דברי הימים ב-פרק-10

ביאורים

• וַיֵּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם בנו של שלמה ויורש מלכותו שְְׁכֶמָה, לשכם כִּי ל שְְׁכֶם בָּאוּ כָָל־יִשְְְׂרָאֵל לְְהַמְְְלִיךְְְ אֹתוֹ ולערוך למלך החדש טקס הכתרה.

• וַיְְְהִי כִּשְְְׁמֹעַ יָרָָבְְְעָם בֶּן־נְְבָט, וְְהוּא היה אז בְְמִצְְְרַיִם, אֲשֶׁר, משום ש בָּרַח מִפְְּנֵי שְְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְְְ. בספר מלכים מסופר שירבעם היה גיבור חיל שהמרה את פי המלך שלמה, וכנראה גם אמר עליו דברים קשים. המלך ניסה לתפסו ואולי לאסרו, אבל הוא ברח למצרים. השלטון המצרי העניק לירבעם מקלט מדיני אולי משום שרצה לשמור על איזון כוחות כלשהו. וַיָּשָָׁב יָרָָבְְְעָם מִמִּצְְְרָיִם משנודע לו שמת שלמה.

• וַיִּשְְְׁלְְחוּ בית ישראל וַיִּקְְְרְְאוּ־לוֹ שיהיה נציגם הבלתי – רשמי. וַיָּבֹא יָרָָבְְְעָם וְְכָָל־יִשְְְׂרָאֵל וַיְְְדַבְְּרוּ אֶל־רְְחַבְְְעָם בטענה מוגדרת על המערכים הפולטיים לֵאמֹר:

• אָבִיךָ הִקְְְשָׁה אֶת־עֻלֵּנוּ במסים הכבדים שגבה עקב הוצאות העתק שהיו כרוכות במפעלי הבנייה העצומים במרחבי ממלכתו. אף על פי שהמלך קיבל זהב רב מן החוץ, לא היה בכך די, והיה עליו להכביד את עול המסים. וְְעַתָּה הָקֵל מֵעֲבוֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר־נָתַן עָלֵינוּ וְְנַעַבְְְדֶךָּ. אנחנו מוכנים לקבל את מלכותך, אבל קשה לנו לעשות זאת בתנאים הנוכחיים.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: עלי לחשוב על הנושא. המתינו עוֹד שְְׁלֹשֶׁת יָמִים וְְשׁוּבוּ אֵלָי.וַיֵּלֶךְְְ הָעָם.

• וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם אֶת־הַזְְּקֵנִים, בשרים המבוגרים והמנוסים אֲשֶׁר־הָיוּ עֹמְְדִים לִפְְְנֵי שְְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְְְיֹתוֹ חַי, לֵאמֹר: אֵיךְְְ אַתֶּם נוֹעָצִים, מציעים לְְהָשִׁיב לָעָם־הַזֶּה דָּבָר?

• וַיְְְדַבְְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אִם־תִּהְְְיֶה לְְטוֹב לְְהָעָם הַזֶּה וּרְְְצִיתָם, תְּרַצה אותם וְְדִבַּרְְְתָּ אֲלֵהֶם דְְּבָרִים טוֹבִים, נעימים ומפייסים – וְְהָיוּ לְְךָ עֲבָדִים, הם ישמרו לך אמונים כָָּל־הַיָּמִים, לאורך זמן. הוצאותיו של רחבם היו קטנות משל שלמה, לכן הוותיקים ייעצו לו להיענות לבקשה זו. ייתכן שהם היו מודעים למרירות שרחשה בקרב העם, והבינו שכיוון שטרם התייצב שלטונו של המלך.

• וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲצַת הַזְְּקֵנִים אֲשֶׁר יְְעָצֻהוּ, שכן חשב שאינה לפי כבודו, וַיִּוָּעַץ אֶת־הַיְְְלָדִים, הצעירים יותר, שהיו חסרי ניסיון מדיני או אחר, אֲשֶׁר גָּדְְלוּ אִתּוֹ, הָעֹמְְדִים לְְפָנָיו כעת.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְְנָשִׁיב דָּבָר אֶת־הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן־הָעֹל אֲשֶׁר־נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ?

• וַיְְְדַבְְּרוּ אִתּוֹ הַיְְְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לָעָם אֲשֶׁר־דִּבְְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְְְבִּיד אֶת־עֻלֵּנוּ, וְְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תֹּאמַר אֲלֵהֶם: קָטָָנִּי, אצבעי הקטנה עָבָה יותר מִמָָּתְְְנֵי אָבִי. אם אבי היה גדול – אהיה אני עצום וחזק הרבה יותר.

