ירמיהו-פרק-38

ביאורים

  • וַיִּשְְְׁמַע שְְׁפַטְְְיָה בֶן־מַתָּן וּגְְְדַלְְְיָהוּ בֶּן־פַּשְְְׁחוּר וְְיוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְְְיָהוּ וּפַשְְְׁחוּר בֶּן־מַלְְְכִּיָּה, השרים אֶת־הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְְְמְְיָהוּ מְְדַבֵּר אֶל־כָָּל־הָעָם לֵאמֹר׃

  • כֹּה אָמַר ה': הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת — יָמוּת בַּחֶרֶב, בָּרָעָב וּבַדָּבֶר, וְְהַיֹּצֵא אֶל־הַכַּשְְְׂדִּים — וְְחָיָה, וְְהָיְְתָה־לּוֹ נַפְְְשׁוֹ לְְשָׁלָל וָחָי. הוא הסביר להם שהסיכוי היחיד להישאר בחיים טמון בבריחה מן העיר ובהתמסרות לכשדים .

  • כֹּה אָמַר ה': הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְְּיַד חֵיל מֶלֶךְְְ־בָּבֶל וּלְְְכָדָהּ.

  • וַיֹּאמְְרוּ הַשָּׂרִים הנזכרים אֶל־הַמֶּלֶךְְְ: יוּמַת נָא אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה, כִּי עַל־כֵּן הוּא־מְְרַפֵּא, מרפה אֶת־יְְדֵי אַנְְְשֵׁי הַמִּלְְְחָמָה הַנִּשְְְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְְאֵת יְְדֵי כָָל־הָעָם, לְְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְְּבָרִים הָאֵלֶּה. העיר נלחמת על קיומה, והנביא עדיין מסתובב ומסביר לכול שעליהם להיכנע. הדבר מסוכן כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְְרָעָה. הוא עורך תעמולה לכניעה, ולמעשה זוהי בגידה.

  • וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ צִדְְְקִיָּהוּ: הִנֵּה־הוּא בְְּיֶדְְְכֶם לעשות בו כראות עיניכם כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְְְ יוּכַל אֶתְְְכֶם דָּבָר. אני כשלעצמי אינני סבור כך ואינני מעוניין בדבר, אבל איני יכול לעמוד מולכם.

  • וַיִּקְְְחוּ אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ וַיַּשְְְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר של מַלְְְכִּיָּהוּ בֶן־הַמֶּלֶךְְְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, אך לא השליכו אותו לבור בזריקה — וַיְְְשַׁלְְּחוּ אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ אל הבור בַּחֲבָלִים. וּבַבּוֹר שהכיל מים בעבר אֵין־מַיִם, כִּי אִם־טִיט. וַיִּטְְְבַּע יִרְְְמְְיָהוּ בַּטִּיט, הוא הלך וטבע למוות.

  • וַיִּשְְְׁמַע עֶבֶד־מֶלֶךְְְ, כך שמו, הַכּוּשִׁי, מארץ כוש אִישׁ סָרִיס, פקיד, וְְהוּא בְְּבֵית הַמֶּלֶךְְְ, כִּי־נָתְְנוּ אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר, וְְהַמֶּלֶךְְְ יוֹשֵׁב אז בְְּשַׁעַר בִּנְְְיָמִן.

  • וַיֵּצֵא עֶבֶד־מֶלֶךְְְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְְְ, וַיְְְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְְְ לֵאמֹר׃

  • אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְְְ, הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ לְְיִרְְְמְְיָהוּ הַנָּבִיא, אֵת אֲשֶׁר־הִשְְְׁלִיכוּ אותו אֶל־הַבּוֹר וַיָּמָָת תַּחְְְתָּיו, הוא עומד למות במקומו מִפְְּנֵי הָרָעָב, כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר. ירמיהו טובע בבוץ ואינו מחזיק מעמד מחמת הרעב. אמנם לא הוציאו אותו להורג באופן רשמי, אבל ההורדה לבור היא מעין הריגה.

  • וַיְְְצַוֶּה הַמֶּלֶךְְְ אֵת עֶבֶד־מֶלֶךְְְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר: קַח בְְּיָדְְךָ מִזֶּה, מכאן שְְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים, וְְהַעֲלִיתָ אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ הַנָּבִיא מִן־הַבּוֹר בְְּטֶרֶם יָמוּת. לכאורה אין צורך בשלושים אנשים כדי להוציא אדם אחד מן הבור, אבל ייתכן שמחמת הרעב והתשישות, קשה היה להם למשוך אדם השקוע בבוץ עד מותניו או למעלה מזה.

