עזרא-פרק-4

ביאורים

• וַיִּשְְְׁמְְעוּ צָרֵי, שונאי יְְהוּדָה וּבִנְְְיָמִן, מהעמים שיוּשבו בשומרון על ידי מלך אשור, כִּי־בְְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל:

• וַיִּגְְּשׁוּ אֶל־זְְרֻבָּבֶל, הפחה הממונה על יהודה מטעם מלך פרס, וְְאֶל־רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְְרוּ לָהֶם: נִבְְְנֶה עִמָּכֶם בשותפות, כִּי כָכֶם, כמותכם נִדְְְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, וְְלוֹ – לאלוקיכם אֲנַחְְְנוּ זֹבְְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְְְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה. מלך אשור הביא אותנו לכאן, ומאז גם אנחנו זובחים לאלוקי ישראל. על כן, נוכל להצטרף אל עבודתכם.

• וַיֹּאמֶר לָהֶם זְְרֻבָּבֶל וְְיֵשׁוּעַ הכהן הגדול וּשְְְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְְיִשְְְׂרָאֵל: לֹא־לָכֶם וָלָנוּ לִבְְְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ. אנו מתנגדים מכול וכול לשותפות כזו, כִּי אֲנַחְְְנוּ לבדנו יַחַד נִבְְְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְְְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְְְ־פָּרָס.תגובתם של צרי יהודה הייתה טבעית למדי:

• וַיְְְהִי עַם־הָאָרֶץ, התושבים המקומיים מְְרַפִּים יְְדֵי עַם־יְְהוּדָה וּמְְְבַהֲלִים, מפחידים אוֹתָם לִבְְְנוֹת. כיוון שלא שיתפו אותם, הם החליטו להפריע בכל דרך אפשרית. לא היה באפשרותם לצאת למלחמה גלויה, כי כשם שזרֻבבל היה הממונה מטעם המלך ביהודה, כך היה ממונה אחר על שומרון. אמנם פרס הייתה מדינה מבוזרת יותר מאשר בבל ואשור, שקדמו לה, אבל אולי בגלל גודלה ואופיה, היא הייתה גם מאורגנת הרבה יותר, לפחות בדורותיה הראשונים.

• וְְהיו הצרים, עם הארץ, סֹכְְרִים, שוכרים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְְהָפֵר עֲצָתָם לאורך כָָּל־יְְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְְְ פָּרַס וְְעַד ימי מַלְְְכוּת דָּרְְְיָוֶשׁ מֶלֶךְְְ־פָּרָס. הם השתדלו באופן מתמיד לקלקל, להקשות ואף למנוע את בניית המקדש. גם בלא הפרעות אלה התנהלה הבנייה של קבוצת העולים הקטנה לאט. ההצקות המתמשכות בצד המצב הכלכלי הירוד, שנבע מהקושי לעבד אדמת בור שהייתה נטושה למעלה מחמישים שנה, גרמו בסופו של דבר להפסקת העבודה בפועל.

• וּבְְְמַלְְְכוּת אֲחַשְְְׁוֵרוֹשׁ בִּתְְְחִלַּת מַלְְְכוּתוֹ, כָּתְְבוּ המתנכלים מכתב שִׂטְְְנָה רשמי למלך פרס עַל־יֹשְְׁבֵי יְְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.

• וּבִימֵי אַרְְְתַּחְְְשַׁשְְְׂתָּא. ייתכן שארתחששתא הוא כינוי משותף למלכי פרס, שנשאו לעתים כמה שמות; אפשר שבדיוק באותה עת התחלפו המלכים, והמכתב נשלח לאחד מהם והגיע לאחר, או שזהו כינוי לאחשוורוש. כָּתַב בִּשְְְׁלָם, שמו של אחד מצרי יהודה, ועמו מִתְְְרְְדָת, טָבְְאֵל וּשְְְׁאָר כְְּנָוֹתָו, שותפיו עַל, אל אַרְְְתַּחְְְשַׁשְְְׂתְְְּא מֶלֶךְְְ פָּרָס, וּכְְְתָב הַנִּשְְְׁתְְּוָן [ המסמך] היה כָּתוּב אֲרָמִית וּמְְְתֻרְְְגָּם אֲרָמִית, גם הכתב היה ארמי וגם השפה. צרי יהודה הללו יזמו פנייה של הפקידים הפרסיים שבאזור אל מלך פרס. הואיל ומצוטטות כאן האיגרות, שנכתבו במקורן בארמית, ממשיך גם סיפור המעשה בשפה הארמית :

• רְְחוּם, בְְּעֵל־טְְעֵם וְְשִׁמְְְשַׁי סָפְְרָא כְְּתַבוּ אִגְְּרָה חֲדָה עַל־יְְרוּשְְׁלֶם, לְְאַרְְְתַּחְְְשַׁשְְְׂתְְְּא מַלְְְכָּא, כְְּנֵמָא. [ רחום, כך שמו, בעל הפקודה, או: העצה, המפקד או היועץ ושמשי הסופר כתבו איגרת אחת על ירושלים לארתחששתא המלך, כנאמר] להלן.

