֵזוֹר אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְטָמְנוֹ־שָׁם׃
  7. וָאֵלֵךְ פְּרָתָה וָאֶחְפֹּר וָאֶקַּח אֶת־הָאֵזוֹר מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־טְמַנְתִּיו שָׁמָּה וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזוֹר לֹא יִצְלַח לַכֹּל׃
  8. וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
  9. כֹּה אָמַר יְהוָה כָּכָה אַשְׁחִית אֶת־גְּאוֹן יְהוּדָה וְאֶת־גְּאוֹן יְרוּשָׁלִַם הָרָב׃
  10. הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת־דְּבָרַי הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֺת לָהֶם וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא־יִצְלַח לַכֹּל׃
  11. כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל־מָתְנֵי־אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת־כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־בֵּית יְהוּדָה נְאֻם־יְהוָה לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ׃
  12. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע כִּי כָל־נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן׃
  13. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶת־הַמְּלָכִים הַיֹּשְׁבִים לְדָוִד עַל־כִּסְאוֹ וְאֶת־הַכֹּהֲנִים וְאֶת־הַנְּבִיאִים וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם שִׁכָּרוֹן׃
  14. וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל־אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו נְאֻם־יְהוָה לֹא־אֶחְמוֹל וְלֹא־אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם׃
  15. שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל־תִּגְבָּהוּ כִּי יְהוָה דִּבֵּר׃
  16. תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל־הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת ישית [וְשִׁית] לַעֲרָפֶל׃
  17. וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה־נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהוָה׃
  18. אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם׃
  19. עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים׃
  20. שאי [שְׂאוּ] עֵינֵיכֶם וראי [וּרְאוּ] הַבָּאִים מִצָּפוֹן אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן־לָךְ צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ׃
  21. מַה־תֹּאמְרִי כִּי־יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה׃
  22. וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה בְּרֹב עֲוֺנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ׃
  23. הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם־אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ׃
  24. וַאֲפִיצֵם כְּקַשׁ־עוֹבֵר לְרוּחַ מִדְבָּר׃
  25. זֶה גוֹרָלֵךְ מְנָת־מִדַּיִךְ מֵאִתִּי נְאֻם־יְהוָה אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתִּבְטְחִי בַּשָּׁקֶר׃
  26. וְגַם־אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל־פָּנָיִךְ וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ׃
  27. נִאֻפַיִךְ וּמִצְהֲלוֹתַיִךְ זִמַּת זְנוּתֵךְ עַל־גְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה רָאִיתִי שִׁקּוּצָיִךְ אוֹי לָךְ יְרוּשָׁלִַם לֹא תִטְהֲרִי אַחֲרֵי מָתַי עֹד׃

מקומות

  • חברון

    חברון היא אחת הערים המרכזיות ביותר בארץ יהודה, שהיה לה מעמד של עיר ממלכה – עיר בירה, בתחילת מלכוּת דוד. העיר נקראת גם "קרית ארבע. חברון נזכרת בסיפורי האבות: אברהם ויצחק ישבו בה; אברהם בנה בה מזבח לה' ורכש אותה כדי לקבור בה את שרה אשתו. מאז ההתנחלות היתה חברון אחד המרכזים השלטוניים בתחום ההתיישבות הישראלית. דוד בחר בה כבירתו הראשונה, ובה נמשח למלך.

  • חשבון

    בירת סיחון מלך האמורי (במדבר, כא, כו). מקובל לזהותה עם חסבאן שמצפון למידבא, המשמרת את השם המקראי הקדום.

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

  • נחל פרת

    מקובל לזהותו עם ואדי פארה בחלקו העליון של ואדי אל קלט.

  • נגב

    הנגב הוא האיזור הדרומי של ארץ ישראל, הנמצא בגבול שבין הארץ המיוּשֶׁבֶת לבין המדבר. שורש המילה "נגב" משמעותו "יָבֵש", בגלל אוֹפיוֹ היבש והמדברי של איזור זה. העיר המרכזית בנגב היא באר שבע. בגלל מיקומו הגיאוגרפי של הנגב בדרום הארץ, המילה "נגב" משמשת במקרא פעמים רבות במשמעות של "דָרוֹם": "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה" (בראשית כ"ח 28).