מיכה-פרק-4

ביאורים

• וְְהָיָה בְְּאַחֲרִית הַיָּמִים, בזמן מאוחר כלשהו יִהְְְיֶה הַר בֵּית־ה' נָכוֹן, עומד איתן בְְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְְנִשָּׂא, יגבהּ הוּא יותר מִגְְּבָעוֹת. ייתכן שנרמזו כאן השינויים הטופוגרפיים שעתידים להתחולל באזור הר הבית. וְְנָהֲרוּ עָלָיו, יזרמו אליו כנהר עַמִּים, ולא רק ישראל.

• וְְהָלְְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְְאָמְְרוּ: לְְכוּ, בואו וְְנַעֲלֶה אֶל־הַר־ה' וְְאֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. העמים לא יבקשו רק לבקר במקום או לצפות בפאר המקדש אלא יבואו אליו כדי לקבל תורה – וְְיוֹרֵנוּ מִדְְּרָכָיו וְְנֵלְְכָה בְְּאֹרְְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְְְבַר־ה' מִירוּשָׁלִָם. דבר ה' ותורת ישראל לא יהיו עניינו של עם קטן, אלא ימשכו אליהם עמים רבים.

• וְְשָׁפַט ה', או: המלך המשיח, גואל ישראל, בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְְהוֹכִיחַ, ידון או ילמד מוסר לְְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד־רָחוֹק, גם את הרחוקים. באותו זמן יתייתרו המלחמות – וְְכִתְְּתוּ חַרְְְבֹתֵיהֶם לְְאִתִּים – כלֵי חפירה, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם יהפכו לְְמַזְְְמֵרוֹת המשמשות לכריתת ענפים. לֹא־יִשְְְׂאוּ, יניפו גּוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב, וְְלֹא־יִלְְְמְְדוּן עוֹד מִלְְְחָמָה.

• וְְיָשְְׁבוּ בשלווה ובביטחון אִישׁ תַּחַת גַּפְְְנוֹ וְְתַחַת תְְּאֵנָתוֹ, עצי פרי יצמחו ויניבו פרי, ואנשים יחסו תחתם וְְאֵין, ללא דבר מַחֲרִיד, כִּי־פִי ה' צְְבָאוֹת דִּבֵּר, ודבריו נאמנים.

• כִּי גם אם כָָּל־הָעַמִּים יֵלְְכוּ אִישׁ בְְּשֵׁם אֱלֹהָיו, ואולם אֲנַחְְְנוּ נֵלֵךְְְ בְְּשֵׁם־ה' אֱלֹהֵינוּ לְְעוֹלָם וָעֶד. אנחנו יודעים שבאחרית הימים כולם יכבדוהו. הכול יכירו שהוא המקור האמתי, הוא ראשית הכול, ולו הממשלה.

• בַּיּוֹם הַהוּא, בזמן רחוק, נְְאֻם־ה', אֹסְְפָה, אאסוף את הַצֹּלֵעָה, הצאן הצולעת, וְְאת הַנִּדָּחָה, תועה אֲקַבֵּצָה וגם את אֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי, כל אלה שגרמתי להם רעה, כי בסופו של דבר הרי הכול בא מאת ה'.

• וְְשַׂמְְְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה לִשְְְׁאֵרִית, לשריד שממנו יקום העם לתחייה, וְְאת הַנַּהֲלָאָה, המורחקת או: העייפה, זו שקשה לה לזוז, אעשה לְְגוֹי עָצוּם, וּמָלַךְְְ ה' עֲלֵיהֶם בְְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה, מאותו זמן וְְעַד־עוֹלָם.

• וְְאַתָּה, מִגְְְדַּל־עֵדֶר, עֹפֶל, מצודה או ביצור גבוה של בַּת־צִיּוֹן – עָדֶיךָ, עד אליך תֵאתֶה, תבוא. מן המקום הזה תופיע וּבָאָה הַמֶּמְְְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה, תשוב ממלכת ישראל הראשונה במלא תפארתה, היא ה מַמְְְלֶכֶת לְְבַת־יְְרוּשָׁלִָם.

• עַתָּה, ירושלים, לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ, תצעקי? הֲמֶלֶךְְְ אֵין־בָּךְְ?! האם מלכך איננו?! ה אִם־יוֹעֲצֵךְְְ, בעל משרה רשמית בחצר המלכות שהיה מייעץ ומדריך, אָבָד?! כִּי־הֶחֱזִיקֵךְְְ חִיל, חלחלה וכאב כַּיּוֹלֵדָה. אמנם יגיע אלייך שלב מעורר חלחלה, אבל הוא גם יעבור.

• חוּלִי וָגֹחִי, רעדי והיאנחי, או: התכופפי בַּת־צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה, כִּי עַתָּה תֵצְְאִי מִקִּרְְְיָה, מהעיר ירושלים, וְְשָׁכַנְְְתְְְּ בַּשָּׂדֶה, בגלות וּבָאת עַד־בָּבֶל, אבל שָׁם תִּנָּצֵלִי. שָׁם יִגְְְאָלֵךְְְ ה' מִכַּף אֹיְְבָיִךְְְ. משם תתחיל גאולתך.

• וְְעַתָּה נֶאֶסְְְפוּ עָלַיִךְְְ גּוֹיִם רַבִּים, הָאֹמְְרִים: תֶּחֱנָף, תחרב ירושלים וְְתַחַז, יחזו, יראו בְְּמפלת צִיּוֹן עֵינֵינוּ. הגויים שייאספו להילחם על ישראל יחשבו שהגיע זמן השמדתה של ציון.

• וְְהֵמָּה לֹא יָדְְעוּ את מַחְְְשְְׁבוֹת ה' וְְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ, כִּי קִבְְּצָם – את הגויים כֶּעָמִיר גֹּרְְְנָה, כמו שמביאים אלומות תבואה אל הגורן בשביל לדוש אותן.

• קוּמִי וָדוֹשִׁי, בַת־צִיּוֹן, את שונאייך כִּי את קַרְְְנֵךְְְ הנוגחת אָשִׂים בַּרְְְזֶל, ואת פַרְְְסֹתַיִךְְְ אָשִׂים נְְחוּשָׁה, נחושת, וַהֲדִקּוֹת, תכתשי עַמִּים רַבִּים, וְְהַחֲרַמְְְתִּי לַה' את בִּצְְְעָם, כספם, וְְחֵילָם, רכושם וכוחם יינתן לַאֲדוֹן כָָּל־הָאָרֶץ. הם באים לצור על ירושלים, אך שם תהיה מפלתם הגדולה.

• עַתָּה תִּתְְְגֹּדְְדִי, תיאספי גדודים גדודים , בַת־גְְּדוּד, אולי כינוי לצבא אשור. מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ, בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל־הַלְְּחִי אֵת שֹׁפֵט, מנהיג יִשְְְׂרָאֵל. אולם לאחר זמן קצר יקום ישראל, יתנער בגדולתו וישבור את אויביו הצרים עליו