דברי הימים א-פרק-21

ביאורים

• וַיַּעֲמֹד שָׂטָן, יֵצר עַל־יִשְְְׂרָאֵל, וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְְְנוֹת אֶת־יִשְְְׂרָאֵל. מחשבותיו והרהוריו הביאו את דויד להחליט לספור את אנשי ישראל.

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־יוֹאָב וְְאֶל־שָׂרֵי הָעָם: לְְכוּ סִפְְְרוּ אֶת־יִשְְְׂרָאֵל מִבְְּאֵר שֶׁבַע וְְעַד־דָּן וְְהָבִיאוּ אֵלָי את התוצאות וְְאֵדְְעָה אֶת־מִסְְְפָּרָם. לא נראה שהיה במעשה שיקול צבאי או אזרחי ממשי, אף שהשטן בוודאי הסית את דויד לחשוב כמה הדבר חשוב ונצרך. ייתכן שהניעה את דויד לעריכת המפקד ההתעוררות לנהוג כמו בשאר המדינות המתוקנות.

• וַיֹּאמֶר יוֹאָב: יוֹסֵף ה' עַל־עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְְעָמִים. הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְְְ, אתה יודע ש כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. אין תסיסות או מרידות שעליך להיערך מולן – לָמָּה, לשם מה יְְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי? הואיל ואינך זקוק לכך, לָמָּה יִהְְְיֶה המעשה הזה לְְאַשְְְׁמָה, עבֵרה לְְיִשְְְׂרָאֵל? יואב, שכרגיל נשמע לדויד אפילו בהוראות שיש מקום לפקפק בהן, מרגיש כאן שראוי להימנע מהצעת המלך, ושהמניין עלול להביא אשמה על ישראל.

• ואולם דְְְבַר־הַמֶּלֶךְְְ חָזַק עַל־יוֹאָב. הפקודה הייתה נחרצת. במקרים אחרים דויד קיבל את עצתו של יואב גם אם הדבר לא נעם לו, ואילו כאן הרעיון שנכנס לראשו של דויד לא הרפה ממנו, אף שלא היה ברור איזו תועלת תצמח ממנו ולמרות הסתייגותו של יואב. וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְְְהַלֵּךְְְ בְְּכָָל־יִשְְְׂרָאֵל לערוך מפקד אוכלוסין, וַיָּבֹא חזרה ל יְְרוּשָׁלִָם.

• וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת־מִסְְְפַּר מִפְְְקַד־הָעָם אֶל־דָּוִיד. וַיְְְהִי כָָל־יִשְְְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב. המניין לא כלל את הנשים והילדים. אמנם מלחמותיו הגדולות של דויד לא הצריכו אף פעם מספרים כאלה של לוחמים, אך כפי הנראה הסיבה הרשמית למניין הייתה צבאית, ועל כן נמנו רק אנשי הצבא. וִיהוּדָה, שנחשב ליחידה בפני עצמה ונפקד בפני עצמו, מנה אַרְְְבַּע מֵאוֹת וְְשִׁבְְְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. מסתבר שמספרים שלמים כאלה מבוססים על הערכה, ובכל זאת יואב התנגד לרעיון.

• וְְלֵוִי, שהיה מפוזר בין השבטים ולא היה קשור לנחלה ולמלחמה, וּבִנְְְיָמִן, שהיה שבט קטן כי איבד אנשים רבים במלחמה ועדיין לא התאושש מכך לחלוטין, לֹא פָקַד יואב בְְּתוֹכָם – עם כל ישראל, כִּי־נִתְְְעַב, שנוא, בלתי מקובל דְְּבַר־הַמֶּלֶךְְְ אֶת, על יוֹאָב. לכן הוא ניסה ככל יכולתו להתחמק מן הצו ולא לבצעו בשלמות.

• וַיֵּרַע בְְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה, וַיַּךְְְ אֶת־יִשְְְׂרָאֵל. התחילה מן הסתם מחלה או מגפה בישראל.

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים: חָטָאתִי מְְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, וְְעַתָּה הַעֲבֶר, סלח נָא אֶת־עֲווֹן עַבְְְדְְּךָ כִּי נִסְְְכַּלְְְתִּי מְְאֹד. עשיתי שטות.

• וַיְְְדַבֵּר ה' אֶל־גָּד, חֹזֵה דָוִיד. מלבד נתן הנביא עמד גד הנביא לשירותו של דויד מפעם לפעם. לֵאמֹר.

• לֵךְְְ וְְדִבַּרְְְתָּ אֶל־דָּוִיד לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': שָׁלוֹשׁ אפשרויות אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ, פורש לפניך, או: מפנה אליך. בְְּחַר־לְְךָ אַחַת מֵהֵנָּה, מהן, וְְאֶעֱשֶׂה־לָּךְְְ. אחת מהן תהיה עונשך.

