ירמיהו-פרק-34

ביאורים

• הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ מֵאֵת ה', וּבאותו הפרק נְְְבוּכַדְְְרֶאצַּר מֶלֶךְְְ־בָּבֶל וְְכָָל־חֵילוֹ וְְכָָל־מַמְְְלְְכוֹת אֶרֶץ מֶמְְְשֶׁלֶת יָדוֹ, הארצות שתחת שלטונו וְְכָָל־הָעַמִּים הנלווים אליו נִלְְְחָמִים עַל־יְְרוּשָׁלִַם וְְעַל־כָָּל־עָרֶיהָ שבסביבתה, לֵאמֹר:

• כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל: הָלֹךְְְ וְְאָמַרְְְתָּ, לך ודַבר אֶל־צִדְְְקִיָּהוּ מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה, וְְאָמַרְְְתָּ אֵלָיו דברים שאינם מעודדים : כֹּה אָמַר ה': הִנְְנִי נֹתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְְּיַד מֶלֶךְְְ־בָּבֶל, וּשְְְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ. אין לעיר תקווה. שלא כמו בכיבוש הקודם שכבש נבוכדנאצר את יהודה, הפעם הוא לא יסתפק בהגליית מקצת התושבים והחלפת המלך, אלא יחריב את העיר וישרוף אותה.

• וְְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ, כִּי גם אם תנסה לברוח, תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְְְיָדוֹ תִּנָּתֵן. וְְעֵינֶיךָ אֶת־עֵינֵי מֶלֶךְְְ־בָּבֶל תִּרְְְאֶינָה, וּפִיהוּ אֶת, עם פִּיךָ יְְדַבֵּר, וּל בָבֶל תָּבוֹא בגלות.

• אַךְְְ שְְׁמַע דְְּבַר־ה', צִדְְְקִיָּהוּ מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה, כֹּה־אָמַר ה' עָלֶיךָ: לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב.

• בְְּשָׁלוֹם תָּמוּת, וּכמו בְְְמִשְְְׂרְְפוֹת, שרפות הבשמים וחפצי המת האישיים, שהיו נוהגים לעשות לכבוד אֲבוֹתֶיךָ הַמְְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְְפָנֶיךָ כֵּן יִשְְְׂרְְפוּ־לָךְְְ, וְְהוֹי אָדוֹן יִסְְְפְְּדוּ־לָךְְְ, כִּי־דָבָר אֲנִי־דִבַּרְְְתִּי, הדבר גזור. נְְאֻם־ה'.

• וַיְְְדַבֵּר יִרְְְמְְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־צִדְְְקִיָּהוּ מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה אֵת כָָּל־הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלִָם. הוא מסר לו את הנבואה הקשה על השמדה כמעט מוחלטת, שבה הכבוד היחידי שנותר למלך היה שלא ימות בחרב — מה שצדקיהו בנסיבות אלו היה עשוי להעדיף.

• וְְחֵיל מֶלֶךְְְ־בָּבֶל נִלְְְחָמִים עַל־יְְרוּשָׁלִַם וְְעַל כָָּל־עָרֵי יְְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת, אֶל, על לָכִישׁ וְְאֶל, על עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה, הן נִשְְְׁאֲרוּ בְְּעָרֵי יְְהוּדָה עָרֵי מִבְְְצָר.

• הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ מֵאֵת ה', אַחֲרֵי כְְּרֹת הַמֶּלֶךְְְ צִדְְְקִיָּהוּ בְְּרִית אֶת, עם כָָּל־הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְְְרֹא, להכריז לָהֶם דְְּרוֹר, חירות.

• לְְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְְְדּוֹ וְְאִישׁ אֶת־שִׁפְְְחָתוֹ הָעִבְְְרִי וְְהָעִבְְְרִיָּה להיות חָפְְְשִׁים, לְְבִלְְְתִּי עֲבָד־בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ, שאיש לא יעבוד באחיו היהודי. נראה שהמצווה המפורשת בתורה המחייבת לשחרר עבד עברי בבוא העת,

• וַיִּשְְְׁמְְעוּ כָָל־הַשָּׂרִים וְְכָָל־הָעָם אֲשֶׁר־בָּאוּ בַבְְּרִית שנערכה בטקס מרשים ברוב עם, לְְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְְְדּוֹ וְְאִישׁ אֶת־שִׁפְְְחָתוֹ חָפְְְשִׁים לְְבִלְְְתִּי עֲבָד־בָּם עוֹד. וַיִּשְְְׁמְְעוּ, נעתרו וַיְְְשַׁלֵּחוּ. הצעד הראשון נעשה בפומבי ובהפגנתיות, אבל יישומו המלא דרש שינויים בכל מנגנון המדינה ובתבניות החיים.

• וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי־כֵן — לאחר שעבר רושמו של הטקס היפה, וַיָּשִׁבוּ אֶת־הָעֲבָדִים וְְאֶת־הַשְְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְְּחוּ חָפְְְשִׁים, וַיִּכְְְבְְּשׁוּם, השתלטו עליהם בכפייה ושעבדו אותם לַעֲבָדִים וְְלִשְְְׁפָחוֹת. עקרונית, העבדים המשוחררים היו רשאים לפנות איש לשדהו ולאחוזתו, ככתוב בתורה, אך קשה היה לממש זכות זאת. כנראה היו ביד האדונים כוח כפייה, משרתים ואולי מעין משטרה שתמכה בהם. מכל מקום, הם גרמו שהעבדים ישובו למצבם הקודם. לאחר תיאור הרקע לנבואה, חוזרת הכותרת הפותחת:

• וַיְְְהִי דְְבַר־ה' אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר׃

• כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְְרִית אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם, ברית סיני, בְְּיוֹם, בתקופת הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְְְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֵאמֹר׃

• מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, כלומר בהגיע השנה השביעית, בקצה הראשון שלה, תְְּשַׁלְְּחוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו הָעִבְְְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְְךָ וַעֲבָדְְְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְְשִׁלַּחְְְתּוֹ חָפְְְשִׁי מֵעִמָּךְְְ. וְְלֹא־שָׁמְְְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי לקיים את המצווה, וְְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְְְנָם.

• וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם אלי וַתַּעֲשׂוּ אֶת־הַיָּשָׁר בְְּעֵינַי, לִקְְְרֹא דְְרוֹר אִישׁ לְְרֵעֵהוּ. ההחלטה הטובה הזו לא נעשתה בצנעה, באופן פרטי בין האדון לעבדיו, אלא — וַתִּכְְְרְְתוּ בְְרִית לְְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְְְרָא שְְׁמִי עָלָיו. הטקס החגיגי נערך במקדש. מן הסתם השתתפו בו כל המשפחות העשירות שהיו להן האמצעים לקנות עבדים.

• וַתָּשֻׁבוּ וַתְְּחַלְְּלוּ אֶת־שְְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת־עַבְְְדּוֹ וְְאִישׁ אֶת־שִׁפְְְחָתוֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְְְתֶּם חָפְְְשִׁים לְְנַפְְְשָׁם, וַתִּכְְְבְְּשׁוּ אֹתָם לִהְְְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְְלִשְְְׁפָחוֹת. לא קיימתם את המצווה הישנה, ולא זו בלבד אלא חיללתם גם את ההתחייבות שקיבלתם על עצמכם לפני בביתי.

• לָכֵן כֹּה־אָמַר ה': אַתֶּם לֹא־שְְׁמַעְְְתֶּם אֵלַי לִקְְְרֹא דְְרוֹר אִישׁ לְְאָחִיו וְְאִישׁ לְְרֵעֵהוּ — על כן הִנְְנִי קֹרֵא לָכֶם דְְּרוֹר ממין אחר, נְְאֻם־ה' — אֶל־הַחֶרֶב, אֶל־הַדֶּבֶר, מגפה וְְאֶל־הָרָעָב. אתם אינכם רוצים לשחרר את עבדיכם, ואני אשחרר את עבדי שלי, הפגעים והמגפות, והם יבואו וישימו בכם שַׁמות. תושבי ירושלים הנצורים סבלו מרעב וממגפות. וְְנָתַתִּי אֶתְְְכֶם לְְְזַעֲוָה, זוועה, מופת לסיוט לְְכֹל מַמְְְלְְכוֹת הָאָרֶץ. ערים אחרות שכבש המלך נבוכדנאצר לא הושמדו כליל, אך ירושלים נותרה עיי חורבות.

• וְְנָתַתִּי אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֹבְְרִים אֶת, על בְְּרִתִי שכרתי עמם אז, אֲשֶׁר כעת לֹא־הֵקִימוּ אֶת־דִּבְְְרֵי הַבְְּרִית אֲשֶׁר כָּרְְְתוּ לְְפָנָי באמצעות הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְְְתוּ לִשְְְׁנַיִם וַיַּעַבְְְרוּ בֵּין בְְּתָרָיו. הם עשו זאת בנוסח הישן של כרית ת ברית, בביתור בעל חיים לשני חלקים ובמעבר ביניהם. זוהי ברית דמים דרמטית וחגיגית, דוגמת ברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם.

• שָׂרֵי יְְהוּדָה וְְשָׂרֵי יְְרוּשָׁלַם, הַסָּרִסִים, בעלי תפקידים בבית המלך וְְהַכֹּהֲנִים וְְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְְְרִים בֵּין בִּתְְְרֵי הָעֵגֶל.

• וְְנָתַתִּי אוֹתָם בְְּיַד אֹיְְבֵיהֶם וּבְְְיַד מְְבַקְְְשֵׁי נַפְְְשָׁם. וְְהָיְְתָה נִבְְְלָתָם לְְמַאֲכָל לְְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְְְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. העגל הכרות סימל בטקס את ההתקשרות והנאמנות ההדדית. עתה, משנעשה על ידי האדונים העריצים מיצג חסר משמעות, הוא יבטא את היעזבותם והפקרתם בידי המקרים וההזנחה. גורלם של העוברים על הברית יהיו כגורל העגל, שנבלתו עזובה לחיות הבר.

• וְְאֶת־צִדְְְקִיָּהוּ מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה וְְאֶת־שָׂרָיו אֶתֵּן בְְּיַד אֹיְְבֵיהֶם וּבְְְיַד מְְבַקְְְשֵׁי נַפְְְשָׁם וּבְְְיַד חֵיל מֶלֶךְְְ בָּבֶל הָעֹלִים, המסתלקים מֵעֲלֵיכֶם. הצבא הבבלי סר מעל העיר לפי שעה כדי להילחם עם המצרים שיצאו כנגדו.

• הִנְְְנִי מְְצַוֶּה על הבבלים, נְְאֻם־ה', וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְְנִלְְְחֲמוּ עָלֶיהָ, וּלְְְכָדוּהָ וּשְְְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ, וְְאֶת־עָרֵי יְְהוּדָה אֶתֵּן שְְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב.