בראשית-פרק-39

ביאורים

• וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה כעבד חסר זכויות. וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים שהיה אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.

• וַיְהִי ה׳ אֶת, עם יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ בבית פוטיפר. אף על פי שהגיע כצעיר חסר ניסיון שאינו דובר את לשון המקום, ולמרות שהיה עליו לגשר על פער תרבותי גדול, שכן בא מתרבות כפרית אל העיר המפותחת, הצלחתו בלטה לעיני כול. וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

• וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה׳ אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה׳ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. תחילה פוטיפר הבחין בהצלחתו.

• וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, בעיני פוטיפר, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ. עָבד כמשרתו האישי. לאחר מכן, העלה אותו פוטיפר בדרגה – וַיַּפְקִדֵהוּ, מינה אותו עַל בֵּיתוֹ, וְכָל מה ש יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ, מפני שראה הן את הצלחתו הן את אמינותו.

• וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה׳ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. וַיְהִי בִּרְכַּת ה׳ בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ – בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. נוסף על שגשוגו של יוסף, גילה פוטיפר שההצלחה האירה פניה גם לו עצמו. הוא חש שנוכחותו של יוסף הביאה אל ביתו ונכסיו ברכה.

• וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, הוא העביר את ניהול משק ביתו ביד יוסף. וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה. מכיוון שסמך על יוסף לחלוטין לא ערך ביקורת אחריו ולא בדק אחריו, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. פוטיפר היה מגיע לביתו רק לשם אכילת לחמו, ולא נדרש לעסוק עוד בענייני הבית. ההערה הבאה משמעותית להמשך הסיפור – וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. נראה שיוסף, שהיה אז כבן שמונה עשרה או עשרים, היה דומה לאמו, שאף היא תוארה כך.

• וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אחרי שיוסף קוּדם למעמד גבוה משל שאר משרתי פוטיפר, ומן הסתם התלבש באופן מרשים יותר – וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף, חשקה בו, וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי. בהיותו עבד היא דיברה אליו באופן ישיר ובוטה.

• וַיְמָאֵן. כדי שאשת פוטיפר לא תיפגע מסירובו של המשרת, הוא הסביר לה שלא סירב להצעתה בגלל המראה שלה וכדומה – וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: הֵן אֲדֹנִי, פוטיפר לֹא יָדַע אִתִּי מַה, הוא סומך עלי, עד כדי כך שאין הוא יודע דבר על ענייני בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי.

• אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, הוא העניק לי תנאי חיים טובים, ולא מנע ממני בבית – כִּי אִם אוֹתָךְ, בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ. ומעבר לנימוק האנושי, שתהיה זו בגידה וכפיות טובה כלפי האדון שהעניק לי תנאי עבודה אלו ונתן בי אמון, קיים גם הנימוק הדתי – וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?

• וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם. למרות סירובו המשיכה בהפצרותיה, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. היא ניסתה לפתותו ככל יכולתה. וכשסירב ביקשה ממנו שישכב במיטתה בלבד, שיהיה רק בצדהּ. אך ככל שהפצירה, יוסף, שנקרע בין המגבלה המצפונית והדתית לבין הפיתוי, התאמץ לחמוק ממנה.

• וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, באחד הימים, שהיה כנראה יום חגיגי, וַיָּבֹא יוסף הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת, ייתכן שכולם יצאו לחגוג באירוע או בחג כלשהו. יוסף העבד הנאמן נשאר בבית, ואילו האשה לא הלכה בגלל תכניותיה –

• וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר: שִׁכְבָה עִמִּי. תביעתה החריפה – היא החזיקה בבגדו. וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ. בגדיהם היו גלימות עיטוף. לכן כשאחזה בבגדו, יכול היה לפשטו ולהשאירו בידה. וַיָּנָס, יוסף ברח ממנה וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

• וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה, כאשר כבר לא יכלה לפרש עוד את סירובו כניסיון להתגרות בה או כדחיית העניין לזמן מתאים יותר, חשה את עצמת העלבון, הן משום שלא הגשימה את תשוקתה, הן משום שהעבד – הנחות ממנה – העז לסרב לה.

• וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר: רְאוּ, הֵבִיא לָנוּ – לא הזכירה מי הביא, אך ברור שהיא מתכוונת לבעלה – אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ. לשטות או להתעלל בנו. בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי – וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. כאשה הגונה צעקתי מיד.

• וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי. וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

• וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ, עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ.

• וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר שוב : בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ, שאתה גידלת ורוממת, לְצַחֶק בִּי.

• וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא – וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה.

• וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ, ניסה לאנוס אותי, וַיִּחַר אַפּוֹ. פוטיפר כעס, אך הכתוב אינו אומר על מי.

• וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר. ללא כל דיון או משפט פוטיפר כלא את יוסף כדי להענישו ב מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים. מן ההמשך מסתבר שאלה היו אסירים פוליטיים מכובדים ולא עבריינים פליליים. וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר כאחד האסירים.

• וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד. וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. ליוסף היה הכשרון לשאת חן בעיני אנשים מחוץ למשפחתו. קסמו האישי פעל את פעולתו גם בשר בית הסוהר, שהבחין בו,

• וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר. אף על פי שיוסף עדיין היה אסיר, שוב זכה בתפקיד ניהולי. כנראה נחשב לאסיר נאמן ומוצלח ולמנהל מצוין, ולכן התמנה לטפל בענייניהם של כל האסירים. וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא, יוסף, הָיָה עֹשֶׂה. יוסף קבע את סדרי בית הסוהר – מהם זמני האוכל, זמני היציאה ושאר סדרי החיים של האסירים.

• אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ. שר בית הסוהר סמך עליו באופן מוחלט, ולא בדק אחריו דבר, בַּאֲשֶׁר הכול ראו כי ה׳ אִתּוֹ, וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה – ה׳ מַצְלִיחַ. יוסף לא היה רק יפה תואר ויפה מראה; קסמו האישי פעל על כל סביבתו – על פוטיפר, על אשתו ועל שר בית הסוהר, ובהמשך הוא יפעל גם על אנשים נוספים. לצד הצלחתו הגשמית החריגה דבר-מה באישיותו משדר לסובביו שה׳ עמו, ושהוא קשור אל הקדושה העליונה.