  • וַיִּקַּח עֶבֶד־מֶלֶךְְְ אֶת־הָאֲנָשִׁים בְְּיָדוֹ, אתו, וַיָּבֹא ל בֵית־הַמֶּלֶךְְְ אֶל־תַּחַת הָאוֹצָר, וַיִּקַּח מִשָּׁם בְְּלוֹיֵי סְְחָבוֹת וּבְְְלוֹיֵי מְְלָחִים, מיני סמרטוטים וַיְְְשַׁלְְּחֵם, שלשל את הסמרטוטים אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר בּאמצעות חֲבָלִים.

  • וַיֹּאמֶר עֶבֶד־מֶלֶךְְְ הַכּוּשִׁי אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ: שִׂים נָא בְְּלוֹאֵי הַסְְּחָבוֹת וְְהַמְְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ, בתי השחי שלך מִתַּחַת לַחֲבָלִים. כיוון שירמיהו היה חלש מאוד ושקוע בטיט, לא היה ברור שיצליח לעלות בכוחותיו שלו, והם אף לא יכלו לדעת כמה קשה יהיה למשכו. לפיכך, כאשר יניח את הסחבות מתחת לבתי השחי שלו, יעלה בידיהם להוציאו מן הבור בלי להכאיב לו ולפגוע בו יתר על המידה. וַיַּעַשׂ יִרְְְמְְיָהוּ כֵּן.

  • וַיִּמְְְשְְׁכוּ אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן־הַבּוֹר. וַיֵּשֶׁב יִרְְְמְְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. לא שחררו אותו לגמרי מפני שהוא לא שינה את דבריו כהוא זה, ולכן מנעו ממנו להסתובב בחוצות העיר ולנבא את נבואותיו. אמנם אפשר להבין מדוע השרים המסכנים והעלובים לא יכלו לשאת את נבואותיו, ומדוע ביקשו לנקום נקמה אחרונה בירמיהו, אבל המלך ציווה להוציאו, ולא נותרה להם בררה אלא להשאירו שוב במעצר.

  • וַיִּשְְְׁלַח הַמֶּלֶךְְְ צִדְְְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו, אֶל ה מָבוֹא הַשְְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְְּבֵית ה', שדרכו יכלו להגיע מבית המלך למקדש. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ: שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְְךָ דָּבָר. אַל־תְְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר. אמור לי את כל האמת.

  • וַיֹּאמֶר יִרְְְמְְיָהוּ אֶל־צִדְְְקִיָּהוּ: מה הטעם בדבר?! כִּי אַגִּיד לְְךָ את דבר הנבואה — הֲלוֹא הָמֵת תְְּמִיתֵנִי; וְְגם כִי אִיעָצְְךָ על סמך הבנתי — לֹא תִשְְְׁמַע אֵלָי.

  • וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְְְ צִדְְְקִיָּהוּ אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר: חַי־ה' אֲשֶׁר עָשָׂה־לָנוּ אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת — את נפשותינו, אִם־אֲמִיתֶךָ בעצמי, וְְאִם־אֶתֶּנְְְךָ בְְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְְבַקְְְשִׁים אֶת־נַפְְְשֶׁךָ. הוא נשבע לשמור עליו ככל שיוכל.

  • וַיֹּאמֶר יִרְְְמְְיָהוּ אֶל־צִדְְְקִיָּהוּ: כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל: אִם־יָצֹא תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְְְ־בָּבֶל ותיכנע להם — וְְחָיְְתָה נַפְְְשֶׁךָ, וְְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, וְְחָיִתָה, תחיה אַתָּה וּבֵיתֶךָ. רק כך יש לך סיכוי לחיות.

