שופטים-פרק-19

ביאורים

• וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל. חזרה זו מיועדת להדגיש שמדובר בהיעדר דין ודיין. וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם, כנראה בקצהו הדרומי, וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה.

• וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ. מן ההקשר נראה שאין זו זנות במובן המיני או ההלכתי אלא במשמעות הכוללת ביותר של הפועל: פילגשו סטתה ממנו ועזבה אותו. וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ חזרה אֶל בֵּית אָבִיהָ, אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַתְּהִי שָׁם יָמִים, פרק זמן של אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים.

• וַיָּקָם אִישָׁהּ, בעלה, שהחליט שהגיע הזמן לסיים את הקטטה, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ, וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים לרכיבה, ואולי גם לשאת מתנות שנועדו לפייס את האשה ואת משפחתה. נראה שגם היא הספיקה לשכוח את סיבת הקטטה ולא ראתה עוד טעם בפירוד, ועל כן כשהגיע אליה – וַתְּבִיאֵהוּ אל בֵּית אָבִיהָ. וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ. אף שלא היה מעורב במריבה, כשפגש באיש נתחבב עליו, ושמח שבתו יכולה לחזור אליו.

• וַיַּחֲזֶק בּוֹ חֹתְנוֹ, הוא קרוי כך, אף על פי שבאופן רשמי לא היו בעל ואשה, אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ האיש הלוי שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם.

• וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיָּקָם לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ: סְעָד לִבְּךָ ב פַּת לֶחֶם תחילה, וְאַחַר תֵּלֵכוּ. אל תלך קודם שתטעם דבר.

• וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם – החותן והחתן יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ. הם נהנו זה בחברתו של זה, וארוחת הבוקר נמשכה. וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ: הוֹאֶל נָא וְלִין, הישאר כאן לילה נוסף וְיִטַב לִבֶּךָ.

• וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, וַיִּפְצַר, הפציר בּוֹ חֹתְנוֹ שיישאר, וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם, גם ביום הרביעי.

• וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת. וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה: סְעָד נָא לְבָבְךָ. הלוא אדם אינו יוצא לדרך ארוכה בלי לאכול משהו. וְשוב הִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם, אחרי הצהריים, כשהשמש כבר נטתה למערב, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם, ובתוך כך השיחה התמשכה.

• וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה: הִנֵּה נָא רָפָה, נחלש אור הַיּוֹם לַעֲרֹב, ולא תספיק להגיע לביתך בזמן הקצר שנותר. במקום שתלינו במקום זר בדרך, לִינוּ נָא, עכשיו הִנֵּה הגיעה שעת חֲנוֹת הַיּוֹם, לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ בלא צורך בחניית לילה במקום אחר. למרות האהבה הגדולה והחיבה היתרה שהראה לו החותן, האיש רצה לחזור הביתה, ולא ראה סוף לדבר.

• וְלֹא אָבָה, רצה הָאִישׁ לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ.וַיָּבֹא עַד נֹכַח, מול העיר יְבוּס, הִיא יְרוּשָׁלִָם, שאז ישבו בה היבוסים, וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים, מוכנים להליכה, ומן הסתם היו עמוסים מתנות מן החותן – האב האוהב, וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ.

• הֵם עִם, ליד יְבוּס, וְהַיּוֹם רַד מְאֹד. השמש הייתה קרובה מאוד לאופק. וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו: לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ, ומחר נצא שוב לדרכנו.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו: לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי, זרה אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה. לכן נמשיך הלאה וְעָבַרְנוּ עַד העיר גִּבְעָה.

• וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ: לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת, וְלַנּוּ, נלין בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה שבנחלת שבט בנימין, מצפון לירושלים.

• וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ, וַתָּבֹא, שקעה לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ כשהיו אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן.

• וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב, ברחבת הָעִיר, וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן.

• וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ, מעבודתו מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב לעיר, וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה, וְאילו שאר אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם הם בְּנֵי יְמִינִי, בני שבט בנימין. עם זאת, לא הייתה מניעה שישב שם אדם משבט אחר.

• וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר. ככל הנראה הדבר התרחש בקיץ, ולמרות אי – הנוחות לן האורח ברחוב. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן: ניכר שאתה עובר אורח, אָנָה תֵלֵךְ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא?

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו: עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם – מִשָּׁם אָנֹכִי. וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְעכשיו פני מועדות חזרה – אֶת, אל בֵּית ה' שבאפרים אֲנִי הֹלֵךְ. ייתכן שהלוי היה שייך לבית ה' בשילה. ואני ברחוב, מפני ש אֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה.

• וְגַם תֶּבֶן, קש ו גַּם מִסְפּוֹא, שם כולל למזון הבהמות, יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ, ואין צורך לדאוג להם, וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ, לאשה שאתי. זהו ביטוי של כבוד כלפי הזקן. וְלַנַּעַר ש עִם עֲבָדֶיךָ, אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר. אנו רוצים רק לישון בתוך בית.

• וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן: שָׁלוֹם לָךְ, אל דאגה, רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי. אין זה נאה שתאכל משלך בביתי. אני אספק את צרכיך, רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן.

• וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל, הכין את בליל המספוא לַחֲמוֹרִים, וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ ברוגע ובשלווה.

• הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם, וְהִנֵּה רבים מ אַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל, בלא עול, נבלים נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת והם מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת. וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר: הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ. אנחנו רוצים את הגבר הצעיר שאצלך למשכב זכר.

• וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל אַחַי, אַל תָּרֵעוּ נָא. אַחֲרֵי אֲשֶׁר, מכיוון ש בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי, אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. אין זה מעשה מוסרי ומכובד, אבל לנהוג כך באורח שבא תחת צל קורתי – זהו דבר מכוער במיוחד.

• הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, פילגשו של האיש. אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם, וְעַנּוּ, אִנסו אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם, להן הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. תקבלו שתי נשים, ואולם לָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת.

• וְלֹא אָבוּ, רצו הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ. הם רצו דווקא את האורח. כאשר האורח ראה שעליו לבחור בינו לבין הנשים – וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ בכוח, וַיֹּצֵא אותה אֲלֵיהֶם הַחוּץ, והם כנראה הסתפקו בה. וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ, כל האנשים הללו באו עליה אחד אחד וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ חזרה כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. מספר המעורבים במעשה לא נזכר כאן, אבל קהל האנשים שאנסו אותה והתעללו בה עינו אותה עד מוות.

• וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר באפיסת כוחות ופצועה, ולא יכלה אפילו לדפוק בדלת. וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר.

• וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת, מוטלת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף, מפתן הדלת. אולי ניסתה להיכנס ונשארה שוכבת כך.

• וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: קוּמִי וְנֵלֵכָה לדרכנו. וְאֵין עֹנֶה, מפני שהיא כבר מתה. וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. הוא נשא את גווייתה חזרה לביתו. לא היה זה רק אונס קבוצתי, אלא רצח בדרך מגונה ביותר. ללא ספק האיש היה מלא ברגשות זעם.

• וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, סכין השחיטה, וַיַּחֲזֵק בְּגופת פִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, על עצמותיה לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים. וַיְשַׁלְּחֶהָ – את הגופה המבותרת בצירוף הסיפור המזוויע בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.משלוח זה של הסיפור שהומחש בצירוף חלקי גווייתה, גרם לכל אחד להזדעזע.

• וְהָיָה כָל הָרֹאֶה – וְאָמַר: לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה זוועה כָּזֹאת בארצנו לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. שִׂימוּ לָכֶם, לבכם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ. איננו יכולים לעבור בשתיקה על כך. עלינו לחשוב ולהתייעץ כיצד להגיב.