ירמיהו-פרק-22

ביאורים

• כֹּה אָמַר ה' אל ירמיהו : רֵד אל בֵּית־מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה וְְדִבַּרְְְתָּ שָׁם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה.

• וְְאָמַרְְְתָּ: שְְׁמַע את דְְּבַר־ה', מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסֵּא דָוִד, אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְְעַמְְּךָ הַבָּאִים בַּשְְּׁעָרִים הָאֵלֶּה.

• כֹּה אָמַר ה': עֲשׂוּ מִשְְְׁפָּט וּצְְְדָקָה, וְְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק, עושק, וְְגֵר יָתוֹם וְְאַלְְְמָנָה אַל־תֹּנוּ, תרמו, תקפחו ותצערו, אַל־תַּחְְְמֹסוּ, תאלצו אותם למכור את רכושם שלא מרצונם. וְְדָם נָקִי אַל־תִּשְְְׁפְְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

• כִּי אִם־עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה הנדרש מכם – עשיית משפט וצדקה כפי שעשה דוד המלך – וּבָאוּ בְְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְְלָכִים יֹשְְׁבִים לְְדָוִד עַל־כִּסְְְאוֹ, רֹכְְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים, הוּא, המלך וַעֲבָדָו וְְעַמּוֹ.

• וְְאִם לֹא תִשְְְׁמְְעוּ אֶת־הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה – בִּי נִשְְְׁבַּעְְְתִּי, נְְאֻם־ה', כִּי־לְְחָָרְְְבָּה יִהְְְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה.

• כִּי־כֹה אָמַר ה' עַל־בֵּית מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה: כמו ה גִּלְְְעָד המצוין בצמחייתו, כך אַתָּה יקר לִי, כ רֹאשׁ הַלְְּבָנוֹן המהודר בארזיו. ולמרות זאת – אִם־לֹא, נשבע אני ש אֲשִׁיתְְךָ, אהפוך אותך ל מִדְְְבָּר ול עָרִים לֹא נוֹשָׁבוּ, שאינן מיושבות.

• וְְקִדַּשְְְׁתִּי, אזמין עָלֶיךָ מַשְְְׁחִתִים, אִישׁ וְְכֵלָיו, כלי מלחמתו, וְְכָרְְתוּ מִבְְְחַר אֲרָזֶיךָ, וְְהִפִּילוּ אותם עַל־הָאֵשׁ.

• וְְעָבְְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת, וְְאָמְְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: עַל־מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָעִיר הַגְְּדוֹלָה הַזֹּאת?

• וְְאָמְְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְְבוּ אֶת־בְְּרִית ה' אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּשְְְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְְְדוּם. על זה תאבד ארץ יהודה וירושלים תהפוך לשממה.

• אַל־תִּבְְְכּוּ לְְזה ש מֵת, וְְאַל־תָּנֻדוּ לוֹ, שהרי הוא כבר איננו סובל. בְְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְְְ לגלות, כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְְרָאָה, לראות אֶת־אֶרֶץ מוֹלַדְְְתּוֹ.

• כִּי־כֹה אָמַר־ה' אֶל, על שַׁלֻּם בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה, הַמֹּלֵךְְְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו, אֲשֶׁר יָצָא מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה. לאחר שמלך מצ רים הרג את יאשיהו, הוא לקח את בנו למצרים. הוא לֹא־יָשׁוּב שָׁם, למקום שיצא ממנו עוֹד.

• כִּי בִּמְְְקוֹם אֲשֶׁר־הִגְְְלוּ אֹתוֹ – שָׁם יָמוּת, וְְאֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא־יִרְְְאֶה עוֹד. וכך אכן אירע לו. אחרי בנו הבכור של יאשיהו מָלך הבן השני, יהויקים. הוא היה משועבד למלך בבל, והנביא מבקר את התנהגותו:

• הוֹי, בֹּנֶה את בֵיתוֹ בְְּלֹא־צֶדֶק ואת עֲלִיּוֹתָיו, חדריו העליונים בְְּלֹא מִשְְְׁפָּט – בְְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, וּפֹעֲלוֹ, שכר עבודתו לֹא יִתֶּן־לוֹ. המלך משתמש בעובדים ואינו משלם להם את שכרם.