  • וְְאִם לֹא־תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְְְ בָּבֶל — העיר תיבקע בעקבות המצור, וְְנִתְְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְְּיַד הַכַּשְְְׂדִּים, וּשְְְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ. למרות שלא הזכיר את המקדש במפורש, גם הוא בכלל זה. וְְאַתָּה, אם אתה סבור שתמצא דרך להציל את נפשך — לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם. לאמת ו של דבר, גם צדקיהו היה מודע למצב הקשה. הוא ידע שהעיר רעבה ושהכשדים מיומנים במצור, וגם אם אין להם כלים חזקים דיים לבקע את החומות, המערכה תוכרע במוקדם או במאוחר. עתה חשף צדקיהו פרט נוסף:

  • וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ צִדְְְקִיָּהוּ אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ: אֲנִי דֹאֵג אֶת־הַיְְּהוּדִים, חושש מאנשי יהודה אֲשֶׁר נָפְְלוּ אֶל־הַכַּשְְְׂדִּים, פֶּן הכשדים יִתְְּנוּ אֹתִי בְְּיָדָם של מתנגדַי שחברו לכשדים , וְְהִתְְְעַלְְּלוּ־בִי. גם אם מלך בבל לא יהרוג אותי במישרין, הוא ימסור אותי בידי אויבַי היהודים, והם יתעללו בי.

  • וַיֹּאמֶר יִרְְְמְְיָהוּ: לֹא יִתֵּנוּ. הכשדים לא יעשו זאת. שְְׁמַע־נָא בְְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ, וְְיִיטַב לְְךָ וּתְְְחִי נַפְְְשֶׁךָ.

  • וְְאִם־מָאֵן אַתָּה לָצֵאת ולהיכנע — זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְְְאַנִי ה' —

  • וְְהִנֵּה כָָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְְְׁאֲרוּ בְְּבֵית מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה, נשי בית המלוכה מוּצָאוֹת אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְְְ בָּבֶל, שיעשו בהן כרצונם. וְְהֵנָּה, והן אֹמְְרֹת עליך : הִסִּיתוּךָ וְְיָכְְלוּ לְְךָ אַנְְְשֵׁי שְְׁלֹמֶךָ. נביאיך ושריך פיתו אותך, לחצו עליך והצליחו. הָָטְְְבְְּעוּ בַבֹּץ רַגְְְלֶךָ, ובמקום להתקדם נָסֹגוּ הרגליים אָחוֹר. כלומר, גם הנשים שבביתך יודעות שמעשיך אינם מבטאים גבורה מיוחדת אלא חוסר יכולת להחליט. צדקיהו אינו מסוגל לנקוט פעולה ולהיכנע — שזה אמנם מעשה שאין עמו כבוד, אבל הוא הדבר הטוב ביותר שביכולתו לעשות במצב הנתון.

  • וְְכן הראני ה' אֶת־כָָּל־נָשֶׁיךָ וְְאֶת־בָּנֶיךָ מוֹצִאִים החיילים אֶל־הַכַּשְְְׂדִּים החונים מחוץ לעיר, וְְגם אַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם, כִּי בְְיַד מֶלֶךְְְ־בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ, וְְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת תִּשְְְׂרֹף, תגרום לשרפתה בָּאֵשׁ. ביקשת ממני עצה אחרונה במצב הנוכחי, ובכן אני אומר לך שעדיין אתה יכול להיכנע, ובכך להישאר בחיים ולמנוע חורבן.

  • וַיֹּאמֶר צִדְְְקִיָּהוּ אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ: אִישׁ אַל־יֵדַע בַּדְְּבָרִים־הָאֵלֶּה — וְְלֹא תָמוּת. אם הדברים לא יישמרו חסויים, חייך בסכנה.

  • וְְכִי־יִשְְְׁמְְעוּ הַשָּׂרִים כִּי־דִבַּרְְְתִּי אִתָּךְְְ, וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְְאָמְְרוּ אֵלֶיךָ: הַגִּידָה־נָּא לָנוּ מַה־דִּבַּרְְְתָּ אֶל־הַמֶּלֶךְְְ — אַל־תְְּכַחֵד מִמֶּנּוּ, וְְלֹא נְְמִיתֶךָ — וּמַה־דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְְְ?

  • וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵיהֶם: מַפִּיל־אֲנִי תְְחִנָּתִי לִפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ לְְבִלְְְתִּי הֲשִׁיבֵנִי אל בֵּית יְְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם. ספר להם רק שהתחננת למלך בעניינך האישי.

