איוב-פרק-2

ביאורים

• וַיְְְהִי הַיּוֹם, לאחר שאיוב איבד את רכושו ואת רוב משפחתו, וַיָּבֹאוּ בְְּנֵי הָאֱלֹהִים לְְהִתְְְיַצֵּב עַל־ה'. הם נאספו לעמוד לפניו כמו במסדר צבאי מפעם לפעם. וַיָּבוֹא שוב גַם־הַשָּׂטָן בְְּתֹכָם לְְהִתְְְיַצֵּב עַל־ה'.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: אֵי מִזֶּה, מאין תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה' וַיֹּאמַר: מִשֻּׁט, משיטוט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְְְהַלֵּךְְְ בָּהּ.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְְְתָּ לִבְְּךָ אֶל־עַבְְְדִּי אִיּוֹב? הסתכל עליו, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְְיָשָׁר, יְְרֵא אֱלֹהִים וְְסָר מֵרָע, וְְאחרי כל האסונות שקרו לו עֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְְּתֻמָּתוֹ. וַתְְּסִיתֵנִי פיתית אותי בוֹ לְְבַלְְּעוֹ, להשחית אותו חִנָּם, שהרי התברר שכל זה אינו מגיע לו. מה תאמר עליו עכשיו?

• וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה' וַיֹּאמַר: עוֹר בְְּעַד־עוֹר. אדם מוכן לתת את עורו של זולתו במקום עורו שלו. לחלופין, משל רווח הוא: אדם מסוכך בעור ידיו להגן על עור ראשו או אבר חיוני אחר מפגיעה, וְְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְְּעַד נַפְְְשׁוֹ. פגיעותו של האדם מרוכזת בו עצמו. במאבקו לשרוד הוא יסכים לתת הכול תמורת חייו. עד כה נפגעו רק ילדיו ורכושו אבל הוא עצמו נשאר כפי שהיה, ולכן הוא מברך את ה'.

• אוּלָם שְְׁלַח־נָא יָדְְךָ וְְגַע אֶל־עַצְְְמוֹ וְְאֶל־בְְּשָׂרוֹ, – אִם־לֹא כשהוא עצמו ייפגע אֶל־פָּנֶיךָ, ישירות ‘יְְבָרְְכֶךָּ', שוב