קהלת-פרק-12

ביאורים

• וּזְְְכֹר אֶת־בּוֹרְְאֶיךָ גם בִּימֵי בְְּחוּרֹתֶיךָ, כשאתה צעיר. עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ יְְמֵי הָרָעָה, וְְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר: אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ. ימי הרעה אינם ימים של פורענויות הבאות מן החוץ, אלא זמן שבו לא תוכל לעשות ככל רצונך – ימי הזִּקנה. תיאור ימי הזקנה הבא מפורט ומליצי. יש בדימויים המופיעים בו כדי לעורר אימה מתקופה זו בחיי האדם:

• עַד אֲשֶׁר לֹא־תֶחְְְשַׁךְְְ הַשֶּׁמֶשׁ וְְהָאוֹר. היחלשות ראייתו של האדם המזדקן וסבלו מביאים אותו לחוש כאילו השמש אינה מאירה עוד כמו בצעירותו, וְְהַיָּרֵחַ וְְהַכּוֹכָבִים אינם מבהיקים כבעבר, וְְכביכול שָׁבוּ הֶעָבִים להחשיך גם אַחַר שכבר פסק הַגָּשֶׁם.

• בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְְרֵי הַבַּיִת, שירעדו הידיים ופעולתם תשתבש, וְְהִתְְְעַוְְּתוּ אַנְְְשֵׁי הֶחָיִל, הרגליים, וּבָטְְלוּ הַטֹּחֲנוֹת, השִּׁניים כִּי מִעֵטוּ, רובן נשרו, וְְחָשְְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, המסתכלות בחלונות, הן העיניים שראייתן כהתה.

• וְְסֻגְְּרוּ דְְלָתַיִם בַּשּׁוּק, הזקן מרגיש כאילו שערי השוק – כפשוטם – סגורים בפניו, בִּשְְְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, כיוון שהוא כבר אינו פעיל בעולם, או אינו אוכל הרבה, אין הוא מוצא טעם לרוץ לשוק. וְְיָקוֹם, יתעורר הזקן אפילו לְְקוֹל הַצִּפּוֹר. שנתו אינה עמוקה, והוא מתקשה לחזור ולהירדם. אף שאפילו קול ציפור מעורר אותו – וְְיִשַּׁחוּ, יהיו נמוכות ושקטות כָָּל־בְְּנוֹת הַשִּׁיר. אין הוא מסוגל לשמוע היטב מנגינות, אם משום ששמיעתו כבדה או משום שהוא אינו מוצא בכך עוד טעם ועניין. ואפשר שנכללת בכך חולשת השירה של הזקן עצמו, שאינו מסוגל עוד לשיר במלוא קולו.

• גַּם מִמקום גָּבֹהַּ יִירָאוּ, חוששים הזקנים ומחפשים דרכים לעקוף כל גבעה או תלולית. וְְחַתְְְחַתִּים, מכשולים בַּדֶּרֶךְְְ. כשהיו צעירים לא ראו בהם כלל מכשולים ועברו מעליהם, אבל כשכל פסיעה כרוכה במאמץ מתברר לזקנים שהדרך אינה חלקה. וְְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד. עצמות מסוימות מתחילות לבלוט, מצד אחד, ומצד שני – וְְיִסְְְתַּבֵּל הֶחָגָב. חלקים אחרים בגופו משמינים, ודומים עליו כמשא. וְְגם תָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, החשק המיני פוחת ונעלם, כִּי־הֹלֵךְְְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ, מותו. וְְסָבְְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְְדִים. הסופדים הם המודיעים על פטירתו, ואחר כך עורכים לו הספד פומבי.

• עַד אֲשֶׁר לֹא־יֵרָתֵק, יינתק חֶבֶל הַכֶּסֶף, הרצון וכוח החיות האנושית, וְְתָרֻץ, תרוצַץ גֻּלַּת הַזָּהָב, הגולגולת, וְְתִשָּׁבֶר כַּד עַל־הַמַּבּוּעַ, המעיין , הרומז לבטן, וְְנָרֹץ, יתמוטט הַגַּלְְְגַּל שבו שואבים מים, וייפול אֶל־הַבּוֹר, דימוי לגוף הנופל אל קברו.

• וְְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל, אל הָאָרֶץ כְְּשֶׁהָיָה, וְְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְְתָנָהּ.

• הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל.

• וְְיֹתֵר מ שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת איש חָכָם לעצמו, עוֹד הוא לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם, וְְאִזֵּן, והשמיע; או: שקל בשכלו וְְחִקֵּר, חָקר ו תִּקֵּן מְְשָׁלִים הַרְְְבֵּה בעל – פה ובספרים אחרים, כגון משלי, שבו משלים רבים והוראת דעת.

• בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְְְצֹא דִּבְְְרֵי־חֵפֶץ, דברים בעלי ערך וְְכן חיפש כָתוּב יֹשֶׁר דִּבְְְרֵי אֱמֶת, דברי אמת שכבר נכתבו.

• דִּבְְְרֵי חֲכָמִים חזקים כַּדָּרְְבֹנוֹת מסמרים בראשי מקלות להכאת בעלי החיים ולדקירתם כדי להאיץ בהם, וּכְְְמַשְְְׂמְְרוֹת, מסמרים נְְטוּעִים, תקועים ומחזיקים במקומם, דברי בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, החכמים, שנראה שחכמתם לוקטה ממקורות שונים, נִתְְּנוּ לאמתו של דבר מֵרֹעֶה אֶחָד, אלוקים. בסוף הספר שכתב קהלת, הוא מייעץ לקוראו:

• וְְיֹתֵר מֵהֵמָּה – מעבר לספרים שכבר נכתבו, ובהם יושר דברי אמת, בְְּנִי, הִזָּהֵר מל עֲשׂוֹת סְְפָרִים הַרְְְבֵּה אֵין קֵץ. אל תכתוב ספרים רבים מדי, ובהם יש לַהַג, הגייה; או: גיבוב דברים הַרְְְבֵּה ו יגִעַת בָּשָׂר, ואין בהם תועלת רבה.

• סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְְְׁמָע, כל דברי נשמעו, ואחרי שהתברר שהילדות והנעורים הם הבל, הזִּקנה איומה, ושאר הדברים הם רעות רוח, נשאר רק ערך אחד – אֶת־הָאֱלֹהִים יְְרָא, וְְאֶת־מִצְְְוֹתָיו שְְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָָּל־הָאָדָם.

• כִּי אֶת־כָָּל־מַעֲשֶׂה האדם הָאֱלֹהִים יָבִא בְְמִשְְְׁפָּט עַל כָָּל־נֶעְְְלָם. לא תוכל להסתתר או להתחמק. גם מעשה שהדחקת ושכחת אִם־טוֹב וְְאִם־רָע יבוא במשפט. נוהגים לחזור על הפסוק שלפני אחרון משום שהפסוק האחרון הסתיים בנעימ ה שלילית. כך נהוג גם בסופי הספרים ישעיה, תרי – עשר ואיכה. סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.