דברי הימים א-פרק-10

ביאורים

• וּפְְְלִשְְְׁתִּים נִלְְְחֲמוּ בְְיִשְְְׂרָאֵל את אחת המלחמות הגדולות של ישראל, וַיָּנָָס אִישׁ־יִשְְְׂרָאֵל מִפְְּנֵי פְְלִשְְְׁתִּים, וַיִּפְְּלוּ חֲלָלִים בְְּהַר גִּלְְְבֹּעַ וסביבתו, שם התרחש הקרב. נוסף על המערכה הכללית, הייתה מלחמה ממוקדת יותר –

• וַיַּדְְְבְְּקוּ, תקפו, נצמדו פְְלִשְְְׁתִּים אַחֲרֵי שָׁאוּל וְְאַחֲרֵי בָנָיו. הפלשתים ניסו לא רק להביס את מחנה ישראל אלא גם להרוג את מנהיגיו. וַיַּכּוּ, הרגו פְְלִשְְְׁתִּים אֶת־יוֹנָתָן וְְאֶת־אֲבִינָדָב וְְאֶת־מַלְְְכִּי־שׁוּעַ בְְּנֵי שָׁאוּל. לשאול נשאר רק בן אחד שמלך מאוחר יותר במקום אביו זמן קצר, ואילו שאר בניו נהרגו בקרב. נראה שבעקבות המפלה הפסיק מחנה ישראל להיות מערך קרבי מסודר, והוא התפלג לקבוצות קבוצות של לוחמים שנמלטו במרחב מפני הפלשתים התוקפים.

• וַתִּכְְְבַּד הַמִּלְְְחָמָה עַל־שָׁאוּל, שלהגנתו נשארה בצדו קבוצת לוחמים קטנה. הפלשתים הלכו וסגרו עליו, אף על פי שלא ידעו בדיוק היכן הוא. וַיִּמְְְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים, היורים בַּקָּשֶׁת, פלוגת קשָּׁתים פלשתית. וַיָּחֶל, הוא חלה, נפצע מהירי, או: נתחלחל מִן־הַיּוֹרִים. לא היה זה קרב פנים אל פנים, אבל הפלשתים ירו לכיוונו ופצעו אותו קשה.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־נֹשֵׂא כֵלָיו, שנמצא תמיד בצדו : שְְׁלֹף חַרְְְבְְּךָ וְְדָָקְְְרֵנִי, דקוֹר אותי בָהּ כדי שאמות, פֶּן־יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וימצאו אותי חי, וְְהִתְְְעַלְְּלוּ־בִי. כך גם אם הם יפגעו בגופי, הם לא יענו אותי בחיי. וְְלֹא אָבָה, רצה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי בהיותו האדם הקרוב ביותר אל המפקד והנאמן לו ביותר, עד כדי מסירות נפשו למענו, היה קשור מאוד לשאול, ועל כן יָרֵא מְְאֹד לעשות מעשה כזה. מכיוון שכך – וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת־הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ על מנת להתאבד. נפילה על חרב איננה דרך קלה או פשוטה למי שמנסה להרוג את עצמו. מהתיאור המקביל עולה שהוא לא הצליח לגמרי. נראה שהוא פצע את עצמו פצעים אנושים, אבל עדיין נותר נשאר קצת בהכרה.

• וַיַּרְְְא נֹשֵׂא־כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל, וַיִּפֹּל גַּם־הוּא עַל־הַחֶרֶב וַיָּמֹת. בגלל עומק הקשר ביניהם, כשראה במות שאול, חש שגם לו אין עוד חיים.

• וַיָּמָָת שָׁאוּל וּשְְְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, וְְכָָל־בֵּיתוֹ יַחְְְדָּו מֵתוּ.

