אסתר-פרק-7

ביאורים

• וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְְְ וְְהָמָן לִשְְְׁתּוֹת עִם־אֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ לְְאֶסְְְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְְּמִשְְְׁתֵּה הַיַּיִן: מַה־שְְּׁאֵלָתֵךְְְ, אֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה – וְְתִנָּתֵן לָךְְְ, וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְְְ? עַד־חֲצִי הַמַּלְְְכוּת וְְתֵעָשׂ. המלך חזר על שאלתו משום שידע שאסתר מעוניינת במשהו, שאותו היא תגלה במשתה השני.

• וַתַּעַן אֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה בנוסח המקובל וַתֹּאמַר: אִם־מָצָאתִי חֵן בְְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְְְ, וְְאִם־עַל, בעיני הַמֶּלֶךְְְ טוֹב, תִּנָּתֶן־לִי נַפְְְשִׁי בִּשְְְׁאֵלָתִי וְְעַמִּי בְְּבַקָּשָׁתִי. אתה מסכים להעניק לי את חצי המלכות, ואילו אני מבקשת שתציל את חיי ואת עמי. מלות הפתיחה הדרמטיות נועדו להשפיע על המלך, ועתה היא מבארת:

• כִּי נִמְְְכַּרְְְנוּ אֲנִי וְְעַמִּי לְְהַשְְְׁמִיד, לַהֲרוֹג וּלְְְאַבֵּד, וְְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְְלִשְְְׁפָחוֹת נִמְְְכַּרְְְנוּ, לוּ גזרו עלינו רק להימכר כעבדים ושפחות – הֶחֱרַשְְְׁתִּי, לא הייתי מבקשת דבר כִּי אז אֵין הַצָּר, הצרה, או: האירוע המצר לא היה שֹׁוֶה, שָׁווה בְְּנֶזֶק הַמֶּלֶךְְְ, בפגיעה הרגשית במלך. אולם מדובר בגזרת השמדה.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ אֲחַשְְְׁוֵרוֹשׁ, וַיֹּאמֶר לְְאֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה בהפתעה, שכן עד כה היא לא גילתה שהיא יהודייה : מִי הוּא זֶה וְְאֵי־זֶה הוּא אֲשֶׁר־מְְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן? מי האדם שהעז לרצות להשמיד אותך ואת עמך?

• וַתֹּאמֶר אֶסְְְתֵּר: אִישׁ צַר וְְאוֹיֵב – הָמָן הָרָע הַזֶּה. המן יעץ לך להשמידנו משום שהוא אויב היהודים. ומעבר לכך, הוא אדם רע, וכוונותיו אינן טהורות. על כן לא כדאי לך לבטוח בו. אף שמצב רוחו של המן לא היה טוב, בכל זאת הניח שהוזמן משום שאסתר רוחשת כבוד וחיבה כלפיו, וכלל לא היה מוכן להאשמות שהמלכה הטיחה בו בנוכחות המלך. וְְעל כן הָמָן נִבְְְעָת מִלִּפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ וְְהַמַּלְְְכָּה.

• וְְהַמֶּלֶךְְְ קָם בַּחֲמָתוֹ, בכעסו מִמִּשְְְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל־גִּנַּת הַבִּיתָן. את מעורבותו בגזרה ואת העובדה שהוא עצמו חתם על המסמכים – שכח. נגד עיניו עמד באותה שעה רק המן המבקש להשמיד את אסתר ואת עמה. כדי להפיג את כעסו על המן קם ויצא לטייל בגינה. וְְהָמָן עָמַד לְְבַקֵּשׁ עַל־נַפְְְשׁוֹ מֵאֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה. אף שכבר הבין שאין היא שוחרת טובתו כלל, אולי קיווה שתטה אליו חסד משום שלא הזיק לה עד כה, ואולי ציפה לעורר את רחמיה הנשיים כלפיו. כִּי רָאָה כִּי־כָלְְתָה, נחרצה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְְ.

• וְְהַמֶּלֶךְְְ שָׁב בינתיים מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל־בֵּית מִשְְְׁתֵּה הַיַּיִן, וְְהנה הוא רואה ש הָמָן נֹפֵל עַל־הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְְְתֵּר יושבת עָלֶיהָ. לפי המנהג הפרסי והיווני, אנשים עשירים או בעלי מעמד לא ישבו על כיסאות במשתה אלא הסבו על מיטות. המן נפל על מיטתה של אסתר משום שהכניע עצמו לפניה והשתחווה כדי לבקש רחמים על נפשו, אבל המלך פירש את המעשה באופן הגרוע ביותר – וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ: הֲאם אתה חושב גַם לִכְְְבּוֹשׁ אֶת־הַמַּלְְְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת, לאנוס את המלכה בנוכחותי?! הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְְְ, וּפְְְנֵי הָמָן חָפוּ, נפלו והחווירו מפני שהבין שהגיע סופו, ושאין הוא יכול אפילו להתנצל כראוי כי במצבו כל מה שיוכל להגיד לא יועיל. במשתה שירתו גם מלצרים שלא נחשבו חלק מן הנוכחים. אולם כיוון שהמלך גילה את דעתו על המן, העז אחד מהם להתערב באותה רוח –

• וַיֹּאמֶר חַרְְְבוֹנָה שהיה אֶחָד מִן־הַסָּרִיסִים לִפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ: גַּם הִנֵּה־הָעֵץ אֲשֶׁר־עָשָׂה הָמָן לְְמָָרְְְדֳֳּכַי, והוסיף: אֲשֶׁר דִּבֶּר־טוֹב עַל־הַמֶּלֶךְְְ. זהו המן – מי שהכין עץ תלייה למרדכי שסייע למלך. העץ הזה עֹמֵד בְְּבֵית הָמָן והוא גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה. ייתכן שחרבונה לא אהב את המן מסיבותיו שלו, ועכשיו ביקש לנצל את ההזדמנות. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ: תְְּלֻהוּ עָלָיו. אם עץ התלייה כבר מוכן, אפשר לקיים את פסק הדין בהמן עצמו תכף ומיד.

• וַיִּתְְְלוּ אֶת־הָמָן עַל־הָעֵץ אֲשֶׁר־הֵכִין לְְמָָרְְְדֳֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְְְ שָׁכָכָה, נרגעה. לאחר תלייתו של המן השתפר מצב רוחו של המלך והתעוררה בו רוח להיטיב עם אסתר.