אסתר-פרק-9

ביאורים

• וּבִשְְְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְְְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, היום שקבע המן להיות יום ההשמדה, כ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְְּבַר־הַמֶּלֶךְְְ וְְדָתוֹ לְְהֵעָשׂוֹת, שתי הפקודות היו תקפות, ולכן, בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְְּרוּ, קיוו אֹיְְבֵי הַיְְּהוּדִים לִשְְְׁלוֹט בָּהֶם – וְְנַהֲפוֹךְְְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְְְׁלְְטוּ הַיְְּהוּדִים הֵמָּה בְְּשֹׂנְְאֵיהֶם.

• נִקְְְהֲלוּ, התאספו הַיְְּהוּדִים בְְּעָרֵיהֶם בְְּכָָל־מְְדִינוֹת הַמֶּלֶךְְְ אֲחַשְְְׁוֵרוֹשׁ שהייתה בהן קהילה יהודית, לִשְְְׁלֹחַ יָד בִּמְְְבַקְְְשֵׁי רָעָתָם, וְְאִישׁ לֹא־עָמַד לִפְְְנֵיהֶם כִּי־נָפַל פַּחְְְדָּם עַל־כָָּל־הָעַמִּים.

• וְְכָָל־שָׂרֵי הַמְְּדִינוֹת וְְהָאֲחַשְְְׁדַּרְְְפְְּנִים וְְהַפַּחוֹת וְְעֹשֵׂי הַמְְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְְְ, הפקידים ונציגי השלטון מְְנַשְְּׂאִים, מכבדים אֶת־הַיְְּהוּדִים כִּי־נָפַל פַּחַד־מָָרְְְדֳֳּכַי עֲלֵיהֶם. בזמן שנשלחו האיגרות הראשונות, המן היה השר הגדול. עכשיו מרדכי עומד בראש השרים, ועל כן הכול מעניקים ליהודים את חופש הפעולה הנדרש.

• כִּי־גָדוֹל מעמדו של מָָרְְְדֳֳּכַי בְְּבֵית הַמֶּלֶךְְְ, וְְשָָׁמְְְעוֹ הוֹלֵךְְְ, שמו מתפרסם בְְּכָָל־הַמְְּדִינוֹת כִּי־הָאִישׁ מָָרְְְדֳֳּכַי הוֹלֵךְְְ וְְגָדוֹל.

• וַיַּכּוּ הַיְְּהוּדִים בְְּכָָל־אֹיְְבֵיהֶם מַכַּת־חֶרֶב וְְהֶרֶג וְְאַבְְְדָן, וַיַּעֲשׂוּ בְְשֹׂנְְאֵיהֶם כִּרְְְצוֹנָם.

• וּבְְְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְְגוּ הַיְְּהוּדִים וְְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ, שהיו אף הם אויביהם שהתכוננו לפרוע בהם באותו יום, ואולי גם התגרו ביהודים והודיעו להם מה הם מתכוונים לעשות,

• וְְאֵת פַּרְְְשַׁנְְְדָּתָא וְְאֵת דַּלְְְפוֹן וְְאֵת אַסְְְפָּתָא,

• וְְאֵת פּוֹרָתָא וְְאֵת אֲדַלְְְיָא וְְאֵת אֲרִידָתָא,

• וְְאֵת פַּרְְְמַשְְְׁתָּא וְְאֵת אֲרִיסַי וְְאֵת אֲרִידַי וְְאֵת וַיְְְזָתָא –

• עֲשֶׂרֶת בְְּנֵי הָמָן בֶּן־הַמְְּדָתָא צֹרֵר הַיְְּהוּדִים – הָרָגוּ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְְחוּ אֶת־יָדָם. כיוון שהיהודים לא ראו בעימות זה מלחמה, אלא מעין התגוננות, ומאחר שלא רצו לעורר איבה כלפיהם, הם הסתפקו בהריגת האויבים ולא נגעו ברכושם, וזאת אף שבאיגרות המלך ניתנה להם הרשות לבזוז.

• בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְְְפַּר הַהֲרוּגִים בְְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ באמצעות רשת המודיעין הנרחבת שלו.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ לְְאֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה: בְְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְְגוּ הַיְְּהוּדִים וְְאַבֵּד, ואיבדו חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְְאֵת עֲשֶׂרֶת בְְּנֵי־הָמָן, ואם כן, בִּשְְְׁאָר מְְדִינוֹת הַמֶּלֶךְְְ אפשר לשער מֶה עָשׂוּ. מן הסתם קרה כיוצא בזה גם בשאר המדינות, אף שהמספרים עדיין אינם ידועים. בני עמך נקמו באויביהם כפי שרצית. וּמַה־שְְּׁאֵלָתֵךְְְ וְְיִנָּתֵן לָךְְְ, וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְְְ עוֹד וְְתֵעָשׂ?

• וַתֹּאמֶר אֶסְְְתֵּר כשהתרשמה שהמלך מעוניין להסב לה נחת רוח ולמלא את כל רצונותיה : אִם־עַל, בעיני הַמֶּלֶךְְְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם־מָחָר לַיְְּהוּדִים אֲשֶׁר בְְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְְּדָת, כמו הפקודה של הַיּוֹם. אמנם לא כך נכתב באיגרות המקוריות, אבל אני מבקשת להוציא הוראה בעל – פה שתתיר ליהודים בשושן – שכנראה בה היה הגרעין הקשה של אנשי המן – לסיים את המלאכה, וְְאֵת עֲשֶׂרֶת בְְּנֵי־הָמָן, שכבר נהרגו יִתְְְלוּ עַל־הָעֵץ כדי להראות בפומבי שהמלך והשלטונות תומכים במעשה, ורואים בהם פושעים ולא קרבנות אקראיים של המהומות.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ לְְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת שהתירה יום נקמה נוסף בְְּשׁוּשָׁן, וְְאֵת עֲשֶׂרֶת בְְּנֵי־הָמָן תָּלוּ.

• וַיִּקָּהֲלוּ הַיְְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְְּשׁוּשָׁן גַּם בְְּיוֹם אַרְְְבָּעָה עָשָׂר לְְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְְְגוּ בְְשׁוּשָׁן שְְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ נוספים, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְְחוּ אֶת־יָדָם גם הפעם.

• וּשְְְׁאָר הַיְְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְְְדִינוֹת הַמֶּלֶךְְְ ואולי גם במדינת יהודה, שאינה נזכרת כאן במפורש, אבל ידוע שבאותו זמן התנכלו אויבים בתושביה היהודים, נִקְְְהֲלוּ וְְעָמֹד, עמדו עַל־נַפְְְשָׁם, תחילה התגוננו וְְנוֹחַ, נחו מֵאֹיְְבֵיהֶם, ואחר כך התגברו וְְהָרוֹג, הרגו בְְּשֹׂנְְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְְשִׁבְְְעִים אָלֶף בכל רחבי הממלכה, ושוב – וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְְחוּ אֶת־יָדָם.

• בְְּיוֹם־שְְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְְנוֹחַ מהמלחמה בְְּאַרְְְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְְעָשֹׂה, ועשו אֹתוֹ יוֹם מִשְְְׁתֶּה וְְשִׂמְְְחָה לכבוד הניצחון.

• וְְהַיְְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְְּשׁוּשָׁן נִקְְְהֲלוּ לנקום באויביהם בִּשְְְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְְְאַרְְְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְְנוֹחַ מן המלחמה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְְְׁתֶּה וְְשִׂמְְְחָה. הם חגגו את הניצחון יום אחד מאוחר יותר.

• עַל־כֵּן הַיְְּהוּדִים הַפְְּרָזִים, כלומר אותם הַיֹּשְְׁבִים בְְּעָרֵי הַפְְּרָזוֹת, שאין להן חומה, ותושביהן היו חשופים לסכנה גדולה, היו עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְְְבָּעָה עָשָׂר לְְחֹדֶשׁ אֲדָר מועד של שִׂמְְְחָה וּמִשְְְׁתֶּה וְְיוֹם טוֹב לכל אחד בביתו, ויתרה מזו – מִשְְְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְְרֵעֵהוּ, הכרוך גם ביציאה מן הבית. כל זה – כדי להרבות בשמחה ולבטאה בציבור. היום שבו חגגו אז נעשה באופן ספונטני יום שמחה בשנים הבאות. מרדכי מיסד את שמחתם הספונטנית בתקנה חדשה:

• וַיִּכְְְתֹּב מָָרְְְדֳֳּכַי אֶת־הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה – עיקרי המאורעות שאירעו, וַיִּשְְְׁלַח סְְפָרִים אֶל־כָָּל־הַיְְּהוּדִים אֲשֶׁר בְְּכָָל־מְְדִינוֹת הַמֶּלֶךְְְ אֲחַשְְְׁוֵרוֹשׁ, הַקְְּרוֹבִים וְְהָרְְחוֹקִים,

• לְְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְְְיוֹת עֹשִׂים אֵת חגיגות הניצחון שב יוֹם אַרְְְבָּעָה עָשָׂר לְְחֹדֶשׁ אֲדָר וְְאֵת יוֹם־חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ כימי חג ומשתה קבועים בְְּכָָל־שָׁנָה וְְשָׁנָה,

• כּתאריכי ה יָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְְּהוּדִים מֵאֹיְְבֵיהֶם באותו דור, וְְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְְְפַּךְְְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְְשִׂמְְְחָה וּמֵאֵבֶל לְְיוֹם טוֹב – לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְְמֵי מִשְְְׁתֶּה וְְשִׂמְְְחָה וּמִשְְְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְְְיֹנִים כדי לשתף גם את העניים בשמחה.

• וְְקִבֵּל, לקח על עצמו עַם הַיְְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר־הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת בשעתם, וְְאֵת אֲשֶׁר־כָּתַב מָָרְְְדֳֳּכַי אֲלֵיהֶם,

• כִּי הָמָן בֶּן־הַמְְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָָּל־הַיְְּהוּדִים, ולא רק שונאו של מרדכי, חָשַׁב עַל־הַיְְּהוּדִים לְְאַבְְּדָם. וְְהִפִּל פּוּר, הוּא הַגּוֹרָל בעברית, על מנת לקבוע את התאריך לְְהֻמָּם וּלְְְאַבְְּדָם.

