צפניה-פרק-2

ביאורים

• הִתְְְקוֹשְְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ, התאספו יחד ואספו אחרים, הַגּוֹי ש לֹא נִכְְְסָף, העם האדיש שאינו רוצה דבר; שאינו אהוב; או שאינו בוש במעשיו.

• בְְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק, לפני שיֵצא גזר הדין ויבוא במהירות – כְְּמוֹץ עָבַר יוֹם, הזמן חולף ביעף כמו מוץ נידף ברוח. נסו לפעול בְְּטֶרֶם לֹא־יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף, כעסו של ה', בְְּטֶרֶם לֹא־יָבוֹא עֲלֵיכֶם יוֹם אַף־ה'. אולי יש תקווה.

• בַּקְְּשׁוּ אֶת־ה' כָָּל־עַנְְְוֵי הָאָרֶץ, האנשים ההגונים אֲשֶׁר מִשְְְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, שמצייתים לדבר ה'. בַּקְְּשׁוּ־צֶדֶק, בַּקְְּשׁוּ עֲנָוָה. השתפרו גם בעניינים פנימיים. אוּלַי בזכות המאמץ להיעשות טובים יותר תִּסָּתְְרוּ, תזכו למסתור כלשהו בְְּיוֹם אַף־ה'.הצרה העתידה לבוא תפגע במקומות רבים, ובעמי האזור אולי יותר מאשר בישראל. תחילה תפגע בארבע מתוך חמש ערי פלשתים:

• כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְְְיֶה, וְְאַשְְְׁקְְלוֹן תהיה לִשְְְׁמָמָה. אַשְְְׁדּוֹד בַּצָּהֳֳרַיִם יְְגָרְְשׁוּהָ, תושביה יגורשו באמצע היום ללא מחסה או מסתור, וְְעֶקְְְרוֹן תֵּעָקֵר, תגורש. בפסוק זה נעשה שימוש בצימודי מלים בעלות צלילים דומים.

• הוֹי, יֹשְְׁבֵי חֶבֶל, אזור הַיָּם. הפלשתים ישבו באזור שפלת החוף, גּוֹי כְְּרֵתִים. לפי המסורת, הפלשתים לא היו תושבי הארץ המקוריים. הם עם זר שמוצאו יווני או קדם – יווני, וכך הם מתוארים בספרות ובציורי המצרים, שכינו אותם 'גויי הים'. תרבותם נעלמה בנסיבות לא ברורות, אולי ברעידת אדמה, והם היגרו לארץ וכבשו חלקים ניכרים ממנה. היו שטענו לזיקה בין המלה 'פלשת' לפלישה או לשפלה. דְְּבַר־ה' עֲלֵיכֶם, כְְּנַעַן אֶרֶץ פְְּלִשְְְׁתִּים, יושבי ארץ פלשתים שבכנען (לעומת גויי הים שירדו למצרים וכבשו אדמות גם שם) :וְְהַאֲבַדְְְתִּיךְְְ, פלשת, מֵאֵין יוֹשֵׁב.

• וְְהָיְְתָה ארץ חֶבֶל הַיָּם, על עריה, מספ נותיה ותעשיית החוף שלה, ל נְְוֹת כְְּרֹת, מקומות מרעה, אכילה, או: חפירת בארות של רֹעִים, וְְגִדְְְרוֹת, שטחים גדורים ל צֹאן.

• וְְהָיָה האזור חֶבֶל, נחלה לִשְְְׁאֵרִית בֵּית יְְהוּדָה. הנשארים באנשי יהודה ייַשבו את המקומות העזובים בארץ פלשתים הסמוכה. עֲלֵיהֶם יִרְְְעוּן, ירעו את צאנם, בְְּבָתֵּי אַשְְְׁקְְלוֹן הריקים בָּעֶרֶב יִרְְְבָּצוּן, ישכנו בלילות כִּי יִפְְְקְְדֵם – את בני ישראל ה' אֱלֹהֵיהֶם, וְְשָׁב את שְְׁבִיתָם, שבוייהם לארצם, ויאפשר להם להתפשט למקומות אלו שבעבר היו בידי אויביהם. אלוקים יבוא חשבון גם עם עמים אחרים:

• שָׁמַעְְְתִּי חֶרְְְפַּת, חירופי מוֹאָב וְְגִדֻּפֵי בְְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְְפוּ אֶת־עַמִּי ישראל, וַיַּגְְְדִּילוּ את שמם ואת פיהם בהתרברבות עַל־גְְּבוּלָם – ארץ ישראל. מואב ועמון לא כבשו את הארץ אבל שמחו במפלת ישראל וניסו לפלוש פנימה ככל שיכלו.

