זכריה-פרק-7

ביאורים

  • וַיְְְהִי בִּשְְְׁנַת אַרְְְבַּע לְְדָרְְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְְְ, בעיצומו של בניין הבית השני, הָיָה דְְבַר־ה' אֶל־זְְכַרְְְיָה בְְּאַרְְְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְְּשִׁעִי למניין החודשים העתיק. ובשמו השגור גם היום – בְְּכִסְְְלֵו.דברי רקע:

  • וַיִּשְְְׁלַח, בא שליח או מכתב אל בֵּית־אֵל, בית המקדש מאת שַׂרְְְאֶצֶר וְְרֶגֶם מֶלֶךְְְ, שניים מאנשי בבל, כנראה ראשי הקהל, וַאֲנָשָׁיו לְְחַלּוֹת אֶת־פְְּנֵי ה', לשאול שאלה מאת ה',

  • לֵאמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר שייכים לְְבֵית־ה' צְְבָאוֹת וְְאֶל־הַנְְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְְְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי, חודש אב ו הִנָּזֵר, אמָּנע מתענוגות, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה, הרבה שָׁנִים? לאחר חורבן הבית הראשון קבעו ימי תענית, והחשוב שבהם הוא צום תשעה באב. עכשיו שנבנה בית המקדש שוב, שואלים בני הגולה אם עדיין עליהם להתאבל ולצום. הכהנים לא ידעו לענות על השאלה, והיא הגיעה לפתחו של הנביא, האמור להכריע בשאלות כאלו.

  • וַיְְְהִי דְְּבַר־ה' צְְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃

  • אֱמֹר אֶל־כָָּל־עַם הָאָרֶץ וְְאֶל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי־צַמְְְתֶּם וְְסָפוֹד, ספדתם בַּחודש ה חֲמִישִׁי, בתשעה באב וּבַחודש ה שְְּׁבִיעִי, כנראה בצום גדליה, המציין את סופה של שארית הפלֵטה שבארץ ישראל. וְְזֶה שִׁבְְְעִים שָׁנָה שבהם שמרתם את ימי הצום הללו – הֲצוֹם צַמְְְתֻּנִי אָנִי, לי ?! הרי אין זה ציון מאורע לכבודי.

  • וְְכִי תֹאכְְלוּ, וְְכִי תִשְְְׁתּוּהֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְְלִים, וְְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. כשאתם צמים – אתם צמים בעבורכם, וכשאתם אוכלים ושותים – את צורכיכם אתם עושים. אינכם גומלים טובה בצומכם, כשם שאינכם מזיקים כשאתם אוכלים ושותים. מכיוון שאת הצומות הללו אתם קבעתם ולא אני, אין זו שאלה שאני אמור לענות עליה באופן ישיר.

  • הֲלוֹא אין הקדוש ברוך הוא מבקש את הצומות, אלא אֶת־הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְְּיַד הַנְְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְְְיוֹת יְְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת, מיושבת בתפארתה וּשְְְׁלֵוָה, וְְעָרֶיהָ סְְבִיבֹתֶיהָ, וְְהַנֶּגֶב וְְהַשְְּׁפֵלָה יֹשֵׁב בשלום ובנחת. קריאתם של הנביאים לשוב אל ה' היא הדבר החשוב.

  • וַיְְְהִי דְְּבַר־ה' אֶל־זְְכַרְְְיָה לֵאמֹר׃

  • כֹּה אָמַר ה' צְְבָאוֹת לֵאמֹר: מה שנדרש מכם – מִשְְְׁפַּט אֱמֶת שְְׁפֹטוּ, שִפְטו, וְְחֶסֶד וְְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת, עם אָחִיו,

  • וְְאַלְְְמָנָה וְְיָתוֹם, גֵּר וְְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ, תמנעו את המגיע להם בדין, וְְאת רָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְְְשְְׁבוּ בִּלְְְבַבְְְכֶם. דברים אלו דיבר ה' ביד הנביאים הראשונים בסגנון אחר.

