אסתר-פרק-8

ביאורים

• בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְְְ אֲחַשְְְׁוֵרוֹשׁ לְְאֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה אֶת־בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְְּהוּדִים. במתנה זו היה כרוך כסף רב שצבר המן. וּמָָרְְְדֳֳּכַי בָּא לִפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ לפגישה אישית כִּי־הִגִּידָה אֶסְְְתֵּר מָה הוּא־לָהּ. היא הציגה אותו בתור בן דודהּ, מחנכהּ ומאמצהּ שגידל אותה. רוחו של אחשורוש הייתה טובה עליו לאחר שנפטר מהמן, ואף אסתר נהגה כלפיו בחביבות והכירה לו טובה. יתר על כן, אם אחשורוש לא ידע עד כה מיהו מרדכי היהודי, ניתנה לו עתה ההזדמנות להיזכר שהוא ידיד נאמן למלך שפעל לטובתו.

• וַיָּסַר הַמֶּלֶךְְְ אֶת־טַבַּעְְְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְְּנָהּ לְְמָָרְְְדֳֳּכָי לאות אמון. וַתָּשֶׂם אֶסְְְתֵּר אֶת־מָָרְְְדֳֳּכַי עַל־בֵּית הָמָן. היא הפכה אותו אחראי לבית המן, שהיה מעין אחוזה.

• וַתּוֹסֶף אֶסְְְתֵּר וַתְְּדַבֵּר לִפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ. וַתִּפֹּל לִפְְְנֵי רַגְְְלָיו, וַתֵּבְְְךְְְּ וַתִּתְְְחַנֶּן־לוֹ לְְהַעֲבִיר אֶת־רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְְאֵת מַחֲשַׁבְְְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל־הַיְְּהוּדִים.

• וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְְְ לְְאֶסְְְתֵּר אֵת שַׁרְְְבִט הַזָּהָב כדי לציין שהמלכה השוכבת על הרצפה לפני רגליו ובוכה, רצויה בפניו, וכדי לרמוז לה לקום ולומר את דבריה. וַתָּקָָם אֶסְְְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ.

• וַתֹּאמֶר – ובסגנונה ניצלה את כל אהבתו ואהדתו של המלך : אִם־עַל, בעיני הַמֶּלֶךְְְ טוֹב, וְְאִם־מָצָאתִי חֵן לְְפָנָיו, וְְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ, וְְטוֹבָה אֲנִי בְְּעֵינָיו – יִכָּתֵב לְְהָשִׁיב אֶת־הַסְְּפָרִים שנשלחו בעקבות מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן־הַמְְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְְאַבֵּד אֶת־הַיְְּהוּדִים אֲשֶׁר בְְּכָָל־מְְדִינוֹת הַמֶּלֶךְְְ, ולבטל את תוקפם.

• כִּי אֵיכָכָה, איך אוּכַל וְְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר־יִמְְְצָא, תפקוד אֶת־עַמִּי, וְְאֵיכָכָה אוּכַל וְְרָאִיתִי בְְּאָָבְְְדַן מוֹלַדְְְתִּי, מוצָאי?! בשלב זה אסתר כבר לא חששה לעצמה. היא ידעה שבה לא ייגעו לרעה, אבל היא טענה שאל לו למלך להניח לעמה להיפגע מן הספרים שיצאו מתחת ידו.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ אֲחַשְְְׁוֵרֹשׁ לְְאֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה וּלְְְמָָרְְְדֳֳּכַי הַיְְּהוּדִי, שנכח באותו מעמד, ובידו טבעת המלך : הִנֵּה בֵית־הָמָן נָתַתִּי לְְאֶסְְְתֵּר כמחווה של רצון טוב, וְְאֹתוֹ תָּלוּ עַל־הָעֵץ עַל אֲשֶׁר־שָׁלַח יָדוֹ בַּיְְּהוּדִים. שוב ניסה המלך לשמור על אווירה הרמונית, תלה את האשמה בהמן בלבד, והשכיח את מעורבותו שלו בשליחת היד ביהודים.

• וְְאַתֶּם כִּתְְְבוּ עַל־הַיְְּהוּדִים במכתב אחר כַּטּוֹב בְְּעֵינֵיכֶם בְְּשֵׁם הַמֶּלֶךְְְ וְְחִתְְְמוּ בְְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְְְ כך ששתי הפקודות ינטרלו זו את זו, כִּי־כְְתָב אֲשֶׁר־נִכְְְתָּב בְְּשֵׁם־הַמֶּלֶךְְְ וְְנַחְְְתּוֹם, ונחתם בְְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְְְ אֵין לְְהָשִׁיב. משפט המדינה אינו מאפשר אפילו למלך לבטל את פקודותיו שלו, שכן יש להן מעין תוקף אלוהי מוחלט. לכן עליכם לכתוב מכתב מלכותי נוסף שניסוחו יעקוף את הפקודה הקודמת ויצמצם את משמעותה.

