דברי הימים א-פרק-20

ביאורים

  • וַיְְְהִי לְְעֵת תְְּשׁוּבַת, הקפת הַשָּׁנָה, כעבור שנה, לְְעֵת צֵאת הַמְְּלָכִים לקרב, בקיץ או באביב. זהו הזמן הנוח לתנועת הצבא ולמלחמה בכלל, והזמן הנוח למתקיף בפרט. כאשר אנשים בורחים ממקומות היישוב אל תוך הערים הבצורות, יכול הצבא התוקף למצוא תבואה בשדות ופֵרות בכרמים וכיוצא באלה. בעונת הקיץ גם נגרם נזק כפול לנצורים, כי מלבד המלחמה עצמה, השחתת השדות יוצרת רעב באותה שנה ובזו שלאחריה. וַיִּנְְְהַג יוֹאָב אֶת־חֵיל הַצָּבָא, וַיַּשְְְׁחֵת אֶת־אֶרֶץ בְְּנֵי־עַמּוֹן, שהייתה מדינה קטנה, ועכשיו הארמים כבר לא עזרו לה. צבא ישראל היה גדול וללא ספק מיומן מצבאם של בני עמון. וַיָּבֹא וַיָּצַר אֶת־רַבָּה, בירת עמון. וְְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. למלחמה כזו דויד לא היה צריך לצאת בעצמו. וַיַּךְְְ יוֹאָב אֶת־רַבָּה וַיֶּהֶרְְְסֶהָ. במקום אחר מתואר שיואב נתן לדויד את הכבוד להיכנס לעיר ככובש הרשמי.

  • וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת־עֲטֶרֶת, כתר מַלְְְכָּם, ייתכן שהכוונה לאליל הראשי של עמון שנקרא 'מֹלך' או 'מלכֹּם', מֵעַל רֹאשׁוֹ, וַיִּמְְְצָאָהּ מִשְְְׁקַל כִּכַּר־זָהָב וּבָהּ אֶבֶן יְְקָרָה, וַתְְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִיד. וּשְְְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא ממנה הַרְְְבֵּה מְְאֹד.

  • וְְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ, שהתנגד לו, הוֹצִיא דויד וַיָּשַׂר, חתך אותם בַּמְְּגֵרָה, במסור וּבַחֲרִיצֵי הַבַּרְְְזֶל וּבַמְְּגֵרוֹת. דויד העניש חלק מהאנשים קשות. אפשר שרבים מהם נהרגו מתוך עינויים. וְְכֵן יַעֲשֶׂה דָוִיד לא רק לאנשי רבת – בני – עמון אלא לְְכֹל עָרֵי בְְנֵי־עַמּוֹן. הוא עבר בעמון והרג רבים מתושביה. וַיָּשָָׁב דָּוִיד וְְכָָל־הָעָם יְְרוּשָׁלִָם.

  • וַיְְְהִי אַחֲרֵי־כֵן, וַתַּעֲמֹד מִלְְְחָמָה בְְּגֶזֶר, ששכנה בגבול המערבי של ישראל עִם־פְְּלִשְְְׁתִּים. נראה שארץ פלשתים עצמה מעולם לא נכבשה על ידי דויד, ומפעם לפעם היו הפלשתים תוקפים את ישראל. לטוב או לרע, סרני הפלשתים היו מעין מלכים קטנים אוטונומיים למחצה בעריהם, ולפעמים יכול היה מי מהם להחליט לצאת למתקפה לשם עניין או לשם שעשוע. אָז הִכָּה סִבְְּכַי הַחֻשָׁתִי, אחד מגיבורי דויד אֶת־סִפַּי שהיה מִילִידֵי הָרְְפָאִים, וַיִּכָּנֵעוּ. היה זה אדם ענק שסייע במלחמה או שרק הוצג בין הלוחמים כדי להפחיד את האויב, ולכן הריגתו הייתה מעשה נועז. הרפאים היו אנשים גדולי ממדים שאולי השתייכו לגזע קדום כלשהו שהלך והידלדל, אך בודדים מהם נשארו עד לדורות מאוחרים, וייתכן שהפלשתים השתמשו בהם בקרב.

  • וַתְְּהִי־עוֹד מִלְְְחָמָה אֶת, עם פְְּלִשְְְׁתִּים, וַיַּךְְְ אֶלְְְחָנָן בֶּן־יָעִיר אֶת־לַחְְְמִי אֲחִי גָָּלְְְיָת הַגִּתִּי שנהרג על ידי דויד. אלחנן הרג את לחמי אחיו של גלית למרות ממדיו העצומים – וְְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְְְנוֹר אֹרְְגִים, קורה ארוכה וכבדה שחוטי השתי מתוחים עליה. כדי לשאת חנית כזו היה עליו להיות איש גדול קומה וחזק מאוד.