  • וַיְְְמָאֲנוּ בני יהודה לְְהַקְְְשִׁיב, וַיִּתְְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת, מורדת. משכו בכתפם בחוסר עניין, וְְאָָזְְְנֵיהֶם הִכְְְבִּידוּ מִל שְְּׁמוֹעַ.

  • וְְלִבָּם שָׂמוּ כמו שָׁמִיר, שהוא כנראה אבן חן קשה מאוד, מִשְְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְְאֶת־הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְְבָאוֹת בְְּרוּחוֹ בְְּיַד הַנְְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים. דבר מן הדברים הללו לא חדר אל לבם, וַיְְְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְְבָאוֹת.

  • וַיְְְהִי כַאֲשֶׁר־קָרָא ה' אליהם לתקן את מעשיהם ואת דרכיהם וְְלֹא שָׁמֵעוּ, כֵּן כשהם יִקְְְרְְאוּוְְלֹא אֶשְְְׁמָע, אָמַר ה' צְְבָאוֹת,

  • וְְאֵסָעֲרֵם, הפצתי אותם בגלל עוונותיהם עַל כָָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְְדָעוּם, וְְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה, נעשתה שוממה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב, וַיָּשִׂימוּ, הם גרמו במעשיהם להפוך אֶרֶץ־חֶמְְְדָּה לְְשַׁמָּה.

פסוקים

  1. ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך היה דבר־יהוה אל־זכריה בארבעה לחדש התשעי בכסלו
  2. וישלח בית־אל שר־אצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את־פני יהוה
  3. לאמר אל־הכהנים אשר לבית־יהוה צבאות ואל־הנביאים לאמר האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים
  4. ויהי דבר־יהוה צבאות אלי לאמר
  5. אמר אל־כל־עם הארץ ואל־הכהנים לאמר כי־צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני
  6. וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האכלים ואתם השתים
  7. הלוא את־הדברים אשר קרא יהוה ביד הנביאים הראשנים בהיות ירושלם ישבת ושלוה ועריה סביבתיה והנגב והשפלה ישב
  8. ויהי דבר־יהוה אל־זכריה לאמר
  9. כה אמר יהוה צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את־אחיו
  10. ואלמנה ויתום גר ועני אל־תעשקו ורעת איש אחיו אל־תחשבו בלבבכם
  11. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סררת ואזניהם הכבידו משמוע
  12. ולבם שמו שמיר משמוע את־התורה ואת־הדברים אשר שלח יהוה צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשנים ויהי קצף גדול מאת יהוה צבאות
  13. ויהי כאשר־קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע אמר יהוה צבאות
  14. ואסערם על כל־הגוים אשר לא־ידעום והארץ נשמה אחריהם מעבר ומשב וישימו ארץ־חמדה לשמה

פסוקים מנוקד

  1. וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו׃
  2. וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל שַׂר־אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה׃
  3. לֵאמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית־יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים׃
  4. וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃
  5. אֱמֹר אֶל־כָּל־עַם הָאָרֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי־צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי׃
  6. וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים׃
  7. הֲלוֹא אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב׃
  8. וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה לֵאמֹר׃
  9. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו׃
  10. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם׃
  11. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ׃
  12. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת׃
  13. וַיְהִי כַאֲשֶׁר־קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃
  14. וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה׃

מקומות

  • בית אל

    עיר בגבול בנימין ואפרים.
    כיום מזוהה עם ח' ביתין (ר' אשתורי הפרחי).

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

  • נגב

    הנגב הוא האיזור הדרומי של ארץ ישראל, הנמצא בגבול שבין הארץ המיוּשֶׁבֶת לבין המדבר. שורש המילה "נגב" משמעותו "יָבֵש", בגלל אוֹפיוֹ היבש והמדברי של איזור זה. העיר המרכזית בנגב היא באר שבע. בגלל מיקומו הגיאוגרפי של הנגב בדרום הארץ, המילה "נגב" משמשת במקרא פעמים רבות במשמעות של "דָרוֹם": "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה" (בראשית כ"ח 28).

  • שפלה