דברי הימים א-פרק-19

ביאורים

• וַיְְְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיָּמָָת נָחָשׁ מֶלֶךְְְ בְְּנֵי־עַמּוֹן, וַיִּמְְְלֹךְְְ בְְּנוֹ תַּחְְְתָּיו.

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד: אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־חָנוּן בֶּן־נָחָשׁ, כִּי־עָשָׂה אָבִיו עִמִּי חֶסֶד. נראה שמלך בני עמון תמך בדויד כשברח מפני שאול, ואף החזיק את אחיו. וַיִּשְְְׁלַח דָּוִיד מַלְְְאָכִים, שליחים אל חנון המלך החדש לְְנַחֲמוֹ עַל־אָבִיו. וַיָּבֹאוּ עַבְְְדֵי דָוִיד בתור משלחת נימוסין אֶל־אֶרֶץ בְְּנֵי־עַמּוֹן אֶל־חָנוּן לְְנַחֲמוֹ.

• וַיֹּאמְְרוּ שָׂרֵי בְְנֵי־עַמּוֹן לְְחָנוּן: הַמְְכַבֵּד דָּוִיד אֶת־אָבִיךָ בְְּעֵינֶיךָ, כִּי־שָׁלַח לְְךָ מְְנַחֲמִים? האם אתה באמת חושב שדויד שולח לך אנשים לנחם אותך מתוך כבוד לאביך? הֲלֹא בַּעֲבוּר לַחְְְקֹר וְְלַהֲפֹךְְְ, לבחון מכל צד וּלְְְרַגֵּל הָאָרֶץ בָּאוּ עֲבָדָיו אֵלֶיךָ. אין הם אלא מרגלים המבקשים לחטט במקום ולאסוף מידע. משלחת התנחומים היא כיסוי דיפלומטי למטרתם האמיתית . חנון השתכנע, בלי לברר את הדברים לאשורם –

• וַיִּקַּח חָנוּן אֶת־עַבְְְדֵי דָוִיד וַיְְְגַלְְּחֵם. לפי המפורט במקום אחר, הוא גילח את זקנם רק מצד אחד של הפנים, שזה בוודאי ביזיון בולט. יתרה מזו – וַיִּכְְְרֹת אֶת־מַדְְְוֵיהֶם, מדיהם, בגדיהם הארוכים בַּחֵצִי עַד־הַמִּפְְְשָׂעָה. כך הם נותרו ערומים בצד אחד עד גובה המפשעה, וַיְְְשַׁלְְּחֵם באופן מגוחך ועלוב ביותר. מעשה בוטה זה שעשו עמון בשליחים נועד בלי ספק לבזות את דויד.

• וַיֵּלְְכוּ וַיַּגִּידוּ לְְדָוִיד עַל־הָאֲנָשִׁים, באיזה מצב הם חזרו, וַיִּשְְְׁלַח אנשים לִקְְְרָאתָם, כִּי־הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְְְלָמִים מְְאֹד. הם חשו בושה גדולה, משום שהיה עליהם ללכת כך מארץ בני עמון עד שהגיעו חזרה לארצם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ: אינני עומד על כך שתחזרו אלי כעת. שְְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד אֲשֶׁר־יְְצַמַּח זְְקַנְְְכֶם, וְְאז שַׁבְְְתֶּם.

• וַיִּרְְְאוּ בְְּנֵי עַמּוֹן כִּי הִתְְְבָּאֲשׁוּ, עשו עצמם מאוסים ושנואים עִם, על דָּוִיד. בפעולה כזו יש משום קריאת תיגר ואפילו מעין הכרזת מלחמה, והעמונים ידעו כי צפוי שדויד יגיב אליה. וַיִּשְְְׁלַח חָנוּן וּבְְְנֵי עַמּוֹן אֶלֶף כִּכַּר־כֶּסֶף לִשְְְׂכֹּר לָהֶם צבא עזר מִן־אֲרַם נַהֲרַיִם וּמִן־אֲרַם מַעֲכָה וּמִצּוֹבָה, שגם היא מדינה ארמית, שיבואו עם רֶכֶב וּפָרָשִׁים.

• וַיִּשְְְׂכְְּרוּ לָהֶם שְְׁנַיִם וּשְְְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב, כוח גדול מאוד, וְְאֶת־מֶלֶךְְְ מַעֲכָה וְְאֶת־עַמּוֹ, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ לִפְְְנֵי מֵידְְבָא שבארץ בני עמון, וּבְְְנֵי עַמּוֹן נֶאֶסְְְפוּ מֵעָרֵיהֶם וַיָּבֹאוּ לַמִּלְְְחָמָה. הם הכריזו על גיוס כללי וקבעו מקום למלחמה, כפי שהיה נהוג אז.

• וַיִּשְְְׁמַע דָּוִיד, וַיִּשְְְׁלַח אֶת־יוֹאָב וְְאֵת כָָּל־צָבָא הַגִּבּוֹרִים למלחמה.

• וַיֵּצְְאוּ בְְּנֵי עַמּוֹן, וַיַּעַרְְְכוּ מִלְְְחָמָה פֶּתַח הָעִיר. נראה שהם רצו להימנע ממערכה גלויה בשטח מרוחק, והסתמכו על ביצורי העיר רבת – בני – עמון. וְְהַמְְּלָכִים אֲשֶׁר־בָּאוּ כצבאות עזר שכירים היו לְְבַדָּם בַּשָּׂדֶה, ותקפו את מחנה יואב מאחור.