• הָאֹמֵר: אֶבְְְנֶה־לִּי בֵּית מִדּוֹת, בית גדול וַעֲלִיּוֹת מְְרֻוָּחִים, וְְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי, ופתח בו חלונות לרווחה, וְְהבית סָפוּן, מקורה או מצופה מתוכו בָּאָרֶז בעצי ארזים, וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר, בצבע אדום, כדי להבליטו ולפארו.

• הֲתִמְְְלֹךְְְ, האם מלכותך תתקיים כִּי אַתָּה מְְתַחֲרֶה בָאָרֶז, בגלל תחרותך במלכים בארזי ארמונך?! אָבִיךָ יאשיהו הֲלוֹא אָכַל וְְשָׁתָה, אמנם חי חיי מלכים, וְְאולם הוא עָשָׂה מִשְְְׁפָּט וּצְְְדָקָה, אָז טוֹב לוֹ, שהרי אין המלך נדרש להסתגף.

• דָּן דִּין־עָנִי וְְאֶבְְְיוֹן, ו אָז טוֹב לו, הֲלֹא הנהגה זו הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְְאֻם־ה'. על ידי משפט וצדקה יודעים את ה' ודבקים בדרכיו.

• כִּי, אבל אתה, יהויקים, אֵין עֵינֶיךָ וְְלִבְְּךָ כִּי אִם־עַל־בִּצְְְעֶךָ, כספך, וְְעַל דַּם־הַנָּקִי לִשְְְׁפּוֹךְְְ וְְעַל־הָעֹשֶׁק וְְעַל־הַמְְּרוּצָה, רציצה, גזלה לַעֲשׂוֹת. הנך איש קט ן ונבזה, שכל עניינו לחטוף עוד קצת רכוש בלא יושר והגינות.

• לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֶל, על יְְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה: בסופו של דבר, לֹא־יִסְְְפְְּדוּ לוֹ כנוסח הקינה המקובל : הוֹי אָחִי וְְהוֹי אָחוֹת. לֹא־יִסְְְפְְּדוּ לוֹ: הוֹי אָדוֹן וְְהוֹי הֹדֹה, הודו, כנהוג במספד למלך,

• קְְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, הוא יורחק וייעזב כגוויית חמור – סָחוֹב וְְהַשְְְׁלֵךְְְ, הוא ייגרר בביזיון גדול מֵהָלְְְאָה לְְשַׁעֲרֵי יְְרוּשָׁלִָם. כך אכן אירע לו, כאשר בא נבוכדנאצר לנקום בו על מרידתו. כאן פונה הנביא לבת ציון, הדמות הסמלית של האומה:

• עֲלִי הַלְְּבָנוֹן וּצֳֳעָקִי, וּבַבָּשָׁן תְְּנִי קוֹלֵךְְְ בבכי. ראוי שתעלי להרים לשווע לעזרה, וְְצַעֲקִי מֵעֲבָרִים, מכל עבר, כִּי נִשְְְׁבְְּרוּ כָָּל־מְְאַהֲבָיִךְְְ, בעלי בריתך. תושבי ירושלים ניסו למרוד בנבוכדנאצר, אבל אף גורם פוליטי חזק לא תמך בהם, מפני שכולם נכנעו תחת ידו הקשה של מלך בבל. שנים של עיסוק בדיפלומטיה, שליחת מכתבים וקבלת הבטחות, היו לריק ולא הועילו כלל.

