דברי הימים א-פרק-16

ביאורים

• וַיָּבִיאוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ, הציבו אֹתוֹ בְְּתוֹךְְְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה, פרש לוֹ דָּוִיד. וַיַּקְְְרִיבוּ קרבנות עֹלוֹת וּשְְְׁלָמִים לִפְְְנֵי הָאֱלֹהִים.

• וַיְְְכַל, סיים דָּוִיד מֵהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְְהַשְְּׁלָמִים, וַיְְְבָרֶךְְְ אֶת־הָעָם בְְּשֵׁם ה'.

• וַיְְְחַלֵּק לְְכָָל־אִישׁ יִשְְְׂרָאֵל מֵאִישׁ וְְעַד־אִשָּׁה מתנה לכבוד המאורע הגדול של הכנסת הארון למקומו, לְְאִישׁ, לכל אחד מהנאספים נתן כִּכַּר־לֶחֶם וְְאֶשְְְׁפָּר, חתיכת בשר, ויש שדרשו את המלה: 'אחד משישה בפר', שישית פר , וַאֲשִׁישָׁה, מאכל או משקה מענבים, או: קנקן יין.

• וַיִּתֵּן לִפְְְנֵי אֲרוֹן ה' אנשים קבועים מִן־הַלְְוִיִּם שיהיו מְְשָׁרְְתִים, וּלְְְהַזְְְכִּיר, לומר שיר המזכיר כביכול את ישראל לפני ה', או: המודיע את מעשי ה', וּלְְְהוֹדוֹת וּלְְְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל. אף על פי שעדיין לא הוקם בית המקדש, כבר היה אוהל מקודש. על כן ראוי שיעמדו ליד הארון אנשים שישרתו שם בקביעות.

• אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְְְׁנֵהוּ זְְכַרְְְיָה, ואִתם יְְעִיאֵל וּשְְְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְְְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְְְנָיָהוּ וְְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל מנגנים בִּכְְְלֵי נְְבָלִים וּבְְְכִנֹּרוֹת, וְְאָסָף בַּמְְצִלְְְתַּיִם מַשְְְׁמִיעַ.

• וּבְְְנָיָהוּ וְְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים תוקעים בַּחֲצֹצְְרוֹת תָּמִיד לִפְְְנֵי אֲרוֹן בְְּרִית־הָאֱלֹהִים.

• בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ, לראשונה את השיר לְְהֹדוֹת לַה' בְְּיַד־אָסָף וְְאֶחָיו. לא ברור אם דויד הוא שחיבר את השירה הבאה, או שהוא רק קבע את תוכן השירה או את מסגרתה, ואחד המשוררים כתב אותה: הפסוקים הבאים מופיעים בשינויים קלים כחלק ממזמור גדול יותר בספר תהלים.

• הוֹדוּ לַה', קִרְְְאוּ בִשְְְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים את עֲלִילֹתָיו, מעשיו .

• שִׁירוּ לוֹ, זַמְְּרוּ־לוֹ, שִׂיחוּ, דברו בְְּכָָל־נִפְְְלְְאוֹתָיו.

• הִתְְְהַלְְלוּ, השתבחו בְְּשֵׁם קָָדְְְשׁוֹ שנקרא עליכם, ועל כך שאתם מאמינים בו ומתברכים על ידו. יִשְְְׂמַח לֵב מְְבַקְְְשֵׁי ה' בשמעם את כל אלה.

• דִּרְְְשׁוּ, פנו, חפשו את ה' וְְעֻזּוֹ, כוחו , בַּקְְּשׁוּ את פָנָיו תָּמִיד.

• זִכְְְרוּ את נִפְְְלְְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, את מֹפְְתָיו וגם את מִשְְְׁפְְּטֵי־פִיהוּ, שציווה אותנו לעשות,

• זֶרַע יִשְְְׂרָאֵל עַבְְְדּוֹ, בְְּנֵי יַעֲקֹב בְְּחִירָיו.

• הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ ש בְְּכָָל־הָאָרֶץ, העולם יוצאים לפועל מִשְְְׁפָּטָיו, גזרותיו .

• זִכְְְרוּ לְְעוֹלָם את בְְּרִיתוֹ הנצחית, את ה דָּבָר ש צִוָּה לְְאֶלֶף דּוֹר, לדור דורים .