• אֱדַיִן רְְחוּם בְְּעֵל־טְְעֵם וְְשִׁמְְְשַׁי סָפְְרָא וּשְְְׁאָר כְְּנָוָתְְְהוֹן – דִּינָיֵא וַאֲפַרְְְסַתְְְכָיֵא, טַרְְְפְְּלָיֵא, אֲפָרְְסָיֵא, אַרְְְכְְּוָיֵ, בַבְְְלָיֵא, שׁוּשַׁנְְְכָיֵא, דֶּהָיֵא, עֵלְְמָיֵא, [ אז רחום המפקד ושמשי הסופר ושאר שותפיהם – הדיינים והאפרסתיים, הטרפליים, קבוצות לאומיות בארץ שנספחו לפרסים, או: שמות של נושאים בתפקידים שונים בפקידות הפרסית, הפרסיים, הארכיים, אנשי העיר אֶרך, הבבליים, השושניים, הדהיים, העילמים.] בני הקבוצות השונות התאחדו, אבל שמרו על הגדרה עצמית על פי מקום מוצאן.

• וּשְְְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְְְלִי אָסְְנַפַּר רַבָּא וְְיַקִּירָא, וְְהוֹתֵב הִמּוֹ בְְּקִרְְְיָה דִּי שָׁמְְרָיִן, וּשְְְׁאָר עֲבַר־נַהֲרָה. [ ושאר האומות שהגלה אסנפר הגדול והמכובד, כנראה כינויו של מלך אשור, והושיב אותם בעיר של שומרון וב שאר עבר הנהר] בצד המערבי של נהר הפרת. וּכְְְעֶנֶת [ ועכשיו.] ביטוי המורה על הגעה לעיקרי הדברים, ואולי גם על דילוג בציטוט המקור, כלומר וכולי.

• דְְּנָה פַּרְְְשֶׁגֶן אִגַּרְְְתָּא דִּי שְְׁלַחוּ עֲלוֹהִי, עַל־אַרְְְתַּחְְְשַׁשְְְׂתְְְּא מַלְְְכָּא. [ זה העתק האיגרת ששלחו אליו, אל ארתחשסתא המלך:] עַבְְְדָּךְְְ אֱנָשׁ עֲבַר־נַהֲרָה, וּכְְְעֶנֶת. [מ עבדיך, אנשי עבר הנהר, ועכשיו או: וכולי.] האיגרות היו נפתחות בציון המוען והנמען. מן הסתם כאן היו כתובים תארי כבוד ושבח למלך שכותב הספר קיצר ודילג עליהם. ועתה לגוף האיגרת –

• יְְדִיעַ לֶהֱוֵא לְְמַלְְְכָּא דִּי יְְהוּדָיֵא דִּי סְְלִקוּ מִן־לְְוָתָךְְְ עֲלֶינָא אֲתוֹ לִירוּשְְׁלֶם. קִרְְְיְְתָא מָרָדְְְתָּא וּבִאישְְְׁתָּא בָּנַיִן, וְְשׁוּרַיָּ שַׁכְְְלִלוּ, וְְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ. [ ידוע יהיה למלך שהיהודים שעלו מעִמך אלינו באו לירושלים. את העיר המורדת והרעה הם בונים, ואת החומות משלימים, ואת היסודות מחברים, או: חופרים.]

• כְְּעַן, יְְדִיעַ לֶהֱוֵא לְְמַלְְְכָּא דִּי הֵן קִרְְְיְְתָא דָךְְְ תִּתְְְבְְּנֵא, וְְשׁוּרַיָּא יִשְְְׁתַּכְְְלְְלוּן – מִנְְְדָּה, בְְלוֹ וַהֲלָךְְְ לָא יִנְְְתְְּנוּן, וְְאַפְְּתֹם מַלְְְכִים תְְּהַנְְְזִק. [ כעת, ידוע יהיה למלך שאם העיר ה זו תיבנה, והחומות יושלמו – מס– המידה הנישום לפי מידת השדה, מס– הגולגולת ומס– הדרכים הניתן בעבור החיילים העוברים ממקום למקום, תשלומי מעבר ומכס או שירותי דואר, לא יינתנו, ואוצר המלכים יינזק.] כאשר היהודים יבנו את העיר ויקבלו מעמד, גם אם הם לא יפתחו במלחמה, הם יפסיקו לשלם מסים.