  • וַתְְּהִי־עוֹד מִלְְְחָמָה בְְּגַת, וַיְְְהִי שם אִישׁ מִדָּה, גדול ממדים. אנשים רגילים אינם נמדדים בדרך כלל, אבל ענקים, כיוון שגובהם יוצא מן הכלל, אנשים נוטים לערוך את חשבון גודלם. וְְאֶצְְְבְְּעֹתָיו בידיו וברגליו שֵׁשׁ־וָשֵׁשׁ, ובסך הכול עֶשְְְׂרִים וְְאַרְְְבַּע. סטייה גנטית כזו מצויה עד היום במשפחות שונות. אין שום סיבה להניח ששש אצבעותיו העניקו לו יתרון כלשהו על פני שאר אנשים, אבל עובדה זו הוסיפה לדמותו המפחידה. וְְגַם־הוּא נוֹלַד לְְהָרָפָא, לאחד משרידי עם הרפאים הקדום. נראה שכמה בנים שנולדו לאותו רפא, שאינו נזכר בשמו, יצאו עם הפלשתים למלחמה. מפעם לפעם נחשפים בארצות שונות צאצאים לגזעים קדומים שהיו גדולים יותר מהמקובל היום, אם כי לא עד כדי כך גדולים. נראה ששרידים כאלה נותרו בארץ וסייעו לפלשתים .

  • וַיְְְחָרֵף, ביזה אֶת־יִשְְְׂרָאֵל הן בגבורתו והן בדיבוריו כנגד ישראל, וַיַּכֵּהוּ יְְהוֹנָתָן בֶּן־שִׁמְְְעָא אֲחִי דָוִיד.

  • אֵל, אלה נוּלְְּדוּ לְְהָרָפָא בְְּגַת. הם היו כמה אחים גדולים מאוד, וַיִּפְְּלוּ בְְיַד־דָּוִיד וּבְְְיַד־עֲבָדָיו. דויד הרג את גלית, שהיה הרפא הראשון שנפל ביד ישראל, ורפאים אחרים נהרגו על ידי עבדי דויד. הקרבות האחרונים של דויד ואנשיו התנהלו סביב גבולות הממלכה, מפני ששוב ושוב הוא התמודד עם אויבים בשולי ממלכתו. את ארץ פלשתים לא כבשו ישראל מעולם בשלמות. הפלשתים החזיקו ברצועת החוף עד תקופת שלטון יוון. אף על פי כן בפטירתו היה דויד המלך החשוב ביותר בכל עבר הנהר –

פסוקים

  1. ויהי לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים וינהג יואב את־חיל הצבא וישחת את־ארץ בני־עמון ויבא ויצר את־רבה ודויד ישב בירושלם ויך יואב את־רבה ויהרסה
  2. ויקח דויד את־עטרת־מלכם מעל ראשו וימצאה משקל ככר־זהב ובה אבן יקרה ותהי על־ראש דויד ושלל העיר הוציא הרבה מאד
  3. ואת־העם אשר־בה הוציא וישר במגרה ובחריצי הברזל ובמגרות וכן יעשה דויד לכל ערי בני־עמון וישב דויד וכל־העם ירושלם
  4. ויהי אחריכן ותעמד מלחמה בגזר עם־פלשתים אז הכה סבכי החשתי את־ספי מילדי הרפאים ויכנעו
  5. ותהי־עוד מלחמה את־פלשתים ויך אלחנן בן־יעור [יעיר] את־לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים
  6. ותהי־עוד מלחמה בגת ויהי איש מדה ואצבעתיו שש־ושש עשרים וארבע וגם־הוא נולד להרפא
  7. ויחרף את־ישראל ויכהו יהונתן בן־שמעא אחי דויד
  8. אל נולדו להרפא בגת ויפלו ביד־דויד וביד־עבדיו

פסוקים מנוקד

  1. וַיְהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים וַיִּנְהַג יוֹאָב אֶת־חֵיל הַצָּבָא וַיַּשְׁחֵת אֶת־אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן וַיָּבֹא וַיָּצַר אֶת־רַבָּה וְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם וַיַּךְ יוֹאָב אֶת־רַבָּה וַיֶּהֶרְסֶהָ׃
  2. וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת־עֲטֶרֶת־מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וַיִּמְצָאָהּ מִשְׁקַל כִּכַּר־זָהָב וּבָהּ אֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִיד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד׃
  3. וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשַׂר בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִיצֵי הַבַּרְזֶל וּבַמְּגֵרוֹת וְכֵן יַעֲשֶׂה דָוִיד לְכֹל עָרֵי בְנֵי־עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִיד וְכָל־הָעָם יְרוּשָׁלִָם׃
  4. וַיְהִי אַחֲרֵיכֵן וַתַּעֲמֹד מִלְחָמָה בְּגֶזֶר עִם־פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת־סִפַּי מִילִדֵי הָרְפָאִים וַיִּכָּנֵעוּ׃
  5. וַתְּהִי־עוֹד מִלְחָמָה אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יעור [יָעִיר] אֶת־לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים׃
  6. וַתְּהִי־עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מִדָּה וְאֶצְבְּעֹתָיו שֵׁשׁ־וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע וְגַם־הוּא נוֹלַד לְהָרָפָא׃
  7. וַיְחָרֵף אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן־שִׁמְעָא אֲחִי דָוִיד׃
  8. אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד־דָּוִיד וּבְיַד־עֲבָדָיו׃

מקומות

  • גזר
  • גת (פלשתים)

    אחת מחמש הערים הראשיות בארץ פלשתים, בגבול עם יהודה.
    מזוהה כיום עם תל צפית. (ג"ל פורטר)

  • חושה
  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

  • עמון

    עמון או בני עמון הוא עם וממלכה ששכנה במזרח הגלעד באזור העיר רבת עמון.