• וַיַּרְְְא יוֹאָב כִּי־הָיְְתָה פְְנֵי, חזית הַמִּלְְְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְְאָחוֹר. עליו להילחם בשתי חזיתות, עם העמונים שלפניו ועם הארמים שמאחוריו. וַיִּבְְְחַר מִכָָּל־בָּחוּר בְְּיִשְְְׂרָאֵל, וַיַּעֲרֹךְ אותם לִקְְְרַאת אֲרָם. הוא הניח ששכירי החרב הארמים מיומנים ואולי גם רבים יותר, ולכן בחר את הלוחמים הטובים ביותר, לקחם תחת פיקודו הישיר וניגש עמם למערכה נגד ארם.

• וְְאילו אֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְְּיַד אַבְְְשַׁי אָחִיו, וַיַּעַרְְְכוּ, יצאו להילחם לִקְְְרַאת בְְּנֵי עַמּוֹן.

• וַיֹּאמֶר: אִם־תֶּחֱזַק מִמֶּנִּי אֲרָם בקרב – וְְהָיִיתָ לִּי לִתְְְשׁוּעָה. וְְאִם־בְְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְְְקוּ מִמְְּךָ – וְְהוֹשַׁעְְְתִּיךָ. מעבר ללחימה בשתי חזיתות, נשמש צבא עזר זה לזה; אם יהיה מצבו של אחד מאתנו דחוק, יוכל השני לגבות אותו ככוח מילואים. והוא מסיים כראוי למפקד במערכה:

• חֲזַק וְְנִתְְְחַזְְּקָה בְְּעַד־עַמֵּנוּ וּבְְְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, אנחנו צריכים להתחזק ולהשתדל במלחמה כמיטב יכולתנו, וַה' את הַטּוֹב בְְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

• וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְְהָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ לִפְְְנֵי אֲרָם לַמִּלְְְחָמָה, וַיָּנוּסוּ מִפָּנָיו. הוא היה מצביא גדול ועלה בידו להביס את הצבא הארמי הגדול, שכנראה היה מאורגן פחות.

• וּבְְְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי־נָס אֲרָם, כוח העזר שעליו הם סמכו, וַיָּנוּסוּ גַם־הֵם מִפְְּנֵי אַבְְְשַׁי אָחִיו של יואב וַיָּבֹאוּ הָעִירָה. הם ברחו חזרה אל תוך העיר המבוצרת. וַיָּבֹא יוֹאָב יְְרוּשָׁלִָם. יואב חזר לירושלים כדי להודיע לדויד על תוצאות הקרב וגם כדי להתכונן לבאות.

• וַיַּרְְְא אֲרָם כִּי נִגְְּפוּ לִפְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל. הארמים הבינו שבסופו של דבר דויד יבוא חשבון עמם מכיוון שסייעו לאויביו. לכן הם התכוננו למערכה נוספת שבה יכו הם את דויד או לכל הפחות ימנעו ממנו לבוא עליהם למלחמה – וַיִּשְְְׁלְְחוּ מַלְְְאָכִים וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר. ממזרח לפרת הייתה ממלכה ארמית נוספת, אולי גדולה יותר, וגם אנשיה הוזעקו להילחם בישראל, וְְשׁוֹפַךְְְ, ובצורה המקבילה: שובך, שַׂר־צְְבָא הֲדַדְְְעֶזֶר לִפְְְנֵיהֶם. נראה שהדדעזר מלך גם על ממלכת ארם הזו.

• וַיֻּגַּד לְְדָוִיד, וַיֶּאֱסֹף אֶת־כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר הַיַּרְְְדֵּן, וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיַּעֲרֹךְְְ, ארגן את צבאו לצאת אֲלֵהֶם. כדי להתמודד עם הצבא הארמי כולו, הן של הממלכות הקטנות שבצדו המערבי של הפרת והן שמעבר לנהר, גייס דויד לוחמים נוספים. וַיַּעֲרֹךְְְ דָּוִיד לִקְְְרַאת אֲרָם מִלְְְחָמָה, וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ.

• וַיָּנָָס שוב אֲרָם מִלִּפְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל, וַיַּהֲרֹג דָּוִיד מֵאֲרָם שִׁבְְְעַת אֲלָפִים אנשי רֶכֶב וְְאַרְְְבָּעִים אֶלֶף אִישׁ רַגְְְלִי, וְְאֵת שׁוֹפַךְְְ שַׂר־הַצָּבָא הֵמִית. לפי הנראה, אותו שר צבא היה דמות דומיננטית מאוד, ולכן הריגתו מציינת מפלה שאנשי הדדעזר לא יכלו להתאושש ממנה בקלות.

• וַיִּרְְְאוּ עַבְְְדֵי הֲדַדְְְעֶזֶר כִּי נִגְְּפוּ לִפְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל, וַיַּשְְְׁלִימוּ עִם־דָּוִיד וַיַּעַבְְְדֻהוּ. דויד בוודאי לא כבש את ארם שמעבר לנהר, אבל גם הארמים הקרובים לארץ ישראל לא היו לגמרי משועבדים לו אלא נתונים תחת שלטונו העליון. וְְלֹא־אָבָה, רצה אֲרָם לְְהוֹשִׁיעַ אֶת־בְְּנֵי־עַמּוֹן עוֹד. הארמים החליטו שדי להם בניסיון הזה, והם הגיעו להסכם אי – לוחמה או אפילו הסכם כניעה מול דויד.