• כְְּעַן, כָָּל־קֳֳבֵל דִּי־מְְלַח הֵיכְְלָא מְְלַחְְְנָא, [ כעת, מכיוון שאת מלח ההיכל, ארמון המלוכה אנחנו מולחים] אנחנו נהנים משולחן המלך ומחויבים אליו, וְְעַרְְְוַת מַלְְְכָּא לָא־אֲרִיךְְְ לָנָא לְְמֶחֱזֵא – עַל־דְְּנָה שְְׁלַחְְְנָא וְְהוֹדַעְְְנָא לְְמַלְְְכָּא. [ ואת קלון המלך לא ראוי לנו לראות – על זה שלחנו והודענו למלך.] אף שאין זה תפקידנו, מתוך נאמנותנו למלך אנחנו מיידעים אותו,

• דִּי יְְבַקַּר בִּסְְְפַר דָָּכְְְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְְְ, וּתְְְהַשְְְׁכַּח בִּסְְְפַר דָָּכְְְרָנַיָּא, וְְתִנְְְדַּע דִּי קִרְְְיְְתָא דָךְְְ קִרְְְיָא מָרָדָא וּמְְְהַנְְְזְְקַת מַלְְְכִין וּמְְְדִנָן, וְְאֶשְְְׁתַּדּוּר עָבְְדִין בְְּגַוַּהּ מִן־יוֹמָת עָלְְמָא, עַל־דְְּנָה קִרְְְיְְתָא דָךְְְ הָחָָרְְְבַת. [ שיבדוק בספר הזיכרונות של אבותיך, בספרי ההיסטוריה הרשמיים, ותמצא בספר הזיכרונות, ותדע שהעיר ה זאת היא עיר מורדת ומזיקה ל מלכים ומדינות, ומלחמה, התססות, מהומות ומאבקים עושים בתוכה מימות עולם, ו על זה העיר הזו הוחרבה.]

• מְְהוֹדְְעִין אֲנַחְְְנָה לְְמַלְְְכָּא דִּי הֵן קִרְְְיְְתָא דָךְְְ תִּתְְְבְְּנֵא, וְְשׁוּרַיָּה יִשְְְׁתַּכְְְלְְלוּן, לָקֳֳבֵל דְְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְְְ. [ מודיעים אנחנו למלך שאם העיר ה זאת תיבנה, וחומותיה יושלמו, לנוכח זה חֵלק, חבל ארץ, נחלה ושלטון בעבר הנהר לא יימצא לך.] הם יגדלו ויתחזקו, ואתה תפסיד לא רק את השלטון באזור הקטן ההוא, אלא הם ידחקו את רגליך ממערב לנהר הפרת. האימפריה הפרסית מתחילתה הייתה ממלכה עצומה, וארץ יהודה לא נחשבה לפחווה גדולה בתוכה, אבל אם האנשים הללו יתחזקו, הם יבעירו באזור אש, כפי שהם עשו למלכים קודמים. זה היה נוסח המכתב, שנועד להתריע מפני בניית ירושלים. לא מדובר בו על בית המקדש, כי המקדש כשלעצמו אינו מטריד מבחינה מדינית, אבל בנייתן של חומות העיר, המעניקות לירושלים הגנה, עצמאות וחוסן, תהפוך אותה למוקד של מרידות, כפי שהמלך יכול להיווכח כשיראה את ההיסטוריה המרדנית של העיר הזאת.

• פִּתְְְגָמָא שְְׁלַח מַלְְְכָּא עַל רְְחוּם בְְּעֵל־טְְעֵם וְְשִׁמְְְשַׁי סָפְְרָא וּשְְְׁאָר כְְּנָוָתְְהוֹן דִּי יָתְְבִין בְְּשָׁמְְרָיִן וּשְְְׁאָר עֲבַר־נַהֲרָה. [ דבר, מסמך רשמי שלח המלך אל רחום המפקד ושמשי הסופר, המנהיגים, ול שאר שותפיהם היושבים בשומרון וב שאר עבר הנהר:] שְְׁלָם וּכְְְעֶת, [ שלום וכולי, ועתה,] –

• נִשְְְׁתְְּוָנָא דִּי שְְׁלַחְְְתּוּן עֲלֶינָא, מְְפָרַשׁ קֱרִי קָדָמָי. [ המכתב ששלחתם אלינו, מפורש, או: מתורגם נקרא לפני.] ייתכן שמלך פרס לא טרח ללמוד ארמית מפני שהיו סביבו יודעי שפות שיכלו לקרוא ולתרגם לו.