  • וַיָּבֹאוּ כָָל־הַשָּׂרִים אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ וַיִּשְְְׁאֲלוּ אֹתוֹ, וַיַּגֵּד לָהֶם כְְּכָָל־־־הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְְְ. וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ, שתקו בעניינו כִּי לֹא־־־־־נִשְְְׁמַע הַדָּבָר. שיחתו עם המלך לא נודעה כלל. השרים היו כנראה קנאים גדולים שלא יכלו או לא רצו להיכנע בשום אופן, והמלך חשש מהם ונכנע לקו שהם קידמו; אך מכיוון שהדבר לא נודע — הם הרפו מירמיהו. הייתה זו שיחתו האחרונה של ירמיהו עם המלך צדקיהו, ובה ניסה שוב לשכנע אותו ככל יכולתו שרק כניעה תשאיר סיכוי כלשהו לו עצמו ולעיר. העניין הזה והבא אחריו עוסקים בסופה הטרגי של ממלכת יהודה, אחריתו של המלך צדקיהו וקורות ירמיהו באותו הפרק.

  • וַיֵּשֶׁב יִרְְְמְְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד ה יוֹם אֲשֶׁר־נִלְְְכְְּדָה יְְרוּשָׁלִָם. וְְהָיָה, ויהי כַּאֲשֶׁר נִלְְְכְְּדָה יְְרוּשָׁלִָם.

פסוקים

  1. וישמע שפטיה בן־מתן וגדליהו בן־פשחור ויוכל בן־שלמיהו ופשחור בן־מלכיה את־הדברים אשר ירמיהו מדבר אל־כל־העם לאמר
  2. כה אמר יהוה הישב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר והיצא אל־הכשדים יחיה [וחיה] והיתה־לו נפשו לשלל וחי
  3. כה אמר יהוה הנתן תנתן העיר הזאת ביד חיל מלך־בבל ולכדה
  4. ויאמרו השרים אל־המלך יומת נא את־האיש הזה כי־על־כן הוא־מרפא את־ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר הזאת ואת ידי כל־העם לדבר אליהם כדברים האלה כי האיש הזה איננו דרש לשלום לעם הזה כי אם־לרעה
  5. ויאמר המלך צדקיהו הנה־הוא בידכם כי־אין המלך יוכל אתכם דבר
  6. ויקחו את־ירמיהו וישלכו אתו אל־הבור מלכיהו בן־המלך אשר בחצר המטרה וישלחו את־ירמיהו בחבלים ובבור אין־מים כי אם־טיט ויטבע ירמיהו בטיט
  7. וישמע עבד־מלך הכושי איש סריס והוא בבית המלך כי־נתנו את־ירמיהו אל־הבור והמלך יושב בשער בנימן
  8. ויצא עבד־מלך מבית המלך וידבר אל־המלך לאמר
  9. אדני המלך הרעו האנשים האלה את כל־אשר עשו לירמיהו הנביא את אשר־השליכו אל־הבור וימת תחתיו מפני הרעב כי אין הלחם עוד בעיר
  10. ויצוה המלך את עבד־מלך הכושי לאמר קח בידך מזה שלשים אנשים והעלית את־ירמיהו הנביא מן־הבור בטרם ימות
  11. ויקח עבד־מלך את־האנשים בידו ויבא בית־המלך אל־תחת האוצר ויקח משם בלוי הסחבות [סחבות] ובלוי מלחים וישלחם אל־ירמיהו אל־הבור בחבלים
  12. ויאמר עבד־מלך הכושי אל־ירמיהו שים נא בלואי הסחבות והמלחים תחת אצלות ידיך מתחת לחבלים ויעש ירמיהו כן
  13. וימשכו את־ירמיהו בחבלים ויעלו אתו מן־הבור וישב ירמיהו בחצר המטרה
  14. וישלח המלך צדקיהו ויקח את־ירמיהו הנביא אליו אל־מבוא השלישי אשר בבית יהוה ויאמר המלך אל־ירמיהו שאל אני אתך דבר אל־תכחד ממני דבר
  15. ויאמר ירמיהו אל־צדקיהו כי אגיד לך הלוא המת תמיתני וכי איעצך לא תשמע אלי
  16. וישבע המלך צדקיהו אל־ירמיהו בסתר לאמר חי־יהוה את אשר עשה־לנו את־הנפש הזאת אם־אמיתך ואם־אתנך ביד האנשים האלה אשר מבקשים את־נפשך
  17. ויאמר ירמיהו אל־צדקיהו כה־אמר יהוה אלהי צבאות אלהי ישראל אם־יצא תצא אל־שרי מלך־בבל וחיתה נפשך והעיר הזאת לא תשרף באש וחיתה אתה וביתך
  18. ואם לא־תצא אל־שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש ואתה לא־תמלט מידם
  19. ויאמר המלך צדקיהו אל־ירמיהו אני דאג את־היהודים אשר נפלו אל־הכשדים פן־יתנו אתי בידם והתעללו־בי
  20. ויאמר ירמיהו לא יתנו שמע־נא בקול יהוה לאשר אני דבר אליך וייטב לך ותחי נפשך
  21. ואם־מאן אתה לצאת זה הדבר אשר הראני יהוה
  22. והנה כל־הנשים אשר נשארו בבית מלך־יהודה מוצאות אל־שרי מלך בבל והנה אמרות הסיתוך ויכלו לך אנשי שלמך הטבעו בבץ רגלך נסגו אחור
  23. ואת־כל־נשיך ואת־בניך מוצאים אל־הכשדים ואתה לא־תמלט מידם כי ביד מלך־בבל תתפש ואת־העיר הזאת תשרף באש
  24. ויאמר צדקיהו אל־ירמיהו איש אל־ידע בדברים־האלה ולא תמות
  25. וכי־ישמעו השרים כי־דברתי אתך ובאו אליך ואמרו אליך הגידה־נא לנו מה־דברת אל־המלך אל־תכחד ממנו ולא נמיתך ומה־דבר אליך המלך
  26. ואמרת אליהם מפיל־אני תחנתי לפני המלך לבלתי השיבני בית יהונתן למות שם
  27. ויבאו כל־השרים אל־ירמיהו וישאלו אתו ויגד להם ככל־הדברים האלה אשר צוה המלך ויחרשו ממנו כי לא־נשמע הדבר
  28. וישב ירמיהו בחצר המטרה עד־יום אשר־נלכדה ירושלם והיה כאשר נלכדה ירושלם

