קהלת-פרק-2

ביאורים

• אָמַרְְְתִּי אֲנִי בְְּלִבִּי: במקום לעיין בבעיות מופשטות לְְכָה־נָּא אֲנַסְְּכָה אמזוג יין, או: אנסה אותך, גופי, בְְשִׂמְְְחָה וּרְְְאֵה בְְטוֹב, אחיה חיים טובים. וְְהִנֵּה גַם־הוּא – עניין השעשועים והנאות החושים הָבֶל. אין בו כדי להועיל לפתרון שאלות החיים, ואין בו מרגוע לנפש.

• לִשְְְׂחוֹק אָמַרְְְתִּי: מְְהוֹלָל. הצחוק הוא הוללות ושיגעון, וּלְְְשִׂמְְְחָה, ועל השמחה אמרתי: מַה־זֹּה עֹשָׂה?! מה מקומה?! הניסיון לחיות חיים טובים הולך ומתקהה מאליו. אנשים יכולים לערוך חגיגה אחת ועוד אחת, לשתות יין ולנסות לשמוח, אך עם הזמן מתעוררות בהם השאלות בדבר טעמיהם של הצחוק והשמחה. הבדיחות חדלות מלהצחיק, והשמחה מסתלקת מן הלב. מכיוון שהבילויים איבדו את טעמם וחדלו למשוך את לבי, תַּרְְְתִּי בְְלִבִּי אחר דרך אחרת:

• לִמְְְשׁוֹךְְְ בַּיַּיִן אֶת־בְְּשָׂרִי, עינגתי את גופי, וְְלִבִּי נֹהֵג גם בַּחָָכְְְמָה וְְגם ממשיך לֶאֱחֹז בְְּסִכְְְלוּת, בתענוגות בני האדם, עַד אֲשֶׁר־אֶרְְְאֶה אֵי־זֶה דבר טוֹב לִבְְְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם ב מִסְְְפַּר יְְמֵי חַיֵּיהֶם המוגבל . אנסה לחיות חיים הנחשבים מוצלחים ומועילים בלא לשקוע בתהומות הדעת וברדידות השחוק.

• הִגְְְדַּלְְְתִּי מַעֲשָׂי – בתנופת עשייה בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְְְתִּי לִי כְְּרָמִים,

• עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְְְדֵּסִים וְְנָטַעְְְתִּי בָהֶם עֵץ כָָּל־פֶּרִי.

• עָשִׂיתִי לִי בְְּרֵכוֹת מָיִם לְְהַשְְְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. בניתי לעצמי אחוזה מפוארת.

• קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְְְׁפָחוֹת, וּבְְְנֵי־בַיִת הָיָה לִי. גַּם מִקְְְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְְְבֵּה הָיָה לִי יותר מִכֹּל מי שֶׁהָיוּ לְְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.

• כָּנַסְְְתִּי, אספתי לִי גַּם־כֶּסֶף וְְזָהָב וּסְְְגֻלַּת מְְלָכִים וְְהַמְְּדִינוֹת, חפצים יפים, מיוחדים ונדירים, שמשתעשעים בהם מלכים ועתירי ממון, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְְשָׁרוֹת, זמרים וזמרות שישירו לפני וְְתַעֲנֻגוֹת בְְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה, ארונות נייחים וְְשִׁדּוֹת, כרכרות, שבהם כנראה אוסף חפצי החן שכינסתי. לא שקטתי על שמרַי. חייתי חיי עושר שאין עמם בטלה.

• וְְגָדַלְְְתִּי וְְהוֹסַפְְְתִּי מִכֹּל מי שֶׁהָיָה לְְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם, לא רק משום שאני בן מלך, אַף חָָכְְְמָתִי עָמְְדָה לִּי להשקיע משאבַּי בתבונה.

• וְְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ, ביקש ו עֵינַי לֹא אָצַלְְְתִּי, מנעתי מֵהֶם. לֹא־מָנַעְְְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָָּל־שִׂמְְְחָה, כִּי, אלא לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָָּל־עֲמָלִי, וְְזֶה־הָיָה חֶלְְְקִי מִכָָּל־עֲמָלִי.

• וּפָנִיתִי אֲנִי להרהר בְְּכָָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְְְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְְהִנֵּה במבט מעמיק גיליתי ש הַכֹּל הֶבֶל וּרְְְעוּת רוּחַ. אין בכל הבתים, השדות, השירים, חפצי הנוי והתענוגות כל טעם ומשמעות. וְְאֵין יִתְְְרוֹן לכל אלה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

• ועל כן פָנִיתִי אֲנִי לכיוון אחר – לִרְְְאוֹת, להבחין בין חָָכְְְמָה ובין הוֹלֵלוֹת וְְסִכְְְלוּת, לאחר הניסיונות הכושלים לחקור אחר מכלול המעשים הנעשים תחת השמש ואחר האפשרות לשנות את המתרחש, שבתי לבחון את החכמה האנושית כשלעצמה, בעיון פילוסופי, ומצד אחר לעמוד על טיבה של הסכלות בלא לנסות לשנות את העולם, כִּי מֶה, מיהו הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי מעשיו הרבים של הַמֶּלֶךְְְ ויבקש לשנות אֵת הדבר אֲשֶׁר־כְְּבָר עָשׂוּהוּ?!

• וְְרָאִיתִי, תחילה הסקתי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְְְרוֹן לַחָָכְְְמָה מִן־הַסִּכְְְלוּת כִּיתְְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְְְ.