• וַיִּקָּרְְאוּ סֹפְְרֵי־הַמֶּלֶךְְְ בָּעֵת־הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְְּׁלִישִׁי הוּא־חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְְְׁלוֹשָׁה וְְעֶשְְְׂרִים בּוֹ, כשלושה חודשים לאחר תליית המן, וַיִּכָּתֵב כְְּכָָל־אֲשֶׁר־צִוָּה מָָרְְְדֳֳּכַי אֶל־הַיְְּהוּדִים, שמאותה שעה כבר לא היו המושא הסביל של הפקודה בלבד, אלא הפכו להיות גורם פעיל בביצועה, ועל כן היו הפעם אף נמעני הספרים, וְְאֶל הָאֲחַשְְְׁדַּרְְְפְְּנִים וְְהַפַּחוֹת וְְשָׂרֵי הַמְְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְְעַד־כּוּשׁ, ל שֶׁבַע וְְעֶשְְְׂרִים וּמֵאָה מְְדִינָה, מְְדִינָה וּמְְְדִינָה כִּכְְְתָבָהּ וְְעַם וָעָם כִּלְְְשֹׁנוֹ, וְְהפעם אֶל־הַיְְּהוּדִים כִּכְְְתָבָם וְְכִלְְְשׁוֹנָם.

• וַיִּכְְְתֹּב מרדכי בְְּשֵׁם הַמֶּלֶךְְְ אֲחַשְְְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְְְתֹּם בְְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְְְ שניתנה לו. וַיִּשְְְׁלַח סְְפָרִים בְְּיַד הָרָצִים באמצעות רכיבה על סוּסִים, רֹכְְבֵי הָרֶכֶשׁ, הרוכבים על הסוסים המשובחים, רכוש המלך, הָאֲחַשְְְׁתְְּרָנִים, הפרדים בְְּנֵי הָרַמָּכִים, הסוסות.

• אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְְְ לַיְְּהוּדִים אֲשֶׁר בְְּכָָל־עִיר וָעִיר רשות לְְהִקָּהֵל, להתאסף וְְלַעֲמֹד עַל־נַפְְְשָׁם. אם הפקודה הקודמת התירה לכל המעוניין להתנפל על היהודים מתוך הנחה שליהודים אסור להגיב, כאן אִפשר להם המלך להתגונן ואפילו לְְהַשְְְׁמִיד וְְלַהֲרֹג וּלְְְאַבֵּד אֶת־כָָּל־חֵיל עַם וּמְְְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף, ילדים וְְנָשִׁים, וּשְְְׁלָלָם לָבוֹז. הותר ליהודים לערוך מלחמה גמורה נגד כל אויב.

• בְְּיוֹם אֶחָד בְְּכָָל־מְְדִינוֹת הַמֶּלֶךְְְ אֲחַשְְְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְְְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְְחֹדֶשׁ שְְׁנֵים־עָשָׂר הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר, אותו תאריך שנקבע קודם לפורענות.

• פַּתְְְשֶׁגֶן הַכְְּתָב, העתקי המסמך המלכותי לְְהִנָּתֵן דָּת, פקודה, חוק בְְּכָָל־מְְדִינָה וּמְְְדִינָה גָּלוּי לְְכָָל־הָעַמִּים, יתפרסמו לעיני כול, וְְלִהְְְיוֹת הַיְְּהוּדִים עֲתִידִים, מוכנים לַיּוֹם הַזֶּה לְְהִנָּקֵם בו מֵאֹיְְבֵיהֶם. ביום שיועד לפורענות, בו תהיה הגאולה.

• הָרָצִים רֹכְְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְְְׁתְְּרָנִים יָצְְאוּ שוב מְְבֹהָלִים וּדְְְחוּפִים בִּדְְְבַר הַמֶּלֶךְ כדי להפיץ את הפקודה החדשה במהירות האפשרית בכל רחבי הממלכה, וְְהַדָּת נִתְְּנָה גם בְְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה עצמה.

• וּמָָרְְְדֳֳּכַי, שזכה עתה במינוי חדש, יָצָא מִלִּפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ לבוש בִּלְְְבוּשׁ מַלְְְכוּת העשוי מ תְְּכֵלֶת וָחוּר, כנראה אריג לבן וַעֲטֶרֶת זָהָב גְְּדוֹלָה בראשו וְְתַכְְְרִיךְְְ, אדרת לשם התעטפות העשויה בּוּץ, פשתן וְְאַרְְְגָּמָן, וְְהאוכלוסייה היהודית של הָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְְשָׂמֵחָה, שכן יהודי שושן ראו את נציגם עולה לגדולה והופך לאיש החזק במדינה.

• לַיְְּהוּדִים הָיְְתָה אוֹרָה וְְשִׂמְְְחָה וְְשָׂשֹׂן וִיקָר, שכן במקום הפוגרום הקטלני המיועד, שבו לא היו אמורים לזכות כלל להגנה, הותר להם חוקית להתגונן ולהילחם באויביהם.

• וּבְְְכָָל־מְְדִינָה וּמְְְדִינָה וּבְְְכָָל־עִיר וָעִיר, מְְקוֹם אֲשֶׁר דְְּבַר־הַמֶּלֶךְְְ וְְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְְְחָה וְְשָׂשׂוֹן לַיְְּהוּדִים, מִשְְְׁתֶּה וְְיוֹם טוֹב, וְְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְְְיַהֲדִים, מעמידים פנים שהם יהודים, או: מעמידים פנים שהם דורשי טובתם של היהודים, לא מחמת שכנוע פנימי, אלא כִּי־נָפַל פַּחַד־הַיְְּהוּדִים עֲלֵיהֶם. המכתבים לבדם עשו רושם כה חזק, שעוד לפני שבוצע האמור בהם, התעוררו שמחה וששון בקרב היהודים ונפל פחדם על אחרים.