פסוקים מנוקד

  1. וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן־מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן־פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל־כָּל־הָעָם לֵאמֹר׃
  2. כֹּה אָמַר יְהוָה הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל־הַכַּשְׂדִּים יחיה [וְחָיָה] וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי׃
  3. כֹּה אָמַר יְהוָה הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ׃
  4. וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל־הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה כִּי־עַל־כֵּן הוּא־מְרַפֵּא אֶת־יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל־הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְרָעָה׃
  5. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה־הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר׃
  6. וַיִּקְחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין־מַיִם כִּי אִם־טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט׃
  7. וַיִּשְׁמַע עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי־נָתְנוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן׃
  8. וַיֵּצֵא עֶבֶד־מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר׃
  9. אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֶל־הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר׃
  10. וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן־הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת׃
  11. וַיִּקַּח עֶבֶד־מֶלֶךְ אֶת־הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וַיָּבֹא בֵית־הַמֶּלֶךְ אֶל־תַּחַת הָאוֹצָר וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ הסחבות [סְחָבוֹת] וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְשַׁלְּחֵם אֶל־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר בַּחֲבָלִים׃
  12. וַיֹּאמֶר עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל־יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן׃
  13. וַיִּמְשְׁכוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן־הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה׃
  14. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל־מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר׃
  15. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי׃
  16. וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי־יְהוָה את אֲשֶׁר עָשָׂה־לָנוּ אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת אִם־אֲמִיתֶךָ וְאִם־אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃
  17. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם־יָצֹא תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ׃
  18. וְאִם לֹא־תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם׃
  19. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל־הַכַּשְׂדִּים פֶּן־יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ־בִי׃
  20. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ שְׁמַע־נָא בְּקוֹל יְהוָה לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ׃
  21. וְאִם־מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי יְהוָה׃
  22. וְהִנֵּה כָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ־יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר׃
  23. וְאֶת־כָּל־נָשֶׁיךָ וְאֶת־בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל־הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ׃
  24. וַיֹּאמֶר צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ אִישׁ אַל־יֵדַע בַּדְּבָרִים־הָאֵלֶּה וְלֹא תָמוּת׃
  25. וְכִי־יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי־דִבַּרְתִּי אִתָּךְ וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הַגִּידָה־נָּא לָנוּ מַה־דִּבַּרְתָּ אֶל־הַמֶּלֶךְ אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ וְלֹא נְמִיתֶךָ וּמַה־דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ׃
  26. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם מַפִּיל־אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם׃
  27. וַיָּבֹאוּ כָל־הַשָּׂרִים אֶל־יִרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אֹתוֹ וַיַּגֵּד לָהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ כִּי לֹא־נִשְׁמַע הַדָּבָר׃
  28. וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד־יוֹם אֲשֶׁר־נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם׃

מקומות

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.