• לָכֵן חַי־אָנִי, אני נשבע, נְְאֻם ה' צְְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל, כִּי מוֹאָב כִּסְְְדֹם, שנחרבה ולא נשאר ממנה דבר, תִּהְְְיֶה, וּבְְְנֵי עַמּוֹן יהיו כַּעֲמֹרָה, כמו מִמְְְשַׁק חָרוּל, אדמה שוממה שבה משקשקים ועולים קוצים ועשבי בר, וּמִכְְְרֵה, חפירת מֶלַח וּשְְְׁמָמָה עַד־עוֹלָם. שְְׁאֵרִית עַמִּי יהודה יְְבָָזּוּם, יבזזו אותם, וְְיֶתֶר, הנשארים מ גּוֹיִי יִנְְְחָלוּם.

• זֹאת יבוא לָהֶם – למואב ועמון תַּחַת גְְּאוֹנָם, במקום גאוותם, כִּי חֵרְְפוּ וַיַּגְְְדִּלוּ את דבריהם עַל־עַם ה' צְְבָאוֹת. אמנם אפשר לומר כמה דברים רעים על ישראל, וחלקם אכן נאמרו בפרק הקודם, אבל לכם, הגויים, אין רשות לבזות אותם, ואתם תיענשו ותוּכו על כך.

• נוֹרָא, יפיל אימה ה' עֲלֵיהֶם, כִּי רָזָה, יצַמק אֵת כָָּל־אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, וְְיִשְְְׁתַּחֲווּ־לוֹ אִישׁ מִמְְּקוֹמוֹ כֹּל אִיֵּי הַגּוֹיִם. העמים הרחוקים יראו שה' מתגלה במקום הזה ומעניש את החוטאים, ויחלקו לו כבוד. תחילה פנה הנביא לארצות הסמוכות, לפלשתים שממערב ליהודה ולעמון ומואב שבמזרחה. עתה מודיע כי גם עמי הדרום והצפון הרחוקים יותר יקבלו גמולם:

• גַּם־אַתֶּם, כּוּשִׁים שבמצרים או סמוך לה, תיענשו. חַלְְלֵי חַרְְְבִּי הֵמָּה, הם.

• וְְיֵט, יַפנה ה' את יָדוֹ עַל־צָפוֹן וִיאַבֵּד אֶת־אַשּׁוּר, שעדיין הייתה אז ממלכה גדולה, וְְיָשֵׂם אֶת־נִינְְוֵה הבירה הגדולה והמהוללת לִשְְְׁמָמָה, שתהיה צִיָּה כַּמִּדְְְבָּר.

• וְְרָבְְצוּ בְְתוֹכָהּ עֲדָרִים של בהמות, כָָּל־חַיְְְתוֹ־גוֹי, מיני החיות שבארצות השונות. גַּם־קָאַת גַּם־קִפֹּד, ציפורי בר ליליים בְְּכַפְְְתֹּרֶיהָ, בקישוטים המעטרים את המבנים המפוארים של העיר יָלִינוּ. קוֹל ציפור יְְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן, יישמע מתוך מה שהיה חלון של בית. חֹרֶב, חורבן יהיה בַּסַּף, מפתן הבית. לחלופין: בכלי משקה, מעין ספל. הכול ייבש בגלל העזובה. כִּי אַרְְְזָה, הארזים שמהם נבנו בתי העיר הגדולים, עֵרָה, החריב, רועע.

• זֹאת שהייתה הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְְרָה בִּלְְְבָבָהּ: אֲנִי וְְאַפְְְסִי עוֹד. אין עוד מלבדי, אין כמוני – אֵיךְְְ הָיְְתָה כעת לְְשַׁמָּה, לשממה, מקום מַרְְְבֵּץ לַחַיָּה. ייתכן שצפניה ידע על גודלה העצום של נינוה , אולי אפילו ראה אותה בגדולתה, בהיותה עיר ממשל רבת תושבים ובהמות. נינוה הוכתה וחרבה באופן מוחלט. כמו שקורה לערים כאלה, נשארו בה רק כמה עמודים, שערים וחורבות, ולאחר זמן היא התכסתה בעפר. כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ, לידה ורואה בחורבנה יִשְְְׁרֹק בתימהון ו יָנִיעַ יָדוֹ בפליאה על מה שאירע לה.