• וְְעַתָּה, אָבִי הֶעְְְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד – וַאֲנִי אֹסִיף עַל־עֻלְְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְְְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי – בָּעַקְְְרַבִּים, שוטים שיש בהם קשרים, קרסים או קוצים . יועציו הצעירים מכירים רק את שלטונו המוחלט של שלמה, ומניחים שהשלטון לא יסור מידי ידידם בשום מצב. על כן הורו לו שלא יענה ברכּוּת ובריצוי כדי שלהעמיד את ירבעם והעם בפני מלוא סמכותו.

• וַיָּבֹא יָרָָבְְְעָם וְְכָָל־הָעָם אֶל־רְְחַבְְְעָם בַּיּוֹם הַשְְּׁלִשִׁי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְְְ לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְְּׁלִשִׁי.

• וַיַּעֲנֵם הַמֶּלֶךְְְ בלשון קָשָׁה. וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם אֵת עֲצַת הַזְְּקֵנִים, שהמליצו לו להתפשר ולהתרצות.

• וַיְְְדַבֵּר אֲלֵהֶם כַּעֲצַת הַיְְְלָדִים לֵאמֹר: אַכְְְבִּיד אֶת־עֻלְְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עָלָיו. אָבִי יִסַּר אֶתְְְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי – בָּעַקְְְרַבִּים.

• וְְלֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְְְ אֶל־הָעָם, אף שהיה עליו להבחין בהתמרמרות כנגד מדיניות השלטון. יתרה מזו, הרי הוא לא נתבע לעשות צעדים מידיים; וכיוון שמפעליו הגדולים של שלמה לא יימשכו באותו אופן, אפשר יהיה להפחית את המסים. ובכל זאת רחבעם לא היה ער ורגיש למצב, כִּי־הָיְְתָה נְְסִבָּה, סיבה לכך מֵעִם הָאֱלֹהִים, לְְמַעַן הָקִים ה' אֶת־דְְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל־יָרָָבְְְעָם בֶּן־נְְבָט. הנבואה עצמה לא נזכרת כאן, אבל בספר מלכים מסופר באריכות שהנביא אחיה השילוני ניבא לירבעם שהוא ימלוך על ישראל בשל הפולחנים הזרים שחדרו לממלכה בתקופת שלמה.

• וְְכָָל־יִשְְְׂרָאֵל, כאשר נוכחו כִּי לֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְְְ לָהֶם, וַיָּשִׁיבוּ הָעָם אֶת־הַמֶּלֶךְְְ לֵאמֹר: מַה, אין לָּנוּ חֵלֶק, קשר מהותי בְְּמלכות דָוִיד, וְְלֹא־נַחֲלָה בְְּבֶן־יִשַׁי. אִישׁ לְְאֹהָלֶיךָ יִשְְְׂרָאֵל! בקריאה זו השתמש שבע בן בכרי שמרד בדויד המלך עצמו. עַתָּה רְְאֵה, השגח, מלוך על בֵיתְְךָ, דָּוִיד, עסוק בשבט שלך ובמשפחתך. אנחנו איננו מעוניינים במלכותך. וַיֵּלֶךְְְ כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל לְְאֹהָלָיו. שבטי ישראל הכריזו על פרישתם מן האחדות ומכפיפותם למרכז השלטון שביהודה.

• ואילו בְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל הַיֹּשְְׁבִים בְְּעָרֵי יְְהוּדָה והסמוכים להן – וַיִּמְְְלֹךְְְ, המשיך למלוך עֲלֵיהֶם רְְחַבְְְעָם.

• וַיִּשְְְׁלַח הַמֶּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם אֶת־הֲדֹרָם אֲשֶׁר היה הממונה עַל־הַמַּס, והיה כנראה גובה המסים עוד בזמנו של דויד. נראה שהדורם היה כבר מבוגר ובעל מעמד, גם אם לא אהוד, ועתה היה גם נטול סמכות. רחבעם העמיד פנים כאילו דבר לא קרה. וַיִּרְְְגְְּמוּ־בוֹ – באדורם בְְנֵי־יִשְְְׂרָאֵל אֶבֶן, אבנים וַיָּמֹת. וְְהַמֶּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם, שנכח במקום וראה את ההתפרעות ההמונית, הִתְְְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְְְכָּבָה לָנוּס אל יְְרוּשָׁלִָם.

• וַיִּפְְְשְְׁעוּ, מרדו יִשְְְׂרָאֵל בְְּבֵית דָּוִיד עַד הַיּוֹם הַזֶּה. כבר עשרות שנים חיו בני ישראל במשטר מלוכני, ועל כן הבינו שאי – אפשר לחזור לאנרכיה שבתקופת השופטים. הם התכוונו אפוא להקים מלוכה חלופית בראשות ירבעם בן נבט.