בראשית-פרק-29

ביאורים

• על כן — וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו. הליכתו נעשתה קלה, שכן חש עתה מלֻּווה, שמור ומוגן. וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. בני המזרח, ובתוכם הארמיים.

• וַיַּרְא בקרבת חרן וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ, לצד הבאר, כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. פתח הבאר, שנועדה לשימוש אנשי העיר וצאנם, נחסם באבן גדולה, כדי שזרים לא יוכלו להשתמש במימיה.

• וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. רק כאשר נאספים שם כל רועי העדרים יחדיו, ביכולתם לגלול את האבן הכבדה. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן, וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. יעקב יודע לאיזה כיוון הוא צועד, אך אין הוא בטוח באשר לזהות המקום שאליו הוא נקלע.

• וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

• וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר, המתגורר בחרן? ייחוסו לנחור סבו ולא לבתואל אביו מחזק את ההשערה שבתואל כשלעצמו לא היה אישיות חשובה. וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנוּ.

• וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. אם תרצה לדעת פרטים נוספים — שְׁאל אותה. נראה כי אין לרועים אלה עניין לדבר עם הזר.

• וַיֹּאמֶר: הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה. עדיין לא החשיך היום, והצאן אמור להמשיך לרעות. הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. מדוע אתם ממתינים כאן במקום לרעות את הצאן?

• וַיֹּאמְרוּ: היינו רוצים להשקות את הצאן, אך לֹא נוּכַל, שכן האבן גדולה, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלֲלוּ רועי העדרים אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.

• עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם, וְרָחֵל בָּאָה, הגיעה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִיא. זה היה תפקידה במשפחה.

• וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, קרובת משפחתו, בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, צאן השייך לקרוב משפחתו, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב לבדו וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יעקב היה חזק בגופו, והיה מסוגל להרים אבן ששלושה רועים לא יכלו להרים.

• וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, נשיקת חיבה לילדה קרובת משפחה. וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ מתוך התרגשותו. לאחר הליכה ממושכת של מאות קילומטרים, שארכה לו בוודאי כמה חודשים, שבהם לן בכל לילה במקום אחר, פגש סוף סוף במשפחתו.

• וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי, קרוב משפחת אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא. היא בוודאי שמעה על דודתה שנסעה למרחקים. עתה הוא מתוודע בתור בנה. רחל, הצעירה, התרגשה לשמע הידיעה, ועל כן — וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.

• וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ, שהגיע בן אחותו, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ כיאה לקרוב משפחה. עם זאת, בשל אופיו הבעייתי של לבן, שיתגלה בהמשך, היו שפירשו כי קבלת הפנים הזו נעשתה מתוך מניעים זרים. וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ייתכן שסיפר לו שהגיע כדי ליצור קשרים עם משפחת הדוד, ושמא הסביר גם את נסיבות בריחתו מביתו.

• וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן: אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי, קרוב משפחה שלי אָתָּה. ובינתיים — וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, עם לבן חֹדֶשׁ יָמִים. יעקב לא רק ישב אצל לבן, אלא גם התחיל לסייע לו, שכן חש מחויבות כלפי מארחיו קרובי משפחתו.

• וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הֲכִי האם משום ש אָחִי, קרוב משפחתי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?! מכיוון שאתה רוצה לעבוד, יש לנהוג בך באופן מסודר. הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.

• וּלְלָבָן היו שְׁתֵּי בָנוֹת, שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.

• וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת. דבר-מה בעיניה היה פגום, ייתכן שעיניה היו רגישות, ואולי משום כך לא יצאה למרעה. ייתכן שעיניה היו כחולות, ועיניים כחולות נחשבו כרגישות יותר לאור השמש. וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר, יפה מבחינת פרטי המראה שלה וִיפַת מַרְאֶה, מבחינת המראה הכללי שלה. יופיה היה מושלם.

• וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, בין אם התעוררה אהבתו מיד כשראה אותה באה עם הצאן, ובין אם אהב אותה משהכירה מקרוב במשך החודש שבו חי בביתם. וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּעד רָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה, מעבר לשכר עבודתי שאני מקבל בכך שאני סועד על שולחנך. יעקב לא הביא עמו כסף, מוהר או מתן. על כן שילם בעבודתו. נראה שגם לבן ראה בשבע שנות עבודה תמורה הולמת לבתו רחל, ולכן קיבל את הצעתו.

