בראשית-פרק-26

ביאורים

• וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. וַיֵּלֶךְ יִצְחָק שהיה רועה צאן, כפי שעולה מהמשך העניין, וחי בדרום הארץ, אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, אחד המושלים המקומיים מטעם הפלשתים , שאולי היה באותה עת מלך כל הפלשתים, גְּרָרָה.

• וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ככל האבות, אף יצחק זכה בהתגלות אלוקית.

• גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, האלה, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. אתה מחובר לארץ הזאת, והיא שייכת לך ולצאצאיך, ועל כן עליך להישאר לחיות בה.

• וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם. וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

• עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

• וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר. כיוון שנאסר עליו לצאת למצרים.

• וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר: אֲחֹתִי הִיא. בכך הוא צעד בעקבות אברהם. במובן מסוים היתה אמירה זו מוצדקת, שכן רבקה היתה קרובת משפחתו. ייתכן שיצחק ורבקה היו מספיק דומים זה לזה, כך שאמירה זו אף תתקבל על דעתם של שומעיו. כִּי יָרֵא לֵאמֹר: אִשְׁתִּי, שכן אמר לעצמו: פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. כבר סופר על יופיה בהיותה נערה, אך אין אנו יודעים בת כמה היתה בזמן המאורע הזה. ייתכן שלאור חווייתם השלילית של אנשי גרר בביקורו של אברהם בעירם, הם קיבלו עתה את דברי יצחק, ונזהרו שלא לקחת אשה מן השבט הזה.

• וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וזהירותו של יצחק נשחקה, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן. מן הסתם חי בארמון שהיה גבוה משאר הבניינים. וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק בביתו מְצַחֵק אֵת, מתייחס מינית ל רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

• וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק, וַיֹּאמֶר: אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִיא, כפי שראיתי, וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִיא?! מדוע רימית אותנו?! וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק: כִּי אָמַרְתִּי, חשבתי, פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ, שמא אם אגלה שהיא אשתי , יהרגו אותי ויקחו אותה.

• וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, שרימית אותנו? כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד מאנשי הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ. היו שפירשו את הביטוי אַחַד הָעָם כמתייחס אל המלך או אל אחד השרים. לפי פירוש זה הוא רומז בלשון מעודנת שהוא עצמו היה עלול לשכב עם רבקה, שכן חשב שהיא אשה פנויה. וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם, היית מביא עלינו חטא. בין אם זהו אותו אבימלך שחי בזמנו של אברהם, ובין אם אדם אחר הוא, זֵכר מה שאירע בעקבות לקיחת שרה עדיין שמור בבית אבימלך. על כן אין הוא סומך על מוסריותם של אנשי עירו —

• וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ, כפי שהתברר לנו עכשיו — מוֹת יוּמָת. עד כאן דומים מאורעותיו של יצחק למוצאות את אברהם. בהמשך יתוארו מעשים שעשה יצחק, שכנראה אברהם לא עסק בהם. נראה כי אברהם הנודד שלח ידו בעיקר ברעיית צאן. לעומת זאת, יצחק שישב בגרר, עסק גם בחקלאות —

• וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים, כל גרגר חיטה או שעורה שזרע הניב פי מאה — תוצרת נאה מאוד גם בזמננו אנו. ההסבר לממדיו החריגים של היבול הוא — וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.

• וַיִּגְדַּל הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. כיוון שיבולו צמח מעבר למה שנזקק לו, מכר את תוצרתו והתעשר —

• וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה — שם מופשט לעבדים, שפחות וכל צוות עובדיו, רַבָּה, וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. שכן שכניו לא מצאו ברכה כה גדולה בשדותיהם. כאן מופיעה הערה, שתהיה חשובה להמשך הסיפור:

• וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אחרי שאברהם יצא מגרר, וַיְמַלְאוּם עָפָר. יצחק לא חש נוח בגרר, לא רק בשל רכושו הרב, שעורר את קנאת שכניו, אלא גם בשל סתימת בארות אביו. הקנאה והתחושה השלילית הכללית כלפי יצחק בקרב תושבי גרר באה לביטוי גם בדברי המלך, המבטא את כלל הציבור:

• וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד, נעשית גדול מדי עבורנו. מי שמתעשר באופן חריג עלול לשבש את שיווי המשקל החברתי והמדיני בסביבתו.

• וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק כנראה דרומה , וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם.

• וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם. בוודאי נותרו סימנים לבארות אביו. וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת. בשל חשיבותן היו מכנים את הבארות הראויות בשמות. כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

• וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל, שכן באפיקי הנחלים קל למצוא מי תהום, וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.

• וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר, רועי גרר טענו : לָנוּ הַמָּיִם. כיווון שאתה יושב סמוך לגרר עירנו, אתה מצוי בשטח ממלכתנו, ועל כן המים שייכים לנו. וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ, רבו עִמּוֹ.

• וַיַּחְפְּרוּ עבדי יצחק בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ הפלשתים גַּם עָלֶיהָ, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה.

• וַיַּעְתֵּק, יצחק שוב נסע מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ. וַיִּקְרָא שְׁמָהּ של הבאר החדשה רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר: כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ, נוכל לשכון במקומנו בשקט. נראה שהניח שרועי גרר לא ייטפלו לבאר זאת, כיוון שמן הסתם ירצו לרעות בסמוך לגרר, ובאר זו היתה רחוקה מתחומם.

• וַיַּעַל יצחק מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע. באר שבע היתה גבוהה מן המקום שבו ישב יצחק בנחל גרר מפני שהיתה בנויה על תל. ואולי מפני חשיבותה של העיר מכונה ההליכה אליה עלייה.

• וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, אַל תִּירָא, אף על פי שרחקת ממקומך בעטיים של הפלשתים , כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי. וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.

• וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה', כאברהם, אף יצחק קיים טקס או תפילה שבהם קרא בפומבי בשם ה'. וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ. וַיִּכְרוּ שָׁם, ליד באר שבע עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר.

• וַאֲבִימֶלֶךְ מלך פלשתים הָלַךְ אֵלָיו, אל יצחק, מִגְּרָר עם משלחת — וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ, קבוצת ידידיו. לפי פירוש אחר אֲחֻזַּת היה שמו הפרטי של האיש שהיה רעו הקרוב של אבימלך, יועצו ואיש סודו. וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי, וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. הרי גירשתם אותי ממקומכם?!

• וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ, מאחר שגדלת ושגשגת מעבר למעמדו של אדם פרטי, וַנֹּאמֶר: תְּהִי נָא אָלָה, שבועה, ברית בֵּינוֹתֵינוּ — בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ, וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ,

• אִם, כדי שלא תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם. אמנם פחדנו ממך וסילקנו אותך מארצנו, אבל בכל זאת שָׁהית בינינו זמן מסוים, וכששולחת — לא נעשה הדבר באלימות ולא בשנאה. ייתכן שטעינו כששילחנו אותך, מכל מקום אנחנו רואים ש אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה', ועל כן, אנו רוצים לכרות אתך ברית.

• וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, כנהוג בעקבות כריתת ברית.

• וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו שישמרו את הברית ויקיימו ביניהם יחסי ידידות מכאן והלאה. וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק חזרה, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם.

• וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, שבו יצא אבימלך, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק, וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ. עבדי יצחק המשיכו לחפור בארות, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: מָצָאנוּ שוב מָיִם.

• וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה, על שם השבועה, עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע. כבר הוזכר לעיל שהמקום נקרא כך בגלל שבועה קודמת ובגלל שבע הכבשים של אברהם, שכרת ברית דומה. כאן זכה השם בחיזוק, ואולי אף העיר התחזקה בינתיים. ייתכן שבעקבות קריאת הבאר שִׁבְעָה נשאר שמה של העיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. את פרשת הברכות פותחת פסקה על נישואי עשו לנשים חתיות , וחותמת פסקה על נישואיו לבת ישמעאל. בבחירת נשיו סוטה עשו מן האידיאל שהתווה אברהם, שלא לקחת נשים מבנות ארץ כנען. עיקרו של עניין זה בשאלה מי יזכה בברכותיו של יצחק, ולמי תועבר ברכת אברהם. בניגוד למה שנראה תחילה כתגובה אחידה של יצחק ורבקה כלפי הנשים שבחר עשו, לגבי הברכות אין ביניהם תמימות דעים. עם זאת, למרות שיעקב השיג במרמה את הברכות שהתכוון יצחק לברך את עשו, את ברכת אברהם יצחק בוחר ביודעין להעביר אל יעקב טרם יציאתו לחרן .

• וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. לפחות באופן חיצוני ניסה עשו להידמות לאביו. בבחירתו להתחתן בגיל ארבעים ניסה לחקות את אביו, ולהינשא, כמותו, בגיל שבו כבר עמד על דעתו – וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי, שתי נשים חִתיות .

• וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת, מרירות רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.