קהלת-פרק-3

ביאורים

• לַכֹּל זְְמָן. לכל דבר הזמן הראוי לו. וְְיש עֵת המתאימה לְְכָָל־חֵפֶץ, מעשה, רצון או משאלה תַּחַת הַשָּׁמָיִם. והפירוט:

• עֵת לָלֶדֶת וְְעֵת לָמוּת.עֵת לָטַעַת וְְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

• עֵת לַהֲרוֹג, להשחית חיים וְְעֵת לִרְְְפּוֹא, לתקנם. עֵת לִפְְְרוֹץ, להרוס וְְעֵת לִבְְְנוֹת.

• עֵת לִבְְְכּוֹת וְְעֵת לִשְְְׂחוֹק.עֵת סְְפוֹד, אֵבל וְְעֵת רְְקוֹד.

• עֵת לְְהַשְְְׁלִיךְְְ אֲבָנִים וְְעֵת כְְּנוֹס אֲבָנִים.עֵת לַחֲבוֹק וְְעֵת לִרְְְחֹק מֵחַבֵּק. יש נסיבות שבהן ראוי שלא לחבק.

• עֵת לְְבַקֵּשׁ, לחפש או לרצות דבר וְְעֵת לְְאַבֵּד, להפסידו. עֵת לִשְְְׁמוֹר וְְעֵת לְְהַשְְְׁלִיךְְְ.

• עֵת לִקְְְרוֹעַ וְְעֵת לִתְְְפּוֹר.עֵת לַחֲשׁוֹת, לשתוק וְְעֵת לְְדַבֵּר.

• עֵת לֶאֱהֹב וְְעֵת לִשְְְׂנֹא. עֵת מִלְְְחָמָה וְְעֵת שָׁלוֹם. מול תמונת העולם הזו, המארגנת את כל ענייני העולם במסגרת סדורה, חוזרת וניצבת שאלת התועלת והתכלית:

• מַה־יִּתְְְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל?!

• רָאִיתִי אֶת־הָעִנְְְיָן, העיסוק אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְְְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת, לעסוק ולהתעניין בּוֹ.

• אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְְעִתּוֹ. גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְְּלִבָּם לחשוב עליו ולעסוק בענייניו, מִבְְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְְְצָא הָאָדָם, בלי שיבין האדם אֶת משמעותו של כל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְְעַד־סוֹף.

• יָדַעְְְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בבריות כִּי אִם־לִשְְְׂמוֹחַ כל אחד ואחד בחלקו וְְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְְּחַיָּיו.

• וְְגַם כָָּל־הָאָדָם, וכל אדם שֶׁיֹּאכַל וְְשָׁתָה וְְרָאָה טוֹב בְְּכָָל־עֲמָלוֹ, המנהל חיים סבירים ונורמליים – מַתַּת, מתנת אֱלֹהִים הִיא.

• יָדַעְְְתִּי כִּי כָָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים – הוּא יִהְְְיֶה לְְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְְְרוֹעַ. כיוון שאלוקים הוא שמנהל את העולם, לא יוכלו בני אדם לשנות בו הרבה. וְְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, גרם לחוסר האונים שחווים בני האדם מול דרכו בניהול המציאות, כדי שֶׁיִּרְְאוּ מִלְְּפָנָיו. היראה נובעת מתחושת חוסר השליטה של האדם נוכח עצמתו של העולם והטלטלות הפוקדות את חיי האדם.

• מַה־שֶּׁהָיָה – כְְּבָר הוּא נמצא כעת, וַאֲשֶׁר עתיד לִהְְְיוֹת – כְְּבָר הָיָה. דבר אינו משתנה. ובתוך מציאות זו שבה אין הדברים נתונים לשליטתנו, הָאֱלֹהִים הוא זה אשר יְְבַקֵּשׁ, אמור לחפש אֶת ה נִרְְְדָּף לעזור לו.

• וְְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם שאנו חיים בו – ב מְְקוֹם הַמִּשְְְׁפָּט – שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּב מְְְקוֹם הַצֶּדֶק – שָׁמָּה הָרָשַׁע. בניגוד לציפיות, יש שמערכת המשפט עצמה הופכת לרשע ממוסד וציבורי; או – אז אין מקום מבטחים שאפשר להימלט אליו מן הרֶשע.

• אָמַרְְְתִּי אֲנִי בְְּלִבִּי: אֶת־הַצַּדִּיק וְְאֶת־הָרָשָׁע יִשְְְׁפֹּט הָאֱלֹהִים, כִּי־עֵת לְְכָָל־חֵפֶץ, וְְעל כן יגיע יום פקודתם שבו יתנו את הדין עַל כָָּל־הַמַּעֲשֶׂה שעשו שָׁם, אף על פי שהדבר איננו גלוי עתה לעין .

• אָמַרְְְתִּי אֲנִי בְְּלִבִּי עַל־דִּבְְְרַת, דברי בְְּנֵי הָאָדָם לְְבָרָם, שביררם ובחרם הָאֱלֹהִים, הבדיל אותם משאר היצורים ונישא את מעמדם על פני עולם החי. וְְלִרְְְאוֹת, וראיתי שלאמתו של דבר הֶם, בני האדם בְְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. אין הבדל כה מעמיק בינם לבין עולם החי.

• כִּי מִקְְְרֶה בְְנֵי־הָאָדָם וּמִקְְְרֶה הַבְְּהֵמָה – וּמִקְְְרֶה, מקרה אֶחָד לָהֶם. סופם של בני האדם כסופן של הבהמות. כְְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה. כשם שהבהמה מתה כך האדם מת, וְְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל – לכל הברואים. וּמוֹתַר, יתרון הָאָדָם מִן־הַבְְּהֵמָה אָיִן, האדם אינו עדיף מן הבהמה, כִּי הַכֹּל הָבֶל. התרבות האנושית המרשימה ביותר – בניית הפירמידות, יצירות המוסיקה הגאוניות ופיתוח המתמטיקה הגבוהה – אין בה כדי להפקיע את האדם מגזר דין המוות המרחף על ראשו בהיותו חלק ממלכת החי.

• הַכֹּל הוֹלֵךְְְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד: הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר וְְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר בשעת המוות. כל הדברים הפיזיים מתחילים בחומר הגולמי וחוזרים אליו בסופו של דבר.

• מִי יוֹדֵעַ את רוּחַ בְְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְְמָעְְְלָה, וְְרוּחַ הַבְְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְְמַטָּה לָאָרֶץ. רוב בני האדם אינם נותנים את דעתם להבדל בין רוח האדם לבין רוח הבהמה.

• וְְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב, לפחות כפתרון זמני, כעין תרופת הרגעה, מֵאֲשֶׁר יִשְְְׂמַח הָאָדָם בְְּמַעֲשָׂיו, כִּי־הוּא חֶלְְְקוֹ, כִּי מִי יְְבִיאֶנּוּ לִרְְְאוֹת בְְּמֶה שֶׁיִּהְְְיֶה אַחֲרָיו?! כיוון שרוב בני האדם רוב הזמן אינם רואים את מה שיהיה אחרי חייהם, עדיף שיחיו חיי מעשה פשוטים ושישמחו בחלקם בהווה.