• וַיֹּאמֶר לָבָן: טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר. שְׁבָה עִמָּדִי. אני מקבל את ההסכם ואת תנאיו.

• וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים. וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. כיוון שיעקב אהב את רחל, שבע שנות עבודה נראו לו תשלום ראוי והגון עבורה.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי, כפי שסיכמנו, כִּי מָלְאוּ יָמָי, השלמתי את ימי העבודה שקבענו, וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. במשך כל אותן שנים רחל היתה מיועדת ליעקב, כעין מאורסת לו, ועתה ביקש להשלים את התהליך בנישואין.

• וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה חתונה.

• וַיְהִי בָעֶרֶב, וַיִּקַּח לבן אֶת לֵאָה בִתּוֹ הגדולה, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו, אל יעקב. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, שכן הניח שהיא רחל.

• וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ, לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה כחלק ממתנות החתונה.

• וַיְהִי בַבֹּקֶר, יעקב גילה — וְהִנֵּה הִיא לֵאָה. וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי?! הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?

• וַיֹּאמֶר לָבָן: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. לפי מנהגנו, הבכירה נישאת לפני אחותה הצעירה. זוהי עסקת חבילה —

• מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, השלם את שבוע הנישואין של הכלה הזאת, וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת, את האחות השנייה בַּעֲבֹדָה תמורת העבודה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. בנותי חביבות עלי במידה שווה, וכל אחת מהן שווה בעיני לשבע שנות עבודה. אמנם חשבת שאתה עובד עבור רחל, אך למעשה עבדת עבור לאה. אם אינך מסתפק בה — עליך לעבוד שבע שנים נוספות.

• וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב, שהיה זר במקום ובודד, כֵּן. בעל כרחו נכנע לתנאיו של לבן. וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, השלים את שבוע הנישואין של הבת האחת — לאה, וַיִּתֶּן לוֹ לבן אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה. לבן לא רצה שרחל תמתין עוד שבע שנים. כנראה הגיעה לפרקה בעת שבה יעקב חשב לשאתה.

• וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה.

• וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל יותר מִלֵּאָה. אף שלא היתה אִתו בראשונה, העדיף אותה על לאה. וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, כפי שהוסכם. רובם הגדול של צאצאי יעקב נולדו ממנו בגלות. שתי נשיו ושפחותיהן מעמידות ממנו את שנים עשר השבטים. באמצעות מתן השמות לבנים והסבריהם נחשף גם משהו מעולמן הפנימי של האמהות .

• וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה באופן יחסי לרחל, לכן עזר ה' ללאה, ומיד — וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, היא הרתה, וְרָחֵל היתה עֲקָרָה. כיוון שהן נישאו ליעקב בהפרש של שבוע ימים, בלטה העובדה שלאה הרתה, ואילו אחותה נותרה חשוכת ילדים.

• וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן, כִּי אָמְרָה: כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי, כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי כאם בנו.

• וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמֶר: כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. הסבר זה של לאה מפורש יותר, אולי משום שהיחסים נעשו מובהקים. מן הסתם הולדת ראובן לא שינתה באופן מהותי את יחסו של יעקב ללאה, לכן שם בנה השני אינו מבטא את תקוותה להיות אהובה, אלא את היותה שנואה.

• וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמֶר: בוודאי עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה, יתקרב אִישִׁי אֵלַי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים. יעקב יהיה מרוצה מכך שילדתי לו בן נוסף, שכן הולדת בן היא חלק מהגשמת ייעודו של יעקב — הפיכתו לעם. ככל שיתרבו בניו — כך יתקדם תהליך זה. עַל כֵּן קָרָא יעקב שְׁמוֹ לֵוִי, שאף הוא שמח בילד שנוסף ונלווה אליו.

• וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמֶר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', לה' על האושר שבלידת כל הילדים הללו ובאמהוּת . עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה, מלשון הודאה. לאחר שלאה ילדה כל שנה ילד נוסף – וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. תקופה מסוימת היא נשארה אם לארבעה בנים, ולא המשיכה ללדת באותו קצב.