• דִּבַּרְְְתִּי אֵלַיִךְְְ בְְּשַׁלְְְוֹתַיִךְְְ, בזמן שהיית שקטה ושלֵווה, ואת אָמַרְְְתְְְּ: לֹא אֶשְְְׁמָע. אינני מעוניינת לשמוע. זֶה דַרְְְכֵּךְְְ מִנְְּעוּרַיִךְְְ, כִּי לֹא־שָׁמַעַתְְְּ בְְּקוֹלִי מעולם.

• כָָּל־רֹעַיִךְְְ, מנהיגייך תִּרְְְעֶה, תשבור, או: תוליך ה רוּחַ, וּמְְְאַהֲבַיִךְְְ בַּשְְּׁבִי יֵלֵכוּ. כל אלה שהיית קשורה אליהם בקשרי ידידות ואהבה יִגלו כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְְנִכְְְלַמְְְתְְְּ מִכֹּל רָעָתֵךְְְ.

• יֹשַׁבְְְתְְְּ בַּלְְּבָנוֹן מְְקֻנַּנְְְתְְְּ, שׁוּכנת בָּאֲרָזִים. הביטויים הללו רומזים לבית המלך, שנקרא 'בית יער הלבנון', ואולי גם למקדש. את, המרגישה גבוהה וחסינה, מַה־נֵּחַנְְְתְְְּ, אילו חן או רחמים יהיו לך בְְּבֹא־לָךְְְ חֲבָלִים ו חִיל, צירים, כאב ורעד כַּיֹּלֵדָה.לאחר שמת יהויקים המליכו את בנו יהויכין, הנקרא פה כניהו. גם עליו מנבא ירמיהו דברים קשים.

• חַי־אָנִי, אני נשבע, נְְאֻם־ה', כִּי גם אִם־יִהְְְיֶה כָָּנְְְיָהוּ בֶן־יְְהוֹיָקִים מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה כ חוֹתָם בטבעת קבועה עַל־יַד יְְמִינִי – כִּי אפילו מִשָּׁם אֶתְְּקֶנְְְךָּ, אנתק אותך,

• וּנְְְתַתִּיךָ בְְּיַד מְְבַקְְְשֵׁי נַפְְְשֶׁךָ וּבְְְיַד אלו אֲשֶׁר־אַתָּה יָגוֹר, מפחד מִפְְּנֵיהֶם וּבְְְיַד נְְבוּכַדְְְרֶאצַּר מֶלֶךְְְ־בָּבֶל וּבְְְיַד הַכַּשְְְׂדִּים. יהויכין קיווה שהרעה לא תפגע בו, משום שיהויקים אביו כבר מת, ואולי מלך בבל ימחל ויסלח, אך לא כך היה.

• וְְהֵטַלְְְתִּי אֹתְְךָ וְְאֶת־אִמְְּךָ אֲשֶׁר יְְלָדַתְְְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא־יֻלַּדְְְתֶּם שָׁם, וְְשָׁם תָּמוּתוּ. המלך ואמו עתידים לגלות לבבל,

• וְְעַל, ואל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם מְְנַשְְּׂאִים אֶת־נַפְְְשָׁם, משתוקקים לָשׁוּב שָׁם – שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ.

• הַאם עֶצֶב, פסל נִבְְְזֶה, בזוי ו נָפוּץ, מנופץ, שבור הוא הָאִישׁ הַזֶּה, כָָּנְְְיָהוּ, אִם־כְְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ, נטול כל ערך ?! מַדּוּעַ הוּטְְלוּ הוּא וְְזַרְְְעוֹ וְְהֻשְְְׁלְְכוּ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָדָעוּ, אף על פי שהוא לא הרשיע כאביו ?!

• אֶרֶץ, אֶרֶץ, אָרֶץ, שִׁמְְְעִי דְְּבַר־ה'.

• כֹּה אָמַר ה': כִּתְְְבוּ, ציינו אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה, כניהו, שיהיה עֲרִירִי, גֶּבֶר לֹא־יִצְְְלַח בְְּיָמָיו, כִּי גם אם ייוולדו לו ילדים, לֹא יִצְְְלַח מִזַּרְְְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה. זה סופו של האיש וסופה של השושלת.