קהלת-פרק-1

ביאורים

• דִּבְְְרֵי קֹהֶלֶת, כינויו של שלמה, שאנשים נקהלו לשמוע את דברי חכמתו, בֶּן־דָּוִד שהיה מֶלֶךְְְ בִּירוּשָׁלִָם.

• הֲבֵל הֲבָלִים, הבל מוחלט הוא העולם, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל. קהלת מסכם את המציאות כולה כדבר שאין בו ממש ומשמעות.

• מַה־יִּתְְְרוֹן, איזה רווח יש לָאָדָם בְְּכָָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם הזה?! דברים רבים נעים ומתרחשים כאן, אך לדבר מהם אין ערך. יתר על כן, גם כאשר נמצא דבר בעל ערך, הוא כלֶה ואינו משאיר חותם. לפעמים האדם שפעל אותו נוכח בסופו במו עיניו, ולפעמים יראו זאת רק הדורות הבאים.

• דּוֹר הֹלֵךְְְ וְְדוֹר בָּא, וְְהָאָרֶץ לְְעוֹלָם עֹמָדֶת. למרות הפעלתנות והשינויים הרבים – הארץ עומדת במקומה. העולם כולו נתון וכבול במחזוריות שאינה מובילה לשינוי כלשהו.

• וְְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא, שקע הַשָּׁמֶשׁ, וְְאֶל־מְְקוֹמוֹ, שממנו זרח ביום הקודם, שׁוֹאֵף, רוצה, רץ ללא הרף להיות זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. מנגנון מעגלי קבוע זה מעורר את התהייה מה השתנה מיום ליום.

• הוֹלֵךְְְ אֶל־דָּרוֹם וְְסוֹבֵב אֶל־צָפוֹן. בחלק אחד של השנה השמש דרומה מן המרכז, ובעונה אחרת היא נוטה מעט צפונה, ואף על פי כן היא חוזרת בסופו של דבר לאותו מקום – סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְְְ הָרוּחַ, משתנה הכיוון, הצד וְְעַל־סְְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. הכול שב למקומו.

• כָָּל־הַנְְּחָלִים הֹלְְכִים, זורמים אֶל־הַיָּם עוד ועוד, וְְלמרות זאת הַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל־מְְקוֹם שֶׁהַנְְּחָלִים הֹלְְכִים – שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת במחזור המים הקבוע.

• כָָּל־הַדְְּבָרִים יְְגֵעִים, לאים ובלים; או: פועלים ושבים לפעול ומייגעים את עוסקיהם. לֹא־יוּכַל אִישׁ לְְדַבֵּר את כל מה שהיה רוצה לדבר, לֹא־תִשְְְׂבַּע עַיִן לִרְְְאוֹת את כל מה שהייתה רוצה לראות, וְְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְְּׁמֹעַ כדי סיפוקה.

• מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְְְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְְאֵין כָָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. הדברים מתרחשים שוב ושוב במחזוריות משעממת.

• יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר מישהו עליו : רְְאֵה־זֶה, חָדָשׁ הוּא. אך גם זה כְְּבָר הָיָה לְְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְְּפָנֵנוּ. גם כשנדמה שיש חידוש, בהתבוננות שנייה נוכחים לדעת כי זוהי אותה מהות ישנה ומוכֶּרת, ואולי רק חזותה החיצונית השתנתה.

• אֵין זִכְְְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, כי הם נעלמו כבר. לעתים נדמה שהאחרונים ייזכרו מפני שמעשיהם יתועדו. כנגד זאת אומר קהלת: וְְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְְְיוּ לֹא־יִהְְְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם, בתודעתם של אלה שֶׁיִּהְְְיוּ לָאַחֲרֹנָה, אחריהם. כל מעשה האדם נעלם ונשכח ודבר לא יזכה לחיי נצח, לא בפועל ולא בזיכרון.

• אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְְְ עַל־יִשְְְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם, והיו בידי כל האפשרויות.

• וְְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי לִדְְְרוֹשׁ, לחפש וְְלָתוּר, לחקור בַּחָָכְְְמָה עַל כָָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, והגעתי למסקנה שהנעשה תחת השמים הוּא עִנְְְיַן רָע ש נָתַן אֱלֹהִים לִבְְְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת, לעסוק בּוֹ. שכן התעסקות זו – אין עמה לא תועלת, לא שמחה ולא יצירה.

• רָאִיתִי, בדקתי אֶת־כָָּל־הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְְְעוּת רוּחַ, דברים בטלים, שמי שעושה אותם דומה למנסה לרעות את הרוח. רועה צאן עשוי להפיק חלב, צמר או בשר ממעשיו; מי שמתיימר לרעות רוח לא יפיק ממנה דבר. יתר על כן, האתגר לרעות – לתפוס או להוביל – את הרוח החמקמקה מופרך מיסודו.

• מְְעֻוָּת אשר לֹא־יוּכַל לִתְְְקֹן, להיתקן, וְְחֶסְְְרוֹן אשר לֹא־יוּכַל לְְהִמָּנוֹת, להתמלא.

• דִּבַּרְְְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי, אני מהרהר לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה הִגְְְדַּלְְְתִּי וְְהוֹסַפְְְתִּי חָָכְְְמָה עַל כָָּל־אֲשֶׁר־הָיָה לְְפָנַי עַל־יְְרוּשָׁלִָם, וְְלִבִּי רָאָה הַרְְְבֵּה חָָכְְְמָה וָדָעַת.

• וָאֶתְְּנָה לִבִּי לָדַעַת גם חָָכְְְמָה וְְדַעַת וגם הֹלֵלוֹת, השתוללות וְְשִׂכְְְלוּת, סכלות, טיפשות. יָדַעְְְתִּי שֶׁגַּם־זֶה, החידוש והעיון בנושאים אלה הוּא רַעְְְיוֹן רוּחַ, רעיון הבל. אין ממש ואין תועלת לא בחכמה ולא בסכלות.

• כִּי בְְּרֹב חָָכְְְמָה – רָָב־כָּעַס. ככל שאדם מחכים והבחנותיו מתעדנות, דברים רבים יותר מכעיסים אותו. ומי ש יוֹסִיף דַּעַת – יוֹסִיף לעצמו מַכְְְאוֹב – כאב העולם, כאב האכזבה ממנו וכאב הוספת הדעת.