• וַיִּרְְְאוּ כָָּל־אִישׁ יִשְְְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּעֵמֶק – עמק יזרעאל כִּי נָסוּ, ברחו הלוחמים לאחר התבוסה שנחלו, וְְכִי־מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו, וַיַּעַזְְְבוּ את עָרֵיהֶם וַיָּנֻסוּ. לאחר המפלה נותרו אנשי ישראל שבאותו אזור חסרי הגנה מפני הפלשתים. לכן הם עזבו את מקומות היישוב שלהם ונמלטו לאזורים בטוחים יותר, וַיָּבֹאוּ פְְלִשְְְׁתִּים וַיֵּשְְׁבוּ בָּהֶם. נראה שהקרב נגמר בלילה, כי לא היה טעם להילחם כשאין אור.

• וַיְְְהִי מִמָּחֳֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְְלִשְְְׁתִּים לְְפַשֵּׁט אֶת־הַחֲלָלִים, להסיר מהם חפצים ובגדים בעלי ערך ולקחתם שלל, כנהוג בכל הדורות, וַיִּמְְְצְְאוּ אֶת־שָׁאוּל וְְאֶת־בָּנָיו נֹפְְלִים, מוטלים בְְּהַר גִּלְְְבֹּעַ בלי שציפו לכך. שאול עשוי היה לברוח מהמערכה בחסות החשכה, והם לא ידעו שהוא נשאר בשדה הקרב עד הסוף.

• וַיַּפְְְשִׁיטֻהוּ, וַיִּשְְְׂאוּ אֶת־רֹאשׁוֹ שכרתו וְְאֶת־כֵּלָיו – כלי המלחמה הפרטיים שלו, וַיְְְשַׁלְְּחוּ בְְאֶרֶץ־פְְּלִשְְְׁתִּים סָבִיב, לכל עבר כדי לְְבַשֵּׂר אֶת־עֲצַבֵּיהֶם, לאליליהם וְְאֶת־הָעָם, ולעם. נראה שבטקס שערכו הביאו את החפצים המסמלים את ניצחונם תחילה אל בתי הפולחן ואחר כך הציגו אותם בפני כל העם.

• וַיָּשִׂימוּ, הניחו בסוף אֶת־כֵּלָיו של שאול בתוך בֵּית אֱלֹהֵיהֶם, וְְאֶת־גֻּלְְְגָָּלְְְתּוֹ תָקְְעוּ בתוך בֵּית אלילם דָּגוֹן.

• וַיִּשְְְׁמְְעוּ כֹּל אנשי יָבֵישׁ גִּלְְְעָד, שהיו קשורים מאוד לשבט בנימין בכלל ולשאול בפרט מזה שנים רבות, אֵת כָָּל־אֲשֶׁר־עָשׂוּ פְְלִשְְְׁתִּים לְְשָׁאוּל.

• וַיָּקוּמוּ כָָּל־אִישׁ חַיִל, וַיִּשְְְׂאוּ אֶת־גּוּפַת שָׁאוּל וְְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו וַיְְְבִיאוּם יָבֵישָׁה. הם גנבו את מה שנשאר מגוויות שאול ובניו שהוצגו בערי הפלשתים. שגם אם הגופות לא היו שמורות במיוחד, נדרשו אנשים נועזים שיחדרו לתוך העיר הפלשתית ויוציאו אותן. וַיִּקְְְבְְּרוּ אֶת־עַצְְְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה, בנחלה מיוחדת בְְּיָבֵשׁ גלעד, וַיָּצוּמוּ שִׁבְְְעַת יָמִים. עד כאן תיאור המאורעות. עכשיו יובא הסבר למה שאירע, כדרכם של ספרי המקרא:

• וַיָּמָָת שָׁאוּל בְְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר־מָעַל בַּה', עַל־דְְּבַר ה' במלחמת עמלק ובמקרים אחרים אֲשֶׁר לֹא־שָׁמָר בדיוק, וְְגַם מעל בפנייתו בסוף חייו לִשְְְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְְְרוֹשׁ אל המתים,

• וְְלֹא־דָרַשׁ בַּה'. אף ששאול ניסה באותה שעה לדרוש את ה' ולא נענה, היה עליו לדרוש יותר – וַיְְְמִיתֵהוּ ה' וַיַּסֵּב אֶת־הַמְְּלוּכָה לְְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי.