דברי הימים א-פרק-29

ביאורים

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְְְ לְְכָָל־הַקָּהָל: שְְׁלֹמֹה בְְנִי אינו אלא איש אֶחָד, ש בָּחַר־בּוֹ אֱלֹהִים כשהיה נַעַר וָרָךְְְ. כשעלה שלמה למלוכה, הוא היה בשנות העשרה לחייו, וייתכן שגם נראה צעיר ועדין. וְְהַמְְּלָאכָה גְְדוֹלָה, כִּי לֹא לְְמען אָדָם נבנית הַבִּירָה, הארמון, המבצר, ולא בתפקידים הרגילים ששימשו ארמונות לראווה ולהפגנת פארו של המלך או לצורכי התבצרות. הארמון הזה לא נבנה למעני ולא למען שום מלך אנושי אחר, כִּי, אלא לַה' אֱלֹהִים. כיצד יוכל אדם לעשות מקום לישיבת ה' אלוקים? עליו להתמסר למעשה הגדול הזה ולא להירתע מפני חשש כישלון, כי לא נדרש ממנו דבר שמעבר ליכולתו האנושית.

• וּכְְכָָל־כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְְבֵית־אֱלֹהַי את הַזָּהָב לפי צורך ה זָּהָב וְְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְְהַנְְּחֹשֶׁת לַנְְּחֹשֶׁת, הַבַּרְְְזֶל לַבַּרְְְזֶל וְְהָעֵצִים לָעֵצִים, אַבְְְנֵי־שֹׁהַם, שאולי הן אונקיס, שגונן בדרך כלל צהבהב – חום או אדמדם, וּמִלּוּאִים, אבנים שנועדו לשיבוץ, אַבְְְנֵי־פוּךְְְ, סוג של אבנים טובות, וְְרִקְְְמָה, מעשה תשבץ של אבנים צבעוניות ומעוצבות, וְְכֹל אֶבֶן יְְקָרָה וְְאַבְְְנֵי־שַׁיִשׁ לָרֹב.

• וְְעוֹד בִּרְְְצוֹתִי, מכיוון שאני רוצה בְְּבֵית אֱלֹהַי, יֶשׁ־לִי סְְגֻלָּה, אוצר מיוחד של זָהָב וָכָסֶף ש נָתַתִּי לְְבֵית־אֱלֹהַי, לְְמַעְְְלָה מִכָָּל, מעבר לכל החומרים ש הֲכִינוֹתִי למטרות מוגדרות לְְבֵית הַקֹּדֶשׁ כחלק מתבנית המקדש.

• שְְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְְּרֵי זָהָב מִזְְּהַב אוֹפִיר, שזו כמות גדולה מאוד, וְְשִׁבְְְעַת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף מְְזֻקָּק ששניהם ישמשו לָטוּחַ, לצפות את קִירוֹת הַבָּתִּים, הקודש וקודש – הקודשים. במקום טיח העשוי מחרסית וחול, ירוצף המקדש זהב.

• לַזָּהָב – לַזָּהָב, וְְלַכֶּסֶף – לַכֶּסֶף, וּלְְְכָָל־מְְלָאכָה הנעשית בְְּיַד חָרָשִׁים, בעלי מלאכה. נתתי ככל יכולתי את כל הדרוש, ואף השארתי כסף להוצאות מזדמנות ולקישוטים. ודויד ממשיך וקורא לישראל לתרום לאוצרות המקדש: וּמִי מכם מִתְְְנַדֵּב לְְמַלֹּאות יָדוֹ בנדבה הַיּוֹם לַה'?

• וַיִּתְְְנַדְְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְְשָׂרֵי שִׁבְְְטֵי יִשְְְׂרָאֵל וְְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְְהַמֵּאוֹת וּלְְְשָׂרֵי מְְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְְְ, גם פקידי המלך התנדבו.

• וַיִּתְְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית־הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים, נוסף על שלושת אלפים כיכר שנתן המלך, וַאֲדַרְְְכֹּנִים, מטבעות זהב. הם תרמו זהב המקביל ל רִבּוֹ, ריבוא אדרכונים. וְְכֶסֶף – כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּנְְְחֹשֶׁת – רִבּוֹ וּשְְְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים, שמונה – עשר אלף כיכרי נחושת, וּבַרְְְזֶל מֵאָה־אֶלֶף כִּכָּרִים. חלק מהתרומה הגדולה הזאת שימש לצורכי העבודה ולכלים, וחלק נועד לאוצר.

• וְְהַנִּמְְְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים, כל מי שהיו לו אבנים מיוחדות, נָתְְנוּ לְְאוֹצַר בֵּית־ה' עַל יַד, לרשותו של יְְחִיאֵל הַגֵּרְְשֻׁנִּי, שהיה הפקיד הממונה על הנדבות הללו למקדש.

• וַיִּשְְְׂמְְְחוּ הָעָם עַל־הִתְְְנַדְְּבָם, כִּי בְְּלֵב שָׁלֵם הִתְְְנַדְְּבוּ לַה'. וְְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְְְ שָׂמַח שִׂמְְְחָה גְְדוֹלָה כשראה שאנשים הוסיפו ונתנו משלהם.

• וַיְְְבָרֶךְְְ דָּוִיד אֶת־ה' לְְעֵינֵי כָָּל־הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד:בָּרוּךְְְ אַתָּה, ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל אָבִינוּ, מֵעוֹלָם וְְעַד־עוֹלָם, לנצח נצחים.

• לְְךָ, ה', הַגְְּדֻלָּה וְְהַגְְּבוּרָה וְְהַתִּפְְְאֶרֶת וְְהַנֵּצַח וְְהַהוֹד, כִּי־כֹל הנמצא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ – שלך. לְְךָ ה' הַמַּמְְְלָכָה, וְְאתה הוא הַמִּתְְְנַשֵּׂא לְְכֹל לְְרֹאשׁ, על כל הראשים, המושלים.

• וְְהָעֹשֶׁר וְְהַכָּבוֹד מִלְְּפָנֶיךָ, מאתך הם, וְְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְְְיָדְְךָ כֹּחַ וּגְְְבוּרָה, וּבְְְיָדְְךָ לְְגַדֵּל וּלְְְחַזֵּק לַכֹּל.

• וְְעַתָּה, אֱלֹהֵינוּ, מוֹדִים אֲנַחְְְנוּ לָךְְְ וּמְְְהַלְְלִים לְְשֵׁם תִּפְְְאַרְְְתֶּךָ, את שמך המפואר.

• וְְכִי מִי אֲנִי, וּמִי עַמִּי, כִּי־נַעְְְצֹר, נאסוף, נחזיק כֹּחַ לְְהִתְְְנַדֵּב כָּזֹאת? מניין היו לנו הכוחות והאמצעיים לתת נדבות כה גדולות? על רקע כפיפותם של ישראל לצריהם עד ימי דויד והמלחמות הרבות שהמשיכו גם בימי שלטונו, מרשימה במיוחד התגייסותם של שרי העם לתרום סכומים נאים אלו. כִּי־מִמְְּךָ בא הַכֹּל, וּמִיָּדְְךָ, שהיא מקור מה שברשותנו, נָתַנּוּ לָךְְְ. כ אשר אנחנו נותנים לך דבר – מה, כביכול, הרי זה בעצם מתוך ידך שלך שהעניקה לנו.

• כִּי־גֵרִים אֲנַחְְְנוּ – בני האדם, לְְפָנֶיךָ, וְְתוֹשָׁבִים כְְּכָָל־אֲבֹתֵינוּ. אין ליצורי אנוש קביעוּת בעולם. אנו מתגוררים פה לפי רצונך, אך למעשה כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ. הדימוי לצל משמעו כפול: הצל משתנה ללא הרף, ואין לו צורה קבועה ויציבה; ונוסף לזה, אין בו שום ממש. כך אנחנו בני חלוף ואין ממשות לקיומנו, וְְאֵין לנו מִקְְְוֶה, תקווה להימלט מהמוות.

• ה' אֱלֹהֵינוּ, כֹּל הֶהָמוֹן, הריבוי הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינוֹנוּ לִבְְְנוֹת־לְְךָ בַיִת לְְשֵׁם קָָדְְְשֶׁךָ – מִיָּדְְךָ הוּא, וּלְְְךָ שייך הַכֹּל. איננו יכולים לומר שמשהו שייך לנו. אנו נותנים את מה שאתה הענקת לנו.

• וְְיָדַעְְְתִּי, אֱלֹהַי, כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב, וּמֵישָׁרִים תִּרְְְצֶה. אֲנִי בְְּיֹשֶׁר לְְבָבִי הִתְְְנַדַּבְְְתִּי כָָל־אֵלֶּה, וְְעַתָּה עַמְְּךָ הַנִּמְְְצְְאוּ, שנמצאים פֹה, רָאִיתִי שאף הם באו בְְשִׂמְְְחָה לְְהִתְְְנַדֶּב־לָךְְְ. אני יודע מה היה בלבבי, וכעת אני נוכח לדעת שגם שרי העם שנדבו את הסכומים הללו, עשו זאת בשמחה. איננו יכולים לטעון לבעלות על רכושנו, אבל ביכולתנו לפחות לתת לה' את לבבנו ואת רצונותינו. ומכאן הבקשה:

• ה' אֱלֹהֵי אַבְְְרָהָם יִצְְְחָק וְְיִשְְְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ, שָָׁמְְְרָה־זֹּאת לְְעוֹלָם – לְְיֵצֶר, את הכוח המניע מַחְְְשְְׁבוֹת לְְבַב עַמֶּךָ. זכור לעולם את האופן היפה שבו התנדב העם בלב שלם, וְְהָכֵן, חזֵק, כוון את לְְבָבָם לפנות אֵלֶיךָ.

• וְְלִשְְְׁלֹמֹה בְְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְְְׁמוֹר מִצְְְוֹתֶיךָ, עֵדְְוֹתֶיךָ וְְחֻקֶּיךָ וְְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל וְְלִבְְְנוֹת הַבִּירָה, הארמון אֲשֶׁר־הֲכִינוֹתִי.

• וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְְכָָל־הַקָּהָל: בָּרְְכוּ־נָא אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם.וַיְְְבָרְְכוּ כָָל־הַקָּהָל לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם, וַיִּקְְּדוּ וַיִּשְְְׁתַּחֲווּ לַה' וְְלַמֶּלֶךְְְ.

• וַיִּזְְְבְְּחוּ לַה' זְְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַה' לְְמָחֳֳרַת הַיּוֹם הַהוּא, פָּרִים – אֶלֶף, אֵלִים – אֶלֶף, כְְּבָשִׂים – אֶלֶף וְְנִסְְְכֵּיהֶם, הסולת והיין הנוצקים על המזבח עם הקרבן. כל אלו היו מתנות המלך או הציבור, וּזְְְבָחִים פרטיים נזבחו לָרֹב לְְכָָל־יִשְְְׂרָאֵל.

• וַיֹּאכְְלוּ וַיִּשְְְׁתּוּ לִפְְְנֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא בְְּשִׂמְְְחָה גְְדוֹלָה, וַיַּמְְְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְְְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד, וַיִּמְְְשְְׁחוּ אותו לַה' לְְנָגִיד, למושל. אמנם שלמה כבר הומלך בהתאם לרצונו ולפי פקודתו של דויד, אבל המלכתו הייתה שקטה. אף על פי שכמה מגדולי הממלכה תמכו בו, היה זה טקס פרטי. כאן, לעומת זאת, מתקיים טקס המלכה ומשיחה בנוכחות כל ישראל. וּלְְְצָדוֹק לְְכֹהֵן. את צדוק מינו לכהן הגדול, וגם זו הייתה כנראה בחירתו של דויד, שהעדיף שצדוק יהיה הכהן הראשי ולא אחימלך שבא מבית עלי.

• וַיֵּשֶׁב שְְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא ה' לְְמֶלֶךְְְ תַּחַת־דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְְְלַח. וַיִּשְְְׁמְְעוּ אֵלָיו, קיבלו את מרותו כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל.

• וְְכָָל־הַשָּׂרִים וְְהַגִּבֹּרִים, ששימשו כמפקדי הצבא וכיוצא בהם, וְְגַם כָָּל־בְְּנֵי הַמֶּלֶךְְְ דָּוִיד נָתְְנוּ יָד, כרתו ברית תַּחַת שְְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְְְ. למעשה, כמעט כולם התאחדו בתמיכתם בשלמה. גם מי שיכלו לטעון כנגדו שתקו וקיבלו את מרותו.

• וַיְְְגַדֵּל ה' אֶת־שְְׁלֹמֹה לְְמַעְְְלָה לְְעֵינֵי כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְְְכוּת אֲשֶׁר לֹא־הָיָה עַל־כָָּל־מֶלֶךְְְ לְְפָנָיו עַל־יִשְְְׂרָאֵל. לא רק גדולתו כמושל המדינה הייתה יוצאת דופן, אלא גם פאר המלכות שהיה לשלמה לא היה לאיש ממלכי יהודה וישראל.

• וְְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי מָלַךְְְ עַל־כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל.

• וְְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְְְ עַל־יִשְְְׂרָאֵל היו אַרְְְבָּעִים שָׁנָה. ובפירוט: בְְּחֶבְְְרוֹן מָלַךְְְ שֶׁבַע שָׁנִים ומשהו וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְְְ שְְׁלֹשִׁים וְְשָׁלוֹשׁ שנים. לפי החשבון, נראה שדויד עלה לשלטון כשהיה איש צעיר יחסית, בערך בן שלושים, ובמשך ארבעים שנה הלכה מלכותו וגדלה, על כל עליותיה וירידותיה.

• וַיָּמָָת בְְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שְְׂבַע יָמִים, עֹשֶׁר וְְכָבוֹד. כל אלה היו לו בשפע, וַיִּמְְְלֹךְְְ שְְׁלֹמֹה בְְנוֹ תַּחְְְתָּיו.

• וְְדִבְְְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְְְ הָרִאשֹׁנִים וְְהָאַחֲרֹנִים, כל מאורעות חייו הִנָּם כְְּתוּבִים עַל־דִּבְְְרֵי שְְׁמוּאֵל הָרֹאֶה, הנביא. ייתכן שהכוונה לספר שאבד, וייתכן שנרמז כאן ספר שמואל, שבו מתוארים קורותיו של דויד המלך. וְְעַל־דִּבְְְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְְעַל־דִּבְְְרֵי גָּד הַחֹזֶה. גם כאן אפשר שמדובר בספרים שכתבו נתן וגד ואינם מצויים עוד, או להמשכו של ספר שמואל. הספר בוודאי לא נכתב כולו על ידי שמואל, כי בערך באמצעו מסופר על מות שמואל. יש להניח שנתן הנביא וגד החוזה שהמשיכו את פעולתו של שמואל סיימו גם את ספרו.

• עִם כָָּל־מַלְְְכוּתוֹ וּגְְְבוּרָתוֹ וְְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְְרוּ עָלָיו וְְעַל־יִשְְְׂרָאֵל וְְעַל כָָּל־מַמְְְלְְכוֹת הָאֲרָצוֹת. ובספר זה, דברי הימים, מובאים הסיפורים על סמך המקורות הקדומים הללו.