בראשית-פרק-34

ביאורים

• וַתֵּצֵא דִינָה, ה בַּת הקטנה של לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. דינה, שחייתה עד כה בעיקר בנדודים ובמדבר, הגיעה לראשונה אל העיר והתחברה לבנותיה.

• וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ. הנערה הזרה מצאה חן בעיני בנו של נשיא הארץ. וַיִּקַּח אֹתָהּ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ, אנס אותה.

• וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב. וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ, יתר על כן — וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. אף על פי ששכם בוודאי היה חזק ממנה, הוא ניסה לפתותה להינשא לו.

• וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

• וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא, חילל אֶת דִּינָה בִתּוֹ. השמועה הגיעה אליו לביתו, וּבָנָיו הָיוּ אֶת, עם מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב ולא עשה דבר עַד בֹּאָם.

• וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ על אפשרות הנישואין. אילולא מעשה האונס שקדם לכך, לא היה דופי בפנייתו זו של חמור.

• וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה מיד כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים על כאבה של אחותם ועל חרפתה, וכן — וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, במשפחתו של ישראל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב. וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה בשום מקום, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבתו של אדם חשוב.

• וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, נשיא הארץ, אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם. תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

• וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ. השידוך הפרטי יהפוך לקולקטיבי. נהפוך ליחידה אחת, או לפחות תהיה קרבה רבה בינינו — בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.

• וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ בקביעות, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם, שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, ושוטטו בה לצורכי עסקכם או להנאתכם, כאילו היא מקומכם, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. עד כה קניתם בכסף רב שדה אחד קטן, ועתה אני מציע לכם התיישבות חופשית, איחוד מסחרי וחברתי. חמור, שהלך כנראה בשליחות בנו, התעלם מן האירוע הבעייתי שקדם לפנייתו, ודיבר כאדם מיושב הרוצה לשדך את בנו עם בן השכן. שכם הצעיר לא המתין לשמוע את תשובת יעקב מאביו, אלא הגיע אף הוא למקום.

• וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם, וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. בניגוד לחמור, שביקש להתנהל כראוי, שכם דיבר מתוך להיטות.

• הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי, כל סכום שתקבעו אשלם, וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה.

• וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב, יעקב לא הגיב, אולי משום שהיה שבור מן האירוע, או משום שהפך עם השנים, או כתוצאה מהמפגש עם המלאך, לאדם סביל יותר. אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה, בהטעיה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. בניגוד לשכם וחמור, שהתעלמו מן האונס שברקע והציגו את הצעתם כהצעת נישואין רגילה, בני יעקב הזכירו זאת, משום שרצו להנכיח את עצם העלבון, וגם משום שרצו שבהסכם תובא בחשבון חומרת הפגיעה.

• וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם: לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה, כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ. ערל אינו תיאור של מצבו הפיסי של האדם גרידא, אלא זהו ביטוי גנאי עבורנו. על כן במצב הנוכחי אין אפשרות לדון על נישואין.

• אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת, נסכים לָכֶם — אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר. כיוון שהערל בזוי בעינינו, לא נוכל להפוך דומים לכם, ועליכם להסכים לִדְמות לנו.

• וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ, וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.

• וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל, וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ הביתה וְהָלָכְנוּ.

• וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. מתשובת בני יעקב הם הסיקו כי הצעתם התקבלה, אם רק ימולו את עצמם.

• וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב. וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. נראה שהיה הבן הבכור ויורש העצר.

• וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם. לרוב מאחורי שער העיר היתה רחבה, ובה היו מתכנסים חשובי העיר. וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם, בהצגתם את ההצעה השמיטו את עובדת אהבת שכם לדינה, שאינה מעניינם של תושבי שכם, ובוודאי גם לא היתה משכנעת אותם לבצע מעשה קיצוני כל כך. הם פנו אליהם בהצעה פוליטית וכלכלית בלבד, לֵאמֹר:

• הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים, ביחסי שלום הֵם אִתָּנוּ, וְטוב בעינינו כי יֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ. וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם. באותה עת היתה שכם עיר קטנה, ומסביבה היה שטח רחב פנוי, כך שיש די מקום לכול. אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. כדי לשכנע את אנשי העיר, חמור ושכם שינו מן הניסוח שבו פנה חמור ליעקב: בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחו ּ לָכֶם.

• אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ, יסכימו לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד, בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר, כפי ש הֵם נִמֹּלִים. שכן הערלה והמילה הם סימנים מובהקים להפרדה.

• מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם — הֲלוֹא לָנוּ הֵם. אנחנו נבלע אותם מבחינה כלכלית ומבחינה תרבותית, וכך נזכה ברכוש רב. אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם — וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. איחוד לאומי וכלכלי זה אינו תובע מחיר גדול — רק קיומה של הדרישה הקטנה הזו.

• וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ, וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. מבוגרים בני תרבויות שונות עוברים את ניתוח המילה, אך זהו תהליך לא נוח וכואב, הרבה יותר מאשר מילתם של תינוקות.

• וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, במצב כאוב זה לא נוח לאנשים לצאת מבתיהם. אמנם אין הכאב משתק אותם, אך הוא מוריד את כושרם לנוע ולפעול. וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ. דווקא הם יזמו מעשה זה, משום שדינה היתה גם בת אמם, ועל כן הם היו קשורים אליה במיוחד. לא מוסבר כאן מדוע לא השתתף ראובן במעשה. וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, בביטחון, שכן העיר, שפניה אל איחוד עם משפחת יעקב, לא התגוננה מפניהם, והנימולים אף היו מוגבלים ביכולותיהם הפיסיות. שמעון ולוי הלכו מבית לבית וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.

• וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב. כנראה הריגתם היתה ניכרת לעין יותר — אולי כרתו את ראשיהם. כל אותה עת נשארה דינה כבולה בבית שכם, אולי במעמד של כלה-לעתיד, ועתה וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.

• בְּנֵי יַעֲקֹב האחרים, שלא השתתפו בהריגה, בָּאוּ לאחר מעשה עַל הַחֲלָלִים, כדי לקחת מהם את חפצי הערך, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר, הם חשו שיש לכך צידוק מוסרי — אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. נראה שגם אם תושבי העיר לא סייעו בפועל לאונס, הם שיתפו פעולה בכך שלא עיכבו בעד שכם; הרי הוא לא פיתה את דינה בעדינות, אלא לקחהּ בכוח מתוך חבורת הנערות שהיתה , מן הסתם, בעיר.

• אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.

• וְאֶת כָּל חֵילָם, רכושם וְאֶת כָּל טַפָּם, ילדיהם הקטנים, וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. כמו במלחמה הם שבו שבויים ושללו את כל הרכוש.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עד כה הייתי נקי ומקובל, וכעת עֲכַרְתֶּם, לכלכתם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי, להעלות את סרחוני בְּיֹשֵׁב, בעיני יושבי הָאָרֶץ — בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי. וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, אנשים ספורים, קבוצה קטנה. כיוון שאנחנו זרים, ופגענו באחד מעמי כנען, עמי הארץ השכנים עלולים לנקום בנו את נקמת שכם או לנסות להרתיענו מלנהוג כך בערים אחרות, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

• וַיֹּאמְרוּ שני הבנים: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?! האחים לא השלימו עם היחס כלפי אחותם, שאותה ביקשו להעביר מיד ליד כחלק מעסקה כלכלית, וטענו בתוקף שאסור שדינה תהיה מושא למקח וממכר.