דברי הימים ב-פרק-16

ביאורים

• בִּשְְְׁנַת שְְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ לְְמַלְְְכוּת אָסָא עָלָה בַּעְְְשָׁא מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל. בעשא היה איש מלחמה שמרד בנדב בן ירבעם, הקים שושלת מלוכה בישראל והשמיד את כל בית ירבעם. כאשר התבססה מלכותו, קם בעשא עַל־יְְהוּדָה, ועדיין לא פתח במתקפה – וַיִּבֶן, ביצר אֶת־הָרָמָה, עיר בגבול הדרומי של ממלכת ישראל, לְְבִלְְְתִּי תֵּת יוֹצֵא וָבָא לְְאָסָא מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה. הוא תכנן לשלוט בדרכים הראשיות המובילות מיהודה לישראל, ולחסום אותן ככל האפשר בפני מלך יהודה. אמנם זו לא הייתה התקפה ישירה, אבל אסא הרגיש מאוים.

• וַיֹּצֵא אָסָא כֶּסֶף וְְזָהָב מֵאֹצְְרוֹת בֵּית ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְְְ, כספי החירום של הממלכה, וַיִּשְְְׁלַח אֶל־בֶּן־הֲדַד מֶלֶךְְְ אֲרָם הַיּוֹשֵׁב בְְּדַרְְְמֶשֶׂק, דמשק לֵאמֹר׃

• בְְּרִית, יחסי שלום בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ. במשך שנים היחסים ביננו טובים. אין לנו גבול משותף, ואויבנו המשותף – מלך ישראל – שוכן ביננו. לפיכך, הִנֵּה שָׁלַחְְְתִּי לְְךָ כֶּסֶף וְְזָהָב, ועכשיו לֵךְְְ הָפֵר בְְּרִיתְְךָ אֶת, עם בַּעְְְשָׁא מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל ותתקוף אותו, וְְהוא יַעֲלֶה, יסור מֵעָלָי, כמקובל באשר לבריתות כאלה בעולם העתיק. היו אלה הסכמים בין מדינות שהתפוגגו תמורת שוחד כסף או סיפוק אינטרסים אחרים.

• וַיִּשְְְׁמַע, נענה בֶּן־הֲדַד אֶל־הַמֶּלֶךְְְ אָסָא, שכן ההצעה מצאה חן בעיניו, וַיִּשְְְׁלַח אֶת־שָׂרֵי הַחֲיָלִים, כמה גדודים מהצבא אֲשֶׁר־לוֹ אֶל־עָרֵי יִשְְְׂרָאֵל. וַיַּכּוּ אֶת־עִיּוֹן וְְאֶת־דָּן וְְאֵת אָבֵל מָיִם וְְאֵת כָָּל־מִסְְְכְְּנוֹת, מחסני עָרֵי נַפְְְתָּלִי שבגבול הצפוני של ממלכת ישראל.

• וַיְְְהִי כִּשְְְׁמֹעַ בַּעְְְשָׁא שהוא מותקף וַיֶּחְְְדַּל מִבְְּנוֹת אֶת־הָרָמָה, וַיַּשְְְׁבֵּת, הפסיק אֶת־מְְלַאכְְְתּוֹ כדי להתמקד במאמץ לייצב את גבולותיו בצפון. לסכסוך עם יהודה היה אמנם היבט היסטורי, אבל המתקפה של הארמים הייתה חמורה הרבה יותר.

• וְְאָסָא הַמֶּלֶךְְְ לָקַח, אסף אֶת־כָָּל־יְְהוּדָה, וַיִּשְְְׂאוּ אֶת־אַבְְְנֵי הָרָמָה וְְאֶת־עֵצֶיהָ, הם פירקו את המבנים המבוצרים אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְְְשָׁא, וַיִּבֶן בָּהֶם אֶת־גֶּבַע וְְאֶת־הַמִּצְְְפָּה שבממלכת יהודה.

• וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה, נביא שאינו מוכר ממקום אחר, אֶל־אָסָא מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בּגלל הִשָּׁעֶנְְְךָ עַל־מֶלֶךְְְ אֲרָם בסכסוך שבינך ובין מלך ישראל, וכיוון שמסרת לידיו את אוצרות בית ה' ובית המלך וְְלֹא נִשְְְׁעַנְְְתָּ עַל־ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל־כֵּן נִמְְְלַט חֵיל מֶלֶךְְְ־אֲרָם מִיָּדֶךָ. מעכשיו תהיה עמדתך מול הארמים נחותה.

• הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְְהַלּוּבִים שתקפו אותך בעבר, הָיוּ לְְחַיִל לָרֹב, חיל רב – לְְרֶכֶב וּלְְְפָרָשִׁים לְְהַרְְְבֵּה מְְאֹד, וּבכל זאת בְְְהִשָּׁעֶנְְְךָ עַל־ה' נְְתָנָם ה' בְְּיָדֶךָ. הרי תקיפת הצבא המצרי הייתה קשה יותר לאין ערוך, ואתה הצלחת לנצח אותם ולגרשם מפני שבטחת בה',

• כִּי ה' – עֵינָיו מְְשֹׁטְְטוֹת בְְּכָָל־הָאָרֶץ, הוא משגיח על הכול לְְהִתְְְחַזֵּק, ומוסיף חוזק עִם אלו אשר לְְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו ובוטחים בו. אתה נִסְְְכַּלְְְתָּ עַל־זֹאת, נהגת בטיפשות. ניכר שאינך קשור לה', כִּי, אכן מֵעַתָּה יֵשׁ, יהיו עִמְְּךָ מִלְְְחָמוֹת.עד עכשיו היו הנביאים מעודדים את אסא, והוא קיבל את דבריהם. זוהי הפעם הראשונה שנביא מטיח בו דברי מוסר.

• וַיִּכְְְעַס אָסָא אֶל, על הָרֹאֶה, הנביא, וַיִּתְְּנֵהוּ בתוך בֵּית הַמַּהְְְפֶּכֶת, כנראה מין בית סוהר, אולי צינוק או כלוב קלון, כִּי היה בְְזַעַף עִמּוֹ עַל־זֹאת. לאחר שלושים וחמש שנים שנות מלכותו המוצלחת, שינה אסא את התנהגותו כלפי נתיניו – וַיְְְרַצֵּץ, לחץ, דיכא אָסָא אנשים מִן־הָעָם בָּעֵת הַהִיא.

• וְְהִנֵּה דִּבְְְרֵי אָסָא הָרִאשׁוֹנִים וְְהָאַחֲרוֹנִים והתמורה שחלה מראשית מלכותו עד אחריתה הִנָּם כְְּתוּבִים עַל־סֵפֶר הַמְְּלָכִים לִיהוּדָה וְְיִשְְְׂרָאֵל.

• וַיֶּחֱלֶא, חלה אָסָא בִּשְְְׁנַת שְְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְְמַלְְְכוּתוֹ בְְּרַגְְְלָיו, עַד־לְְמַעְְְלָה עלה חָָלְְְיוֹ, מחלת רגליו הקשה הלכה והתגברה. וְְגַם, אפילו בְְּחָָלְְְיוֹ לֹא־דָרַשׁ אֶת־ה' ולא פנה אליו בתפילה, כִּי, אלא בטח רק בָּרֹפְְאִים.

• וַיִּשְְְׁכַּב אָסָא עִם־אֲבֹתָיו, וַיָּמָָת בִּשְְְׁנַת אַרְְְבָּעִים וְְאַחַת לְְמָָלְְְכוֹ. אסא מלך אפוא שנים רבות.

• וַיִּקְְְבְְּרֻהוּ בְְקִבְְְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה־לוֹ בְְּעִיר דָּוִיד, וַיַּשְְְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְְְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְְּשָׂמִים וּזְְְנִים, מיני מְְרֻקָּחִים בְְּמִרְְְקַחַת מַעֲשֶׂה, מעשה רוקח, מלאכת ערבוב הבשמים, וַיִּשְְְׂרְְפוּ־לוֹ שְְׂרֵפָה גְְּדוֹלָה עַד־לִמְְְאֹד. אחד ממנהגי קבורת המלכים כלל טקס שרפה שערכו למלך שמת בשלום על משכבו. הטקס, שבו היו שורפים גם חלק מרכושו כדי שאיש לא ישתמש בו, נועד להפגין כבוד למת וצער במותו.