דברי הימים א-פרק-13

ביאורים

• וַיִּוָּעֵץ דָּוִיד עִם־שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְְהַמֵּאוֹת לְְכָָל־נָגִיד, כל בעלי המשרה.

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְְכֹל קְְהַל יִשְְְׂרָאֵל: אִם־עֲלֵיכֶם טוֹב, אם הדבר נראה בעיניכם, וּמִן־ה' אֱלֹהֵינוּ יצא הדבר, אם הוא לרצון ה', נִפְְְרְְצָה, נפרוץ, נצא ו נִשְְְׁלְְחָה עַל, אל אַחֵינוּ הַנִּשְְְׁאָרִים בְְּכֹל אַרְְְצוֹת, נחלות יִשְְְׂרָאֵל שלא באו הנה, וְְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְְהַלְְוִיִּם בְְּעָרֵי מִגְְְרְְשֵׁיהֶם, וְְיִקָּבְְצוּ אֵלֵינוּ. נכנס את כולם לאספה גדולה.

• וְְנָסֵבָּה, נעביר אֶת־אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ, לירושלים, כִּי־לֹא דְְרַשְְְׁנֻהוּ, ביקשנו אותו, לא פנינו לעסוק בעניינו בִּימֵי שָׁאוּל עד כה.

• וַיֹּאמְְרוּ, הביעו את רצונם כָָל־הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי־יָשַׁר, נראה הַדָּבָר בְְּעֵינֵי כָָל־הָעָם. אנשים חשבו שכדאי להעלות את הארון למקום מרכזי שבו יוכלו לחדש את עבודת ה'.

• וַיַּקְְְהֵל דָּוִיד אֶת־כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל מִן־שִׁיחוֹר, הנהר המציין את גבולה המזרחי של מִצְְְרַיִם, וְְעַד־לְְבוֹא חֲמָת שבצפון כדי לְְהָבִיא אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִקִּרְְְיַת יְְעָרִים.

• וַיַּעַל דָּוִיד וְְכָָל־יִשְְְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה, אל המקום שנקרא בעלה, כלומר אֶל־קִרְְְיַת יְְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה, על מנת לְְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, ה' יוֹשֵׁב הַכְְּרוּבִים, אֲשֶׁר־נִקְְְרָא שֵׁם ה' עליו. הארון, שהכרובים עדיין סוככו עליו בכנפיהם, מסמל את הנוכחות האלוקית בתוך ישראל, ולכן ה' נקרא 'יושב הכרובים'. זהו מוקד הקודש החשוב ביותר. בתורה נאמר במפורש שהארון איננו נלקח בעגלה אלא נישא על הכתף על ידי הלויים, אבל גם הפלשתים החזירו אותו בעגלה מפני שפחדו לנגוע בו.

• וַיַּרְְְכִּיבוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עַל־עֲגָלָה חֲדָשָׁה מִבֵּית אֲבִינָדָב, כי לא רצו לנגוע בו, וְְעֻזָּא וְְאַחְְְיוֹ נֹהֲגִים בַּעֲגָלָה.

• וְְדָוִיד וְְכָָל־יִשְְְׂרָאֵל מְְשַׂחֲקִים לִפְְְנֵי הָאֱלֹהִים בְְּכָָל־עֹז, רוקדים בהתלהבות ובכל המרץ, וּבְְְשִׁירִים וּבְְְכִנֹּרוֹת וּבִנְְְבָלִים וּבְְְתֻפִּים וּבִמְְְצִלְְְתַּיִם וּבַחֲצֹצְְרוֹת.

• וַיָּבֹאוּ עַד מקום שנקרא גֹּרֶן כִּידֹן, וַיִּשְְְׁלַח עֻזָּא אֶת־יָדוֹ לֶאֱחֹז אֶת־הָאָרוֹן שלא ייפול, כִּי שָׁמְְטוּ, הזיזו הַבָּקָר את העגלה בתנועתם הנה והנה. נראה שהעגלה הייתה פתוחה וללא דפנות, ובעקבות תנועת הבקר נראה היה שהארון עומד ליפול. באופן טבעי מיהר עוזא והושיט ידו אל הארון להחזיק בו.

• וַיִּחַר־אַף, כעס ה' בְְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר־שָׁלַח יָדוֹ עַל־הָאָרוֹן, וַיָּמָָת שָׁם לִפְְְנֵי הָאֱלֹהִים.

• וַיִּחַר, היה קשה לְְדָוִיד כִּי־פָרַץ ה' פֶּרֶץ, המית בהתערבות נסית בְְּעֻזָּא, כי כוונותיו של עוזא היו בוודאי רצויות, גם אם לא פעל כדין. וַיִּקְְְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, שנקרא עד אז כידֹן, פֶּרֶץ עֻזָּא עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

• וַיִּירָא דָוִיד אֶת־הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר: הֵיךְְְ, איך אָבִיא אֵלַי אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים? אם מי שמתוך כוונות טובות נגע בארון לשמרו מיד נהרג, מה עלול להתרחש עוד בקרבתו?

• וְְלֹא־הֵסִיר דָּוִיד אֶת־הָאָרוֹן אֵלָיו – אֶל־עִיר דָּוִיד, וַיַּטֵּהוּ, הפנה אותו אֶל־בֵּית עֹבֵד־אֱדֹם הַגִּתִּי, שהיה לוי והתגורר מחוץ לעיר.

• וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עִם־בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְְּבֵיתוֹ שְְׁלֹשָׁה חֳֳדָשִׁים, וַיְְְבָרֶךְְְ ה' אֶת־בֵּית עֹבֵד־אֱדֹם וְְאֶת־כָָּל־אֲשֶׁר־לוֹ. דויד חשש שהקִּרבה לארון עלולה להביא פורענות, אבל בבית עובד אדום לא כך קרה אלא להיפך. ברכה מיוחדת באה בביתו ולמשפחתו. מכאן אפשר היה ללמוד שכאשר נוהגים בארון האלוקים בכבוד, לא נגרם כל נזק, אלא להיפך – ברכה וישועה.