קהלת-פרק-8

ביאורים

• מִי כְְּהֶחָכָם, וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר?! אין מי שיבין את פשר הדברים כמו החכם. חָָכְְְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, ובעקבות חכמתו עֹז פָּנָיו, עזות הפנים והיוהרה שהיו בחכם יְְשֻׁנֶּא, ישתנה לטובה. החכמה מקרינה על פני החכם, והיא תשפיע על מידותיו.

• אֲנִי את פִּי־מֶלֶךְְְ שְְׁמֹר, שומר, שומע בקולו, ואני שומר גם עַל דִּבְְְרַת, דבר שְְׁבוּעַת אֱלֹהִים, השבועה שנשבעתי לאלוקים.

• אַל־תִּבָּהֵל, תברח. מִפָּנָיו תֵּלֵךְְְ לאן שישלח אותך. אַל־תַּעֲמֹד בְְּדָבָר רָע, כִּי כָָּל־אֲשֶׁר יַחְְְפֹּץ יַעֲשֶׂה. אם תמרה את פי המלך, תמצא אותך רעה.

• בַּאֲשֶׁר דְְּבַר־מֶלֶךְְְ, פקודתו של המלך היא האמצעי ל שִׁלְְְטוֹן. וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה?! איש לא יערער על מעשיו של המלך, וכל שכן – על מעשיו של אלוקים.

• שׁוֹמֵר מִצְְְוָה, שהיא צו המלך, לֹא יֵדַע דָּבָר רָע, וְְעֵת וּמִשְְְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. החכם זוכר את יום הפקודה הצפוי, ומציית לחוק בהווה מתוך מחשבה על המשפט העתיד לבוא, או: החכם יודע את הזמן והמתכונת הראויים לכל דבר,

• כִּי לְְכָָל־חֵפֶץ, דבר יֵשׁ עֵת וּמִשְְְׁפָּט, כִּי־רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו. נדרשת חכמה לאדם לזהות את הטוב והנכון בכל מעשה .

• כִּי־אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה־שֶּׁיִּהְְְיֶה בעתיד, כִּי כַּאֲשֶׁר, כפי ש יִהְְְיֶה, יהיו תוצאות מעשיו , מִי יַגִּיד לוֹ עכשיו?!

• אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, ברוח החיים שלו עצמו לִכְְְלוֹא אֶת־הָרוּחַ, למנוע את יציאתה מהגוף בבוא העת וְְאֵין שִׁלְְְטוֹן לאדם בְְּיוֹם, על עיתוי הַמָּוֶת, וְְאֵין מִשְְְׁלַחַת בַּמִּלְְְחָמָה. אין אדם יכול לשלו ח אחרים להעביר אליהם את גורל המוות המיועד לו, וְְלֹא־יְְמַלֵּט, יציל רֶשַׁע, הרעש והחרדה, כלומר רוב ה שתדלות, או: קיבוץ ממון אֶת־בְְּעָלָיו מהמוות.

• אֶת־כָָּל־זֶה רָאִיתִי, וְְנָתוֹן, ונתתי אֶת־לִבִּי לְְכָָל־מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֵת אֲשֶׁר, כאשר שָׁלַט הָאָדָם בְְּאָדָם לְְרַע לוֹ. שליטת אדם באדם באשר היא, מזיקה הן לשולט והן לנשלט. קיימת בעיה עקרונית בעצם השלטון.

• וּבְְְכֵן, ובאופן זה רָאִיתִי רְְשָׁעִים שכעת הם קְְבֻרִים וָבָאוּ, ששקעו ונעלמו, וּמִמְְּקוֹם קָדוֹשׁ יְְהַלֵּכוּ, והרשיעו בו כרצונם, וְְיִשְְְׁתַּכְְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן־עָשׂוּ. ולבסוף אבד זכרם ושכחו אותם אפילו בעיר שבה עשו את המעשים הללו. גַּם־זֶה – שכחת הרשעים הָבֶל.

• אֲשֶׁר, שכן אֵין־נַעֲשָׂה פִתְְְגָם, משפט, פקודת גמול על מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְְהֵרָה. עַל־כֵּן, מכיוון שהגמול איננו מידי מָלֵא, מעז לֵב בְְּנֵי־הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע, מתוך הדחקת הפורענות העתידה להתרגש עליהם רק בעתיד הרחוק.

• אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְְאַת, מאה פעמים, ואלוקים מַאֲרִיךְְְ לוֹ אפו ואינו גומל לו מיד כרעתו. כִּי, אבל גַּם־יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר לאחר זמן יִהְְְיֶה־טּוֹב לְְיִרְְְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְְאוּ מִלְְּפָנָיו,

• וְְטוֹב לֹא־יִהְְְיֶה לָרָשָׁע, וְְלֹא־יַאֲרִיךְְְ יָמִים, אלא חייו יכלו כַּצֵּל העובר על אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְְְנֵי אֱלֹהִים. אחרי שטען שבסופו של דבר יגיע הגמול הצודק, שוב הופך קהלת את הקערה על פיה:

• יֶשׁ־הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ, בעולם שלנו – אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם, להם כְְּמַעֲשֵׂה הָרְְשָׁעִים, וְְיֵשׁ רְְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, ואף על פי כן אנשים מצפים לראות את הצדק והיושר. אָמַרְְְתִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל, כי בגלוי אין העולם מתנהל כפי שהוא היה אמור להתנהל.

• וְכיוון שכך שִׁבַּחְְְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְְְחָה הפשוטה, אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכֹל וְְלִשְְְׁתּוֹת וְְלִשְְְׂמוֹחַ, וְְהוּא – המנהג הזה יִלְְְוֶנּוּ, ילַווה אותו בַעֲמָלוֹ ב יְְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

• כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־לִבִּי לָדַעַת חָָכְְְמָה וְְלִרְְְאוֹת, להבין אֶת־הָעִנְְְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ, וגיליתי כִּי מי שעוסק בכך גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְְְלָה שֵׁנָה בְְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה, איננו מוצא מנוח.

• וְְרָאִיתִי אֶת־כָָּל־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְְְצוֹא ולהבין אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ, בְְּשֶׁל אֲשֶׁר, שכן יַעֲמֹל הָאָדָם לְְבַקֵּשׁ פשר וְְלֹא יִמְְְצָא, וְְגַם אִם־יֹאמַר, ירצה הֶחָכָם לָדַעַת – לֹא יוּכַל לִמְְְצֹא את משמע ות המציאות. על כן אני משבח את השמחה הטבעית. טוב לאדם ששמחה זו מלווה אותו בעמלו, מנעימה לו את חייו ומניחה את נפשו.