• אֲשֶׁר כָּרַת בתחילה אֶת, עם אַבְְְרָהָם, והיא שְְְׁבוּעָתוֹ לְְיִצְְְחָק,

• וַיַּעֲמִידֶהָ – את השבועה לְְיַעֲקֹב לְְחֹק קבוע, לְְיִשְְְׂרָאֵל העמיד אותה בתור בְְּרִית עוֹלָם.

• לֵאמֹר: לְְךָ אֶתֵּן את אֶרֶץ־כְְּנָעַן, חֶבֶל, חלק, אזור נַחֲלַתְְְכֶם. הבטחת הארץ הייתה חלק מהברית שכרת ה' עם אבות האומה.

• בִּהְְְיוֹתְְכֶם מְְתֵי מִסְְְפָּר, אנשים ספורים, כִּמְְְעַט וְְגָרִים בָּהּ. לא הייתם תושבי הארץ אלא רק גֵּרים בה, מועטים וחלשים.

• וַיִּתְְְהַלְְּכוּ, נדדו אבותיכם מִגּוֹי אֶל־גּוֹי, וּמִמַּמְְְלָכָה אֶל־עַם אַחֵר, בתוך גבולות הארץ, ולעתים מחוץ להם, כמו אברהם שהלך למצרים ולארץ פלשתים.

• לֹא־הִנִּיחַ לְְאִישׁ לְְעָָשְְְׁקָם, לקפחם, לגזלם , וַיּוֹכַח, ה' הזהיר וייסר עֲלֵיהֶם, למענם ובענייניהם את ה מְְלָכִים, כמו שמסופר על אברהם ויצחק בעניין פרעה ואבימלך, ואמר להם :

• אַל־תִּגְְּעוּ בִּמְְְשִׁיחָי, אלה שמשחתי להיות נסיכי. גם אם כלפי חוץ, הם אינם נראים מלכים גדולים, אלו הם המלכים שלי. וּבִנְְְבִיאַי, אבות האומה, שהיו גם נביאים, אַל־תָּרֵעוּ, תפגעו . גם פסוקים אלה מופיעים, בכמה שינויים, כמזמור לעצמו בספר תהלים:

• שִׁירוּ לַה', כָָּל־הָאָרֶץ, בַּשְְּׂרוּ מִיּוֹם־אֶל־יוֹם, בכל יום ויום את יְְשׁוּעָתוֹ מחדש.

• סַפְְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת־כְְּבוֹדוֹ, בְְּכָָל־הָעַמִּים ספרו את נִפְְְלְְאֹתָיו.

• כִּי גָדוֹל ה' וּמְְְהֻלָּל מְְאֹד, וְְנוֹרָא, נשגב, מעורר יראה הוּא עַל־כָָּל־אֱלֹהִים.

• כִּי כָָּל־אֱלֹהֵי הָעַמִּים אינם אלים אמתיים אלא אֱלִילִים, ביטוי להקטנה וזלזול, כצעצועים, וַה' הוא אשר שָׁמַיִם עָשָׂה.

• הוֹד וְְהָדָר לְְפָנָיו, עֹז וְְחֶדְְְוָה בִּמְְְקֹמוֹ.

• הָבוּ, תנו לַה', מִשְְְׁפְְּחוֹת עַמִּים, הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז, פאר והדר.

• הָבוּ לַה' את כְְּבוֹד שְְׁמוֹ, הכבוד שראוי לתת לשמו. שְְׂאוּ מִנְְְחָה וּבֹאוּ לְְפָנָיו, הִשְְְׁתַּחֲווּ לַה' בְְּהַדְְְרַת־קֹדֶשׁ.

• חִילוּ, רעדו מִלְְּפָנָיו, כָָּל תושבי הָאָרֶץ, העולם. אַף־תִּכּוֹן, תתייצב תֵּבֵל בַּל־תִּמּוֹט. העולם, שנראה לעתים רופף, יעמוד איתן כאשר כל יושביו יכבדו את ה' וייכנעו מלפניו. אז השמחה והשירה יקיפו את הבריאה כולה –

• יִשְְְׂמְְְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְְתָגֵל, תשמח גם הָאָרֶץ, וְְיֹאמְְרוּ בַגּוֹיִם: ה' מָלָךְְְ.