• וּבְְבֹאָהּ – כשבאה אסתר, או: מחשבת המן, לִפְְְנֵי הַמֶּלֶךְְְ אָמַר המלך : עִם־הַסֵּפֶר יָשׁוּב, תשוב מַחֲשַׁבְְְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר־חָשַׁב עַל־הַיְְּהוּדִים עַל־רֹאשׁוֹ. מרדכי נזהר שלא לכתוב שאחשורוש חתם על איגרת המן. בניסוחו תיאר את אשר אירע, כאילו כשהופיע הספר, הופתע המלך לגלות שהשר שלו משתמש בסמכותו לרעה, ובעקבות זאת ציווה להענישו – וְְתָלוּ אֹתוֹ וְְאֶת־בָּנָיו עַל־הָעֵץ.

• עַל־כֵּן קָרְְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל־שֵׁם הַפּוּר שהפיל המן. עַל־כֵּן – עַל־כָָּל־דִּבְְְרֵי הָאִגֶּרֶת של מרדכי הַזֹּאת, וּבדברי האיגרת נכלל – מָה־רָאוּ עַל־כָּכָה, מה הביא אותם לקבוע את הימים האלו; פור המן שגרם לדאגה, לכאב הלב ולימי האבל, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם, כיצד הגיעו אליהם בסופו של דבר הניצחון והמנוחה.

• קִיְְּמוּ וְְקִבְְּלֻ הַיְְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְְעַל־זַרְְְעָם, וְְכיוון שימי הפורים נקבעו לכלל העם לדורותיו, הם חלים גם עַל כָָּל הגרים הַנִּלְְְוִים עֲלֵיהֶם, אף על פי שהאירועים לא פקדו את אבותיהם הביולוגיים. וְְלֹא יַעֲבוֹר. לִהְְְיוֹת עֹשִׂים אֶת־שְְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְְְתָבָם וְְכִזְְְמַנָּם בְְּכָָל־שָׁנָה וְְשָׁנָה.

• וְְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְְְכָּרִים וְְנַעֲשִׂים בְְּכָָל־דּוֹר וָדוֹר, מִשְְְׁפָּחָה וּמִשְְְׁפָּחָה, מְְדִינָה וּמְְְדִינָה וְְעִיר וָעִיר. החג הזה מתפשט בכל תפוצות ישראל. וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְְְרוּ מִתּוֹךְְְ הַיְְּהוּדִים, וְְזִכְְְרָם לֹא־יָסוּף, יכלה מִזַּרְְְעָם. הם יישארו ימי ציוּן לעולם ועד. פעמים רבות חגיגות ניצחון של עמים הן זמניות ונשכחות עם חלוף הזמן. כאן לעומת זאת, ביקשו להשמיד את העם כולו, ועל כן אין מדובר בניצחון לשעתו אלא במאורע הנוגע לכל דורותיו של העם.

• וַתִּכְְְתֹּב אֶסְְְתֵּר הַמַּלְְְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמָָרְְְדֳֳּכַי הַיְְּהוּדִי אֶת־כָָּל־תֹּקֶף גודל המאו רעות, או: עם כל כוחם של מרדכי ואסתר לְְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית. את האיגרת הראשונה, ובה עיקרי הדברים, שלח מרדכי. לאחר מכן כתבו שניהם איגרת ערוכה ומתוקנת, ועליה חתמה המלכה.

• וַיִּשְְְׁלַח מרדכי סְְפָרִים אֶל־כָָּל־הַיְְּהוּדִים, אֶל־שֶׁבַע וְְעֶשְְְׂרִים וּמֵאָה מְְדִינָה מַלְְְכוּת אֲחַשְְְׁוֵרוֹשׁ, ובהם דִּבְְְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. ספרים אלו לא נכתבו בסגנון של פקודה כופה, אלא כהוראה משכנעת מטעם המנהיג הרוחני של היהודים.

• לְְקַיֵּם אֶת־יְְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְְְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָָרְְְדֳֳּכַי הַיְְּהוּדִי וְְאֶסְְְתֵּר הַמַּלְְכָּה, וְְכַאֲשֶׁר קִיְְּמוּ עַל־נַפְְְשָׁם וְְעַל־זַרְְְעָם את דִּבְְְרֵי הַצּוֹמוֹת וְְזַעֲקָתָם, כשם שכל היהודים שבתקופתם ובמלכות אחשורוש השתתפו עם מרדכי ואסתר בצום ובזעקה בשעת הגזרה, ראוי שאף בציון האירוע לדורות ישתתף העם כולו.

• וּמַאֲמַר אֶסְְְתֵּר קִיַּם, העמיד את דִּבְְְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְְנִכְְְתָּב בַּסֵּפֶר. מרדכי היה איש פרטי בלבד, ולכן כוחו מוגבל. בכתיבתה ובחתימתה של אסתר קיבלו הדברים משנה תוקף ונכתבו בספר. הוא הספר שממנו אנחנו קוראים עתה.