• הֶחָכָם עֵינָיו בְְּרֹאשׁוֹ, והוא מיטיב לראות, וְְאילו הַכְְּסִיל בַּחֹשֶׁךְְְ הוֹלֵךְְְ. הטיפשות אינה מאפשרת להבחין בפרטי המציאות ולהבין את העולם. על כן עדיף החכם, הרואה באור תבונתו את המצב לאשורו ופותר את הבעיות שלפניו, מן הכסיל המועד למעידה בחושך. ובמחשבה שנייה – וְְיָדַעְְְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְְְרֶה אֶחָד יִקְְְרֶה אֶת־כֻּלָּם. הן החכמים והן הכסילים ימותו. מה נותר אפוא מן החכמה?!

• וְְאָמַרְְְתִּי אֲנִי בְְּלִבִּי: כְְּמִקְְְרֵה הַכְְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְְְרֵנִי. אף אני אמות. וְְלָמָּה חָכַמְְְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר?! מה התועלת בחכמתי היתרה?! וְְדִבַּרְְְתִּי בְְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה – חיפוש החכמה הוא הָבֶל,

• כִּי אֵין זִכְְְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְְּסִיל לְְעוֹלָם. הזיכרון בדבר חכמתו של אדם מסוים או בדבר כסילותו של חברו לא יישאר לעולם. בְְּשֶׁכְְּבָר, לאחר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְְְׁכָּח. הדורות הבאים יהיו אדישים לערכו של החכם שכבר הסתלק מן העולם, וְְאֵיךְְְ ש יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְְּסִיל בלא שיהיה הבדל ביניהם.

• וְְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי־הַכֹּל הֶבֶל וּרְְְעוּת רוּחַ. גם אם אפשר ליהנות, לפעול וליצור לפי שעה, דבר אינו נשאר לעולם, ואין כל משמעות מעבר לכאן ולעכשיו.

• וְְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, שֶׁכן לאחר מותי אַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְְְיֶה אַחֲרָי.

• וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְְְיֶה יורשי אוֹ סָכָל, ולי אין שליטה על כך. וְְהוא יִשְְְׁלַט בְְּכָָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְְְתִּי וְְשֶׁחָכַמְְְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. לפיכך גַּם־זֶה – כל מפעלי ויצירתי הוא הָבֶל.

• וְְסַבּוֹתִי, פניתי אֲנִי לדרך אחרת – לְְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְְְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. החלטתי שלא אתייגע עוד בכך,

• כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְְּחָָכְְְמָה וּבְְְדַעַת וּבְְְכִשְְְׁרוֹן, וכך יגיע להישגים, וּלְְְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְְּנֶנּוּ חֶלְְְקוֹ. ולבסוף יירש את פרי עמלו אדם אחר, שאולי אין בו חכמה, לא דעת ולא כשרון. גַּם־זֶה הֶבֶל וְְרָעָה רַבָּה, רעה שהיא גרועה מרעות רוח.

• כִּי מֶה־הֹוֶה, יהיה לָאָדָם בְְּכָָל־עֲמָלוֹ וּבְְְרַעְְְיוֹן לִבּוֹ, בהרהוריו שְְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! מה יפיק מכל אלה בסוף?!

• כִּי כָָל־יָמָיו של אדם הם מַכְְְאֹבִים, וָכַעַס עִנְְְיָנוֹ, גַּם־בַּלַּיְְְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּוֹ. גם כשהגוף שוכב אין הלב נח ונרגע. להיפך, דווקא אז עולות השאלות שלא באו על פתרונן ביום. גַּם־זֶה – אותן דאגות הלילה וטרדות היום – הֶבֶל הוּא.

• אֵין־טוֹב בָּאָדָם, לאדם אלא שֶׁיֹּאכַל וְְשָׁתָה וְְהֶרְְְאָה אֶת־נַפְְְשׁוֹ גמול טוֹב ורווחים בַּעֲמָלוֹ. גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי – כִּי מתנה מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא ואינה תלויה באדם,

• כִּי אחרי הכול מִי יֹאכַל את האוכל שלי וּמִי יָחוּשׁ, ימהר ליהנות; או: ישתמש בחושיו מעמלי חוּץ מִמֶּנִּי?! הלוא חוויותי נשארות רק אצלי, ואין לי בהן טעם יתרון ותועלת אמת.

• כִּי, אלא לְְאָדָם שֶׁטּוֹב לְְפָנָיו, שה' חפץ ביקרו נָתַן האלוקים חָָכְְְמָה וְְדַעַת וְְשִׂמְְְחָה לראות נחת בעמלו ולאכול מפרותיו, וְְאילו לַחוֹטֶא נָתַן עִנְְְיָן, נושא, עיסוק לֶאֱסֹף וְְלִכְְְנוֹס רכוש וכיוצא בו, וסופו לָתֵת אותו לְְמי ש טוֹב לִפְְְנֵי הָאֱלֹהִים. הרכוש לא יישאר אצלו אלא יינתן למי שהאלוקים ירצה לתת לו. בין מן הצדיק בין מן הרשע יכולים לעמוד יורשים שדרכיהם שונות מדרכי אבותיהם, על כן גַּם עניין זֶה – ההתעסקות בשאלה על אודות צבירת הרכוש או בזבוזו היא הֶבֶל וּרְְְעוּת רוּחַ.