• יִרְְְעַם, יגעש, ירעיש הַיָּם וּמְְְלוֹאוֹ, כל מה שבו. קולות הגלים נתפסים כשירתו של הים. יַעֲלֹץ, ישמח הַשָּׂדֶה וְְכָָל־אֲשֶׁר־בּוֹ.

• אָז יְְרַנְְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר, מִלִּפְְְנֵי ה', כִּי, כאשר בָא לִשְְְׁפּוֹט אֶת־הָאָרֶץ. גם הטבע שאינו בתחום שלטונו של האדם, יתמלא שמחה ורגש כאשר ה' יתגלה בעולם באמצעות משפטו. ולסיום, מעין הפתיחה:

• הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְְעוֹלָם חַסְְְדּוֹ.

• וְְאִמְְְרוּ: הוֹשִׁיעֵנוּ, אֱלֹהֵי יִשְְְׁעֵנוּ, וְְקַבְְּצֵנוּ וְְהַצִּילֵנוּ מִן־הַגּוֹיִם, לְְהֹדוֹת לְְשֵׁם קָָדְְְשֶׁךָ ו לְְהִשְְְׁתַּבֵּחַ בִּתְְְהִלָּתֶךָ.

• בָּרוּךְְְ ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל מִן־הָעוֹלָם וְְעַד־הָעֹלָם, לנצח נצחים. זו שירתו של דויד לכבוד הבאת ארון ה' למקומו הקבוע. וַיֹּאמְְרוּ כָָל־הָעָם: אָמֵן וְְהַלֵּל לַה'.

• וַיַּעֲזָָב, דויד השאיר שָׁם לִפְְְנֵי אֲרוֹן בְְּרִית־ה' לְְאָסָף וּלְְְאֶחָיו, את אסף ואחיו כדי לְְשָׁרֵת לִפְְְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְְְבַר־יוֹם בְְּיוֹמוֹ, כפי המעשה הנצרך בכל יום.

• וְְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם המשוררים היו בסך הכול שִׁשִּׁים וּשְְְׁמוֹנָה, וְְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן־יְְדִיתוּן וְְחֹסָה ממונים לְְשֹׁעֲרִים.

• וְְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים העמיד דויד לשרת לִפְְְנֵי מִשְְְׁכַּן ה' בַּבָּמָה, מקום מוגבה שעליו הוקם מזבח, אֲשֶׁר בְְּגִבְְְעוֹן. שם היה מעין מקדש.

• לְְהַעֲלוֹת שם עֹלוֹת לַה' עַל־מִזְְְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְְלָעָרֶב, וּלְְְפי כָָל הַכָּתוּב בְְּתוֹרַת ה' אֲשֶׁר צִוָּה עַל־יִשְְְׂרָאֵל. את הארון הביאו למקום מרכזי ומכובד יותר – ליד המלך וצבאו – עד שייבנה בית המקדש הקבוע. בינתיים הקריבו את קרבנות התמיד בבמה המרכזית שבגבעון. לאחר זמן יקריב שם גם שלמה המלך קרבנות.

• וְְעִמָּהֶם – עם הכהנים המעלים את העולות היו הֵימָן וִידוּתוּן וּשְְְׁאָר הַבְְּרוּרִים, הנבחרים אֲשֶׁר נִקְְּבוּ, נזכרו בְְּשֵׁמוֹת, לְְהֹדוֹת לַה' כִּי לְְעוֹלָם חַסְְְדּוֹ. הם היו שרים עם קרבנות הציבור.

• וְְשוב, בפירוט – עִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן מנגנים ב חֲצֹצְְרוֹת וּמְְְצִלְְְתַּיִם להיות מַשְְְׁמִיעִים קול רם, וּשאר כְְְלֵי שִׁיר הָאֱלֹהִים. וּבְְְנֵי יְְדוּתוּן לא שרו אלא היו אחראים לַשָּׁעַר.

• וַיֵּלְְכוּ כָָל־הָעָם אִישׁ לְְבֵיתוֹ, ולאחר שדויד נפרד לשלום מישראל – וַיִּסֹּב, פנה דָּוִיד לְְבָרֵךְְְ אֶת בני בֵּיתוֹ ולשמוח עמם.