• וּמִנִּי שִׂים טְְעֵם, וּבַקַּרוּ וְְהַשְְְׁכַּחוּ דִּי קִרְְְיְְתָא דָךְְְ מִן־יוֹמָת עָלְְמָא עַל־מַלְְְכִין מִתְְְנַשְְּׂאָה, וּמְְְרַד וְְאֶשְְְׁתַּדּוּר מִתְְְעֲבֶד־בַּהּ. [ וממני ניתן צו, ובדקו ומצאו בספרי הזיכרונות שהעיר ה זאת מימות עולם על מלכים היא מתנשאת, ומרד ומלחמה נעשים בה.]

• וּמַלְְְכִין תַּקִּיפִין הֲווֹ עַל־יְְרוּשְְׁלֶם וְְשַׁלִּיטִין בְְּכֹל עֲבַר נַהֲרָה, וּמִדָּה, בְְלוֹ וַהֲלָךְְְ מִתְְְיְְהֵב לְְהוֹן. [ ומלכים תקיפים היו על ירושלים, והיו שליטים בכל עבר הנהר, ומס– מידה, מס– גולגולת ומס– דרכים היה ניתן להם.] כפי הנראה, מדובר בספרי היסטוריה ישנים שבהם לא תוארה ארץ יהודה הקטנה לבדה אלא מלכות דוד ושלמה, שידם הגיעה למרחבי הפחווה של עבר הנהר, מהגבול הצפוני של סוריה עד מצרים.

• כְְּעַן, שִׂימוּ טְְעֵם לְְבַטָּלָא גֻּבְְְרַיָּא אִלֵּךְְְ, וְְקִרְְְיְְתָא דָךְְְ לָא תִתְְְבְְּנֵא עַד־מִנִּי טַעְְְמָא יִתְְּשָׂם. [ כעת, שימו צו לבטל את האנשים הללו ממלאכתם, והעיר ה זאת לא תיבנה עד ש ממני צו אחר יינתן.] זו הפקודה לפי שעה עד שיבואו הוראות אחרות.

• וּזְְְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְְמֶעְְְבַּד עַל־דְְּנָה; לְְמָה יִשְְְׂגֵּא חֲבָלָא לְְהַנְְְזָקַת מַלְְְכִין. [ וזהירים הֱיו מ שגיאה לעשות על זה; למה, פן יגדל הפגע להיזק המלכים.] אתם שלחתם את ההודעה, ואתם מקבלים ממני הוראה להעביר את המסר ולדאוג שהעיר לא תיבנה. היזהרו בדבר ואל תתפתו להתרשל.

• אֱדַיִן, מִן־דִּי פַּרְְְשֶׁגֶן נִשְְְׁתְְּוָנָא דִּי אַרְְְתַּחְְְשַׁשְְְׂתְְְּא מַלְְְכָּא קֱרִי קֳֳדָם רְְחוּם וְְשִׁמְְְשַׁי סָפְְרָא וּכְְְנָוָתְְהוֹן, אֲזַלוּ בִבְְְהִילוּ לִירוּשְְׁלֶם עַל־יְְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְְּאֶדְְְרָע וְְחָיִל. [ אז, משהעתק המכתב של ארתחשסתא המלך נקרא לפני רחום ושמשי הסופר ושותפיהם, הם הלכו בחיפזון לירושלים אל היהודים וביטלו אותם מעבודתם בזרוע וחיל.] פקודותיו של מלך פרס היו כבדות משקל. המכתב הרשמי שבידם אכן עצר את העבודה –

• בֵּאדַיִן בְְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית־אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְְׁלֶם, וַהֲוָת בָּטְְלָא עַד שְְׁנַת תַּרְְְתֵּין לְְמַלְְְכוּת דָּרְְְיָוֶשׁ מֶלֶךְְְ־פָּרָס. [ אז בטלה עבודת בניין בית האלוהים שבירושלים, והייתה בטלה עד שנת שתיים למלכות דריוש מלך פרס.] בניית המקדש חודשה בהוראת הנביאים חגי וזכריה. תתנַי, הפחה של עברו המערבי של הפרת, קיבל ידיעות