ירמיהו-פרק-13

ביאורים

• כֹּה־אָמַר ה' אֵלַי: הָלוֹךְְְ וְְקָנִיתָ לְְּךָ אֵזוֹר פִּשְְְׁתִּים, חגורת פשתן, וְְשַׂמְְְתּוֹ, חגור אותו עַל־מָָתְְְנֶיךָ, וּבַמַּיִם לֹא תְְבִאֵהוּ. אל תכניס אותו למים, אל תרחץ אותו.

• וָאֶקְְְנֶה אֶת־הָאֵזוֹר כִּדְְְבַר ה', וָאָשִׂם את האזור עַל־מָָתְְְנָי.

• וַיְְְהִי דְְבַר־ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר׃

• קַח אֶת־הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ, אֲשֶׁר עַל־מָָתְְְנֶיךָ, וְְקוּם לֵךְְְ עמו פְְּרָתָה, לפרת. כנראה אין זה הנהר המרוחק אלא נחל פרת שבסביבת ירושלים. וְְטָָמְְְנֵהוּ שָׁם בִּנְְְקִיק, חור, סדק הַסָּלַע.

• וָאֵלֵךְְְ וָאֶטְְְמְְנֵהוּ בִּפְְְרָת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אוֹתִי.

• וַיְְְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קוּם לֵךְְְ פְְּרָתָה וְְקַח מִשָּׁם אֶת־הָאֵזוֹר אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְְטָָמְְְנוֹ־שָׁם.

• וָאֵלֵךְְְ פְְּרָתָה, וָאֶחְְְפֹּר וָאֶקַּח אֶת־הָאֵזוֹר מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־טְְמַנְְְתִּיו שָׁמָּה, וְְהִנֵּה נִשְְְׁחַת הָאֵזוֹר, לֹא יִצְְְלַח לַכֹּל, אין הוא ראוי לשימוש כלל. האזור היה טמון באדמה ליד הנחל או בתוכו, ולמרות שנחל פרת איננו מלא מים תמיד, מפעם לפעם יש בו זרימה, והאדמה רטובה. ה' מסביר לירמיהו מה טיבו של הדימוי המסתורי הזה:

• וַיְְְהִי דְְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃

• כֹּה אָמַר ה': כָּכָה אַשְְְׁחִית אֶת־גְְּאוֹן, רום, או: יהירות יְְהוּדָה וְְאֶת־גְְּאוֹן יְְרוּשָׁלִַם הָרָב.

• הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים, הממאנים, המסרבים לִשְְְׁמוֹעַ אֶת־דְְּבָרַי, הַהֹלְְכִים בִּשְְְׁרִרוּת לִבָּם, ברצונם הפרוע, וַיֵּלְְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְְעָָבְְְדָם וּלְְְהִשְְְׁתַּחֲוֹת לָהֶם, וִיהִי העם בסופו של דבר כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא־יִצְְְלַח לַכֹּל.

• כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְְְבַּק, ייצמד הָאֵזוֹר אֶל־מָָתְְְנֵי אִישׁ, והוא מלווה אותו בכל אשר ילך, כֵּן הִדְְְבַּקְְְתִּי אֵלַי אֶת־כָָּל־בֵּית יִשְְְׂרָאֵל וְְאֶת־כָָּל־בֵּית יְְהוּדָה, נְְאֻם־ה', לִהְְְיוֹת לִי לְְעָם וּלְְְשֵׁם, לגדולה וְְלִתְְְהִלָּה וּלְְְתִפְְְאָרֶת, כחגור המסמל עצמה ומעמד – וְְלֹא שָׁמֵעוּ. כיוון שהם לא רצו בקשר כזה, ניתק האזור מעל המותניים ונטמן באדמה, לא פלא שהוא נרקב ולא צלח לכלום. המשל הבא אינו מתבטא בפעולה אלא משמש להמחשת דברי הנביא בדרך מילולית:

• וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵיהֶם, לישראל, אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה: כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל: כָָּל־נֵבֶל, כד חרס יִמָּלֵא יָיִן. וְְאָמְְרוּ אֵלֶיךָ: הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע, האם איננו יודעים כִּי כָָל־נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן?! ומה משמעות דבריך?

• וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה־אָמַר ה': הִנְְנִי מְְמַלֵּא אֶת־כָָּל־יֹשְְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת וְְאֶת־הַמְְּלָכִים הַיֹּשְְׁבִים לְְדָוִד עַל־כִּסְְְאוֹ, את מלכי יהודה , וְְאֶת־הַכֹּהֲנִים וְְאֶת־הַנְְּבִיאִים וְְאֵת כָָּל־יֹשְְׁבֵי יְְרוּשָׁלִָם, שנמשלו לנבלי חרס שאין להם ערך, ב שִׁכָּרוֹן. הבלבול ימלא את כולם מרוב הצרות,

• וְְנִפַּצְְְתִּים אִישׁ אֶל־אָחִיו, נבלי החרס המלאים שיכרון יכו אלו את אלו, יישברו לרסיסים ויתפזרו, וְְהָאָבוֹת וְְהַבָּנִים יַחְְְדָּו, נְְאֻם־ה'. לֹא־אֶחְְְמוֹל וְְלֹא־אָחוּס וְְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְְְׁחִיתָם. דברי הנבואה הקוראים לתשובה בטרם תבוא הפורענות, מלווים בדימויים עזים ומכילים מסרים כלליים לעם ישראל ובפרט למלך ישראל .

• שִׁמְְְעוּ וְְהַאֲזִינוּ, אַל־תִּגְְְבָּהוּ מעבר למידה הראויה, כִּי ה' דִּבֵּר, והכול צריכים להקשיב אליו.

• תְְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד, קבלו את אדנותו ועשו תשובה בְְּטֶרֶם יַחְְְשִׁךְְְ, וּבְְְטֶרֶם יִתְְְנַגְְּפוּ, ייכשלו וייפגעו רַגְְְלֵיכֶם עַל־הָרֵי נָשֶׁף, לילה, הרים זקופים המטילים צל אפל שהצעידה בהם קשה. כאשר תבוא הפורענות כבר לא תוכלו לחזור ולקום על רגליכם. כשיחשיך – וְְקִוִּיתֶם לְְאוֹר – וְְשָׂמָהּ, ה' ישים את תקוותכם לְְצַלְְְמָוֶת, לעלטה, וְְשִׁית, ישים אותה לַעֲרָפֶל.

• וְְאִם לֹא תִשְְְׁמָעוּהָ – את האזהרה הזו, ולא תשובו אליו – בְְּמִסְְְתָּרִים תִּבְְְכֶּה־נַפְְְשִׁי מִפְְּנֵי גֵוָה, גאוותכם וְְדָמֹעַ תִּדְְְמַע וְְתֵרַד עֵינִי דִּמְְְעָה, כִּי נִשְְְׁבָּה עֵדֶר ה', ישראל ביד אויביו. ייתכן שאלה אינם דברי הנביא עצמו, אלא הם נאמרים בשם ה': אם לא תעשו את רצוני ואעניש אתכם, אבכה בסתר על גורלכם.

• אֱמֹר, ירמיהו, לַמֶּלֶךְְְ וְְלַגְְּבִירָה, אשתו המלכה או אֵם המלך : הַשְְְׁפִּילוּ את עצמכם ו שׁבוּ במקום נמוך, כִּי יָרַד, הוסר מַרְְְאֲשׁוֹתֵיכֶם, שלטונכם, כתר המלכות שלכם, עֲטֶרֶת תִּפְְְאַרְְְתְְּכֶם.

• עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְְּרוּ מאימת האויב הבא מצפון, וְְאֵין פֹּתֵחַ אותן. הָָגְְְלָת, הוגלתה יְְהוּדָה כֻּלָּהּ, הָָגְְְלָת גלות שְְׁלוֹמִים, בשלמות. אמנם הדבר עדיין לא קרה, אבל הוא עתיד לקרות בתוך זמן לא רב.

• שְְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְְְאוּ את האויבים הַבָּאִים מִצָּפוֹן, אַיֵּה הָעֵדֶר ש נִתַּן־לָךְְְ, שהופקד בידך, ממלכת יהודה?! היכן צֹאן תִּפְְְאַרְְְתֵּךְְְ?!

• מַה־תֹּאמְְרִי כִּי־יִפְְְקֹד עָלַיִךְְְ?! מה תעני לבעל הפיקדון, כאשר יבקש את צאנו?! וְְהרי אַתְְְּ במעשייך ובהתחברותך לבבלים לִמַּדְְְתְְְּ, הרגלת אֹתָם להיות עָלַיִךְְְ אַלֻּפִים לְְרֹאשׁ, שליטים. הֲלוֹא אז חֲבָלִים, כאבים יֹאחֱזוּךְְְ כְְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה.

• וְְכִי תֹאמְְרִי בִּלְְְבָבֵךְְְ: מַדּוּעַ קְְרָאֻנִי, אירעו לי כל האסונות ה אֵלֶּה?! – בְְּרֹב עֲוֹנֵךְְְ נִגְְְלוּ שׁוּלַיִךְְְ, שמלתך הורמה, נֶחְְְמְְסוּ, ונחשפו עֲקֵבָיִךְְְ. נגלו מערומייך. ובלעג:

• הֲיַהֲפֹךְְְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ ויהיה לבן ?! וְְה נָמֵר – את חֲבַרְְְבֻּרֹתָיו, כתמי עורו ?! אם אלה אפשריים, גַּם־אַתֶּם תּוּכְְלוּ לְְהֵיטִיב, שהרי אתם לִמֻּדֵי, מורגלים ל הָרֵעַ.

• וַאֲפִיצֵם, אפזר אותם כְְּקַשׁ ה עוֹבֵר ממקומו לְְרוּחַ מִדְְְבָּר.

• זֶה יהיה גוֹרָלֵךְְְ ו מְְנָת־מִדַּיִךְְְ, המנה המתאימה למידתך מֵאִתִּי, נְְאֻם־ה', על אֲשֶׁר שָׁכַחַתְְְּ אוֹתִי וַתִּבְְְטְְחִי בַּשָּׁקֶר.

• וְְגַם־אֲנִי חָשַׂפְְְתִּי שׁוּלַיִךְְְ עַל־פָּנָיִךְְְ, וְְנִרְְְאָה קְְלוֹנֵךְְְ. כך נוהגים בפרוצה. חושפים אותה ומגלים את ביזיונה.

• נִאֻפַיִךְְְ וּמִצְְְהֲלוֹתַיִךְְְ, זִמַּת זְְנוּתֵךְְְ, כל חגיגות הפריצות שלך, עַל־גְְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה רָאִיתִי את שִׁקּוּצָיִךְְְ.אוֹי לָךְְְ, יְְרוּשָׁלִַם. לֹא תִטְְְהֲרִי אַחֲרֵי, מָתַי, עֹד. שלוש המלים האלה, העומדות כל אחת לעצמה, מביעות את הקושי והתסכול מהשאלות: מה צופן העתיד? מה יקרה אם לא תשובו אלא לאחר שתבוא הפורענות, אם בכלל?