בראשית-פרק-31

ביאורים

• וַיִּשְׁמַע יעקב אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. מתוך קנאתם דיברו בני לבן בינם לבין עצמם סרה ביעקב, ואמרו כי גדל על חשבונם.

• וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. גם אם לבן לא השתכנע בטענותיהם, התעורר בו חשד כלפי יעקב, והדבר התבטא בפניו ואולי בהתנהגותו.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. ה' הורה לו לשוב, אף על פי שלא הגדיר מתי עליו לעשות זאת.

• וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנו לשם שיחה והתייעצות פרטית, שכן ידע שזו תהיה שיחה טעונה.

• וַיֹּאמֶר לָהֶן: רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם. התנהגותו של אביכן כלפי השתנתה. וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי.

• וְאַתֵּנָה, אתן יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן,

• וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, לא עמד בהסכמים בינינו, וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי, שינה את תנאי השכר שלי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. פעמים רבות, ובכל זאת לֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי, לי.

• אִם כֹּה יֹאמַר לבן : נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ, לך יהיה הצאן שיש עליו נקודות — וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים. וכך הרווחתי. וְאִם כֹּה יֹאמַר: עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ — וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. מדברי יעקב מתברר שלבן ניסה לשנות את החוזה פעם אחר פעם, ובסופו של דבר ניכר כי על יעקב שורה ברכת שמים.

• וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. ה' הוא שהעביר אלי צאן ממקנה אביכן.

• וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם, וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים, הזכרים, הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, המפרים את הצאן, הם עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים, במגוון צבעים מעורבים, אף על פי שלא תמיד כך היה במציאות.

• וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב! וָאֹמַר: הִנֵּנִי.

• וַיֹּאמֶר: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים, כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ, ולכן אני בא לסייע לך. גם אם אינך רואה זאת עדיין במציאות, מה שאתה רואה בחלומך יתגשם, והצאן שייוולד יישא כתמים ונקודות שונות על גופו.

• אָנֹכִי הָאֵל שפגשת ב בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, שיצקת עליה שמן להקדישה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר. עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, הגיע הזמן שתשלם נדרך וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. רחל ולאה מבטאות שיתוף פעולה עם יעקב.

• וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ: הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ?! איננו חשות קשורות למשפחת אבינו.

• הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ תמורת עבודתך. הרי לא היה זה הסכם נישואין רגיל, הכרוך בהענקת מתנות גדולות בין בני הזוג, אלא עסקה מסחרית. וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. אפילו חלק מכסף זה לא ניתן לנו; כולו עמד לשימושו של אבינו בלי כל היסוס.

• כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ — לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ. כל העושר והרכוש שבידך הם שלנו ושל בנינו. וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ — עֲשֵׂה. אנחנו מוכנות לעזוב את ביתנו ולנסוע אתך.

• וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים.

• וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ, מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם, לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן. נראה כי האריזות וההתארגנות למסע יכלו להתרחש בזכות היעדרותם של לבן ובניו —

• וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ. וצאנו, כאמור, הורחק כדי להפרידו מצאן יעקב. גז הצאן ארך כמה ימים, ויעקב ניצל את ההזדמנות. וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים, אלילי הבית, ייתכן שהיו אלו צלמיות בדמות אדם שנועדו לכישוף, אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.

• וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי, עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. יעקב לא גילה במלים ולא רמז במעשים שהוא עומד לנסוע.

• וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, עם צאצאיו וכל רכושו, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר, נהר פרת. לאחר מכן פנה לדרום מערב. וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו אל הַר הַגִּלְעָד. יעקב ביקש לשוב בדרך הנוחה ביותר — דרך עבר הירדן המזרחי.

• וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לאחר יציאתו של יעקב, כִּי בָרַח יַעֲקֹב.

• וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו, את בני המשפחה הקרובים עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים. גם לבן נזקק לזמן התארגנות. כיוון שהניח שיעקב פנה לשוב לכנען, הוא ואנשיו רדפו אחריו בכיוון זה. הם היו צריכים להספיק ללכת לא רק את מהלך שלושת הימים שהיה ביניהם מלכתחילה, אלא גם את המרחק שהספיק יעקב לעשות בינתיים. על כן ארך המרדף שבעה ימים. וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, לבן השיג אותו בְּהַר הַגִּלְעָד. לבן הצליח לעבור מרחק גדול זה, משום שהוא ואנשיו לא היו עמוסים במשפחה ובהתחייבויות, וייתכן שאף רכבו על בעלי חיים.

• וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר, זוהי לשון קשה וחמורה יותר מאמירה, עִם יַעֲקֹב. לבן לא הצטווה שלא לשוחח אתו כלל, אלא להימנע מדיבורים נוקבים עם יעקב. מִטּוֹב, מפיתוי ושידול עַד רָע, איומים.

• וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר, בגלעד, וְגם לָבָן תָּקַע אֶת אוהלי אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד. שני המחנות היו קרובים זה לזה, ואז הגיע לבן אל מחנה יעקב —

• וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי, וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב?! לבן יכול היה לשער שהן אינן שבויות, אבל בכעסו שש להאשים את יעקב. כזכור, לבן ראה ביעקב את מי שהביא לשגשוגו הכלכלי, ובריחתו הפתאומית של יעקב ערערה אותו.

• לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, ברחת בהיחבא, וַתִּגְנֹב אֹתִי את לבי, וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי, הרי אילו הודעת לי — וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר, הייתי נפרד ממך בחגיגיות ובכבוד.

• וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי, לא הנחת לי לְנַשֵּׁק לְבָנַי, לנכדי וְלִבְנֹתָי. כנראה בעקבות החלום ניסה לבן תחילה להימנע מאיום על יעקב, והסתפק בנזיפה — עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ, עשית מעשה טפשי; הרי אילו לא ברחת ולא נהגת בכל התחבולות המיותרות הללו, אילו הודעת לי על כוונותיך — הייתי עושה את רצונך.

• יֶשׁ לְאֵל יָדִי, יש בכוחי ובכוח אנשַי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע, ואני נמנע מכך. שוב לא הצליח להתאפק וגילה — וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע.

• וְעַתָּה גם אם הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה, משום שהתגעגעת לְבֵית אָבִיךָ, לאחר עשרים שנות שהייה מחוץ לבית, ולאחר שנפסק הקשר בינך לבין משפחתך — לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?

• וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: על שאלתך לסיבת בריחתי — כִּי יָרֵאתִי ממך, כִּי אָמַרְתִּי: פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. חששתי שתשלח אותי לבדי, כשם שהגעתי לבדי.

• עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה, הוא יומת. נֶגֶד לעיני אַחֵינוּ, בני משפחת יעקב ובני משפחת לבן, שאף הם נחשבים כבני משפחת יעקב, בייחוד לאחר שנות שהותו הממושכות של יעקב בחרן. הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי. אתה רשאי לחפש אצלי, וְאם תמצא דבר שלקחתי ללא רשות, קַח לָךְ. וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. אילו ידע זאת, לא היה אומר שאותו אדם לא יחיה, אלא מסתפק בהבטחה להשיב את התרפים, ואולי היה מבטיח גם לפצות על גנבתם. יעקב הניח שלבן בא אליו בעלילת שווא, מפני שהוא מחפש תואנה לקרב, ולכן ביקש לנקות עצמו לגמרי מכל חשד.

• — וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת, השפחות, וְלֹא מָצָא. וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. נראה כי לנשות יעקב היו אוהלים משלהן.

• וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל, במסע ארוך לא היו מניחים על הגמל אוכף קטן בלבד, אלא כר גדול, מעין מרבד. תחתיו הניחה רחל את התרפים. וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם. וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. בין אם רחל עדיין רצתה להשאיר אצלה את התרפים הללו, ובין אם התחרטה כעת על גנבתם, היא סירבה להודות בכך.

• וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ: אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, תכעס, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, לפניך, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי. אני נידה, וקשה לי לקום. ייתכן שנהגו אז להימנע משיחה עם אשה בזמן ווסתה, או לפחות קיצרו בשיחה עמה, ולא הרבו להימצא בחברתה. על כן לבן לא המשיך לשוחח אתה, ולא ביקש ממנה לעמוד. וַיְחַפֵּשׂ גם בשאר חלקי האוהל, וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.

• וַיִּחַר לְיַעֲקֹב, יעקב כעס, וַיָּרֶב בְּלָבָן. וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ, רדפתָּ אַחֲרָי?!

• כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ? אדרבא, אם מצאת חפץ כלשהו השייך לך — שִׂים כֹּה, פה נֶגֶד, לעיני אַחַי וְאַחֶיךָ. הרי יש כאן אנשים המכירים את שנינו, ויודעים בדיוק מהו רכושך — וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. מן הסתם יעקב לא היה מעוניין במשא ומתן, אבל מכיוון שכעס, החל לשטוח את טענותיו:

• זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ. כל השנים הללו שרתה בעדרך ברכה. אפשר לפרש את דבריו גם כטענה: את כל האחריות הטלת על כתפי בשנים הללו, וכלל לא הבאת בחשבון שטליים וגדיים עלולים למות. כאשר מתה רחל או עז, תבעת את התשלום עבורם ממני. וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.

• טְרֵפָה, בהמה שנטרפה בידי חיות בר, וניתן לזהות שנטרפה, משום שהטורף משאיר ממנה חלק, לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ בטענה שאין זו אשמתי. לרוב נהגו שהעובד אינו אחראי לנזקי הטריפה, וכשמתרחשת תקלה כזאת, העובד מביא את הטרפה לבעלים, והם רואים הפסד זה כנזק טבעי של 'כוח עליון'. בכל זאת, אומר יעקב, גם כשנטרפה בהמה אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, הייתי צריך להשלים את חסרונה. מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה, בין שנגנב אצלי דבר ביום, ובין שנגנב בלילה. הטלת עלי אחריות לכל הנזקים.

• הָיִיתִי בַיּוֹם, כשרעיתי את צאנך בשעות היום, אֲכָלַנִי חֹרֶב, יובש, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה. וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי, משום שהייתי צריך לשמור על הרכוש ללא הרף.

• זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, משום שהסכמנו שאקבל מקצת מן הצאן, ואתה — וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים, כפי שאמר גם לנשיו.

• לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, כינוי לה', מי שיצחק פוחד ממנו, הָיָה לִי, אתי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי ולא דאגת לי. אֶת עָנְיִי סבלי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי, עבודתי באמונה רָאָה אֱלֹהִים, וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. הרי אתמול בלילה הוא דיבר אתך והוכיח את צדקתי.

• וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת, נשיך הן בְּנֹתַי, וְהַבָּנִים שלהן הם בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי. וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא. כל מה שיש בידך לקחְתָּ ממני, ולכן הכול שייך לי. וְלִבְנֹתַי — מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. אינני יכול להילחם בך, שהרי אלו הם בנותי ונכדי. לאמתו של דבר הכול שייך לי, אך לא אציק לבני משפחתי. אנו מסיימים עתה את התקשרותנו, ולא נתראה עוד.

• וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

• וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן, וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה, סימן לזיכרון.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו, ילדיו שאולי כבר היו חזקים, עבדיו ושאר בני המחנה שלו : לִקְטוּ אֲבָנִים. וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל מסביב למצבה, וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל כחלק מכריתת הברית.

• וַיִּקְרָא לוֹ, לגל הזה לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא, שם שפירושו בארמית עתיקה, השגורה בפי לבן, 'גל העדות', וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. לבן נשא נאום רשמי כראש שבט.

• וַיֹּאמֶר לָבָן: הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם. עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד.

• וְהַמִּצְפָּה, שם המקום שהיה באזור, גם הוא יעיד, אֲשֶׁר אָמַר לבן : יִצֶף, יִצְפה ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, כיוון ששוב לא ניפגש, ה' הוא שישגיח שהכול יתנהל כראוי —

• אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי, וְאִם תִּקַּח נָשִׁים נוספות עַל בְּנֹתַי, ואז יקופח חלקן של בנותי. לפיכך אתה מתחייב שלא לעשות זאת. אינני יכול לעמוד על קיום הדברים הללו — אֵין אִישׁ עִמָּנוּ, שיבדוק וימסור לי דין וחשבון. רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

• וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי, העמדתי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. אף שלבן לא עשה זאת, הוא זוקף את המעשה לזכותו.

• עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה, אִם אָנִי, שאני לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וְאִם אַתָּה, ושאתה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה. ייתכן שניפגש בעתיד, אך לא כלוחמים זה בזה.

• אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ, וכן אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם. עבור לבן אלוקי אברהם, אלוקי נחור ואלוקי תרח הם היינו הך. בעיניו אלו הם אלוקיהם של שני הצדדים ושל סבם המשותף. וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב שיקיים את ההסכם הזה, בְּפַחַד, באלוקי אָבִיו יִצְחָק.

• וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם, סעודה חגיגית יותר המיועדת לכל הנוכחים במקום. וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם, וַיָּלִינוּ בָּהָר.

• וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם. הפרֵדה שנמנעה ממנו בחרן, התרחשה עתה בהר הגלעד. וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ ביחסי שלום.