בראשית-פרק-33

ביאורים

• וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. מול מחנהו המשפחתי המצומצם של יעקב, המלווה בעבדים, שפחות ונכסים, הופיע מחנה צבאי גדול. וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים, עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. יעקב ארגן את צאצאיו, כך שכל אם תשגיח על ילדיה.

• וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. כיוון שיעקב חשש מהתנהגותו הקשה של עשו, הוא העמיד אותם בסדר מהופך לסדר חשיבותם בעיניו: הוא הקדים את השפחות וילדיהן, אחריהן העמיד את לאה וילדיה, ולבסוף את רחל, אשתו האהובה ביותר, ואת בנה.

• וְהוּא, יעקב עָבַר לִפְנֵיהֶם, לפני בני המשפחה, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, מספר סמלי, עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. הליכתו, שכללה השתחוויות רבות, ביטאה כבוד וקבלת מרותו של עשו, עוד קודם שנאמר ביניהם דבר.

• וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ יחד.

• וַיִּשָּׂא עשו אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים, שצעדו לאחר יעקב. וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה לָּךְ? למרות שיכול היה לשער. וַיֹּאמַר יעקב : הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ. אלו ילדַי. יעקב חזר וכינה עצמו עבדו של עשו. הוא העדיף להחניף לעשו, ובלבד שיישמרו היחסים ביניהם.

• וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. השפחות וילדיהן חיקו את יעקב.

• וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

• וַיֹּאמֶר עשו : מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה של עדרי הצאן, הבקר, הגמלים ושאר הבהמות ששלחת, אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי? וַיֹּאמֶר יעקב : לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. הבאתי לך מתנת פיוס, ואני מקווה שתקבל אותה ברצון.

• וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: יֶשׁ לִי רָב, הרבה, אָחִי. אינני זקוק למתנתך. קרוב לוודאי שעשו דיבר בכנות, שכן עשו היה מושל במדינה קטנה. יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ. השאר את המתנה לעצמך.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא, בבקשה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אם יחסינו אכן טובים, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, שכן קבלת המתנה מבטאת קרבה, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים, כי אני רואה אותך כברייה מרוממת, וַתִּרְצֵנִי. כיוון שאתה כה גדול בעיני, כבוד הוא לי שמתנתי תהיה רצויה לך.

• קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ. ידוע לי שאינך זקוק למתנה, אך מתנתי אינה אלא ברכה שאני חולק אתך, כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל. אינך מחסר ממני מאומה. נראה שעשו לא יכול היה לעמוד על גודל רכושו של יעקב. הוא לא שאל על המחנה והעדרים, אולי משום שיעקב הותיר אותם מאחור מתוך זהירות. וַיִּפְצַר בּוֹ, יעקב עמד על כך שעשו יקבל את מתנתו, וַיִּקָּח. כעסו ואיבתו של עשו כלפי יעקב התעוררו לפני שנים רבות, ומאז נמנע יעקב ממפגש עם עשו. די היה במתנה המרצה ובביטויי ההתרפסות של יעקב כדי לרכך את עשו ולהשיבו אל האחווה.

• וַיֹּאמֶר עשו : נִסְעָה וְנֵלֵכָה, וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. הבה נתקדם יחד באותה דרך, הלוא אתה אחי. מתגובתו של יעקב עולה כי הבין את דברי עשו כהזמנה שיבקר אצלו או יבוא לגור אתו במקום שבו הוא מושל.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו יעקב : אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים. אתה רואה שהילדים צעירים. ראובן הבכור היה אז כבן שלוש עשרה, וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת מניקות, וצרכיהן עָלָי, וּדְפָקוּם, אם יזרזו אותן יוֹם אֶחָד — וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. עם משפחתי וצאני לא אוכל לעמוד בקצב של מחנה הצבא שלך.

• יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, לך אתה קודם, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה, בגלל רכושי אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. עד שאגיע לארצך עלינו לעבור עוד דרך ארוכה.

• וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: אם כך, אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי. אשאיר אתך חלק מאנשַי כדי לשמור עליך ועל משפחתך. וַיֹּאמֶר יעקב : לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי? אני עצמאי. אין בכך צורך, ואף אינני רוצה להכביד עליך בקבלת שירותים אלו.

• וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו עם מחנהו ועם הבהמות שקיבל לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה, לשעיר.

• וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, למקום שנקרא סֻכּוֹת. שם — וַיִּבֶן לוֹ, לעצמו בָּיִת, וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. מקום זה עדיין לא היה יישוב קבע, ובו חנה עד שהחליט לאן יפנה הלאה.

• וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, ללא פגעים והפסדים, עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, זוהי עיר ממשית, יישוב של קבע, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיִּחַן אֶת פְּנֵי, מול הָעִיר בסמוך אליה ולא בתוכה, כך שיכול היה לקשור יחסים עם בני העיר.

• וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ. כיוון שהמקום לא היה ריק מבני אדם, אלא עיר מיושבת, לא היה ראוי שיפרוש אוהל במקום שאינו שלו. לכן קנה את מקומו מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר — שמו של אֲבִי שְׁכֶם, ראש העיר שכם. בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, סכום כסף מסוים, או: צאן וכדומה.

• וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לוֹ, למזבח אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. מזבחות אחדים לא נחשבו רק כמבנים שימושיים, אלא כבעלי מעמד וזהות.