• וַיָּבֹא גָד אֶל־דָּוִיד, וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה־אָמַר ה': עליך להחליט מה ת קַבֶּל־לָךְְְ:

• אִם־שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב, זו אפשרות אחת. וְְאִם־שְְׁלֹשָׁה חֳֳדָשִׁים תהיה נִסְְְפֶּה, נהרג מִפְְּנֵי־צָרֶיךָ, וְְחֶרֶב אוֹיְְבֶיךָ תהיה לְְמַשֶּׂגֶת, תשיג אתכם. גם אם לא תהיה מפלה גמורה, אנשים רבים ייספו בקרב. וְְאִם, או, האפשרות השלישית – שְְׁלֹשֶׁת יָמִים תבוא חֶרֶב ה' שמשמעותה – וְדֶבֶר, מחלה מדבקת קשה בָּאָרֶץ, וּמַלְְְאַךְְְ ה' מַשְְְׁחִית בְְּכָָל־גְְּבוּל יִשְְְׂרָאֵל. וְְעַתָּה רְְאֵה, התבונן, או: בחר מָה־אָשִׁיב אֶת־שֹׁלְְחִי דָּבָר. אני שליח ה', ועלי להשיב לו את בחירתך.

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־גָּד: צַר־לִי מְְאֹד שגרמתי בחטאי לאסון הזה, אבל אני חייב בכל זאת להחליט בין האפשרויות הללו – אֶפְְּלָה־נָּא בְְיַד־ה', אני מעדיף לקבל את הדֶבר, שנתון רק ביד ה', כִּי־רַבִּים רַחֲמָיו מְְאֹד, ואפשר יהיה לבקש רחמים שתתבטל המגפה, ואילו בְְְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּל. אינני רוצה ליפול במלחמה, וגם לא ברעב, שהוא צרה המתמשכת והולכת, ואנשים הסובלים ממנו מסורים לחסדיהם של בשר ודם.

• וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְְּיִשְְְׂרָאֵל, וַיִּפֹּל מִיִּשְְְׂרָאֵל שִׁבְְְעִים אֶלֶף אִישׁ.

• וַיִּשְְְׁלַח הָאֱלֹהִים בשלב מסוים מַלְְְאָךְְְ לִירוּשָׁלִַם לְְהַשְְְׁחִיתָהּ. וּכְְְהַשְְְׁחִית, לקראת השחתת ירושלים רָאָה ה' בצרתם וַיִּנָּחֶם, התחרט כביכול עַל־הָרָעָה, כמו שאמר דויד שרחמי ה' מרובים, וַיֹּאמֶר לַמַּלְְְאָךְְְ הַמַּשְְְׁחִית: רַב, די עַתָּה, הֶרֶף, עזוב יָדֶךָ מלהכות עוד את ישראל. וּמַלְְְאַךְְְ ה' עֹמֵד עִם, ליד גֹּרֶן אָָרְְְנָן הַיְְְבוּסִי. הכתוב מתאר את השתלשלות האירועים:

• וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת־עֵינָיו וַיַּרְְְא אֶת־מַלְְְאַךְְְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, וְְחַרְְְבּוֹ שְְׁלוּפָה בְְּיָדוֹ נְְטוּיָה עַל־יְְרוּשָׁלִָם, לסימן שהוא עומד להשחית את העיר. וַיִּפֹּל דָּוִיד על פניו מחמת האימה או הכבוד, וְְאילו הַזְְּקֵנִים לא ראו את המחזה, כי היו מְְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל־פְְּנֵיהֶם.

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים: הֲלֹא אֲנִי הוא ש אָמַרְְְתִּי לִמְְְנוֹת בָּעָם, וַאֲנִי־הוּא אֲשֶׁר־חָטָאתִי וְְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי, וְְאֵלֶּה הַצֹּאן – ישראל מֶה עָשׂוּ?! לא ראוי שייפגעו. ה' אֱלֹהַי, תְְּהִי נָא יָדְְךָ בִּי וּבְְְבֵית אָבִי, עדיף שהעונש ייפול עלי ועל משפחתי, ואילו בְְְעַמְְּךָ לֹא תהי ידך לְְמַגֵּפָה.

• וּמַלְְְאַךְְְ ה' אָמַר אֶל־גָּד בחזון נבואי לֵאמֹר לְְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְְהָקִים מִזְְְבֵּחַ לַה' בְְּגֹרֶן אָָרְְְנָן הַיְְְבֻסִי. כדי להתפלל דויד לא היה זקוק למתווכים, אבל אין כוחו מספיק לקבל את דבר ה' במישרין, וגד היה שוב השליח.

• וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְְְבַר־גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְְּשֵׁם ה'.

• וַיָּשָָׁב, פנה אָָרְְְנָן וַיַּרְְְא אֶת־הַמַּלְְְאָךְְְ, וְְאַרְְְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְְְחַבְְּאִים בתוך הגורן, כי חשבו שעדיף להתחבא בשעת המגפה, וְְאָָרְְְנָן יצא ממחבואו והיה דָּשׁ חִטִּים.

• וַיָּבֹא דָוִיד עַד־אָָרְְְנָן. וַיַּבֵּט אָָרְְְנָן וַיַּרְְְא אֶת־דָּוִיד, וַיֵּצֵא מִן־הַגֹּרֶן וַיִּשְְְׁתַּחוּ לְְדָוִיד אַפַּיִם אָרְְְצָה.

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־אָָרְְְנָן: תְְּנָה־לִּי מְְקוֹם הַגֹּרֶן וְְאֶבְְְנֶה־בּוֹ מִזְְְבֵּחַ לַה'. בְְּכֶסֶף מָלֵא תְְּנֵהוּ לִי, ובכך תֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם.

• וַיֹּאמֶר אָָרְְְנָן אֶל־דָּוִיד: קַח־לָךְְְ במתנה, וְְיַעַשׂ, ויעשה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְְְ הַטּוֹב בְְּעֵינָיו. יתרה מזו, רְְאֵה נָתַתִּי גם את הַבָּקָר שיש פה לָעֹלוֹת, וְְאת הַמּוֹרִגִּים, לוחות הדישה הנמשכים אחר הבהמות, לָעֵצִים הנדרשים לשריפת הקרבן, וְְהַחִטִּים שבגורן ישמשו לַמִּנְְְחָה. את הַכֹּל נָתָתִּי. אני מוכן לתת הכול, אינך צריך לקנות דבר.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ דָּוִיד לְְאָָרְְְנָן: לֹא, כִּי־קָנֹה אֶקְְְנֶה בְְּכֶסֶף מָלֵא. אני מתעקש לקנות, כִּי לֹא־אֶשָּׂא, אקח את אֲשֶׁר־לְְךָ לַה' וְְהַעֲלוֹת, ולא אעלה עוֹלָה חִנָּם. אינני יכול להביא קרבן לה' ממה שאינו שייך לי. מכיוון שאני רוצה לבנות מזבח, אשלם תמורת המקום.

• וַיִּתֵּן דָּוִיד לְְאָָרְְְנָן בַּעבור ה מָּקוֹם שִׁקְְְלֵי זָהָב מִשְְְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת. נראה שדויד לא קנה רק את הגורן, אלא חלקה גדולה יותר. לפי המשך הסיפור, חלק גדול מן ההר או כולו היה שייך לארנן. את כל שטח המוריה, שכפי הנראה עמד אז מחוץ לעיר, קנה דויד כדי להקים עליו מקדש.

• וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְְְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְְְׁלָמִים, וַיִּקְְְרָא אֶל־ה'. וַיַּעֲנֵהוּ ה' בירידת אֵשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם עַל מִזְְְבַּח הָעֹלָה. ירידת האש שימשה לדויד סימן לפיוס –

• וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְְְאָךְְְ, וַיָּשֶׁב חַרְְְבּוֹ אֶל־נְְדָנָהּ. עד כה המלאך נכון להמשיך או להפסיק, ועכשיו הורה לו ה' לעצור.

• בָּעֵת הַהִיא, בִּרְְְאוֹת דָּוִיד כִּי־עָנָהוּ ה' בְְּגֹרֶן אָָרְְְנָן הַיְְְבוּסִי, וַיִּזְְְבַּח שָׁם.

• וּמִשְְְׁכַּן ה' אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְְְבָּר וּמִזְְְבַּח הָעוֹלָה היו בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְְּגִבְְְעוֹן ולא בירושלים.

• וְְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְְפָנָיו – לפני המזבח שבגבעון לִדְְְרֹשׁ אֱלֹהִים, כִּי נִבְְְעַת מִפְְּנֵי חֶרֶב מַלְְְאַךְְְ ה'. בזמן שהמלאך ניצב וחרבו בידו, דויד פחד לצאת מהעיר. לכן הוא לא הלך להקריב קרבן במקום הראוי לכך, ובמקום לצאת לגבעון בנה דויד מזבח חדש במצוות הנביא, ועליו הקריב את קרבנות הכפרה. אמנם הוא הביא את הארון לירושלים כי רצה שיהיה סמוך אליו, אבל לא היה ברור לו אם אכן זהו מקומו הראוי. על כן הוא הונח בינתיים באוהל ולא במקום קבע, וגם את כלי המקדש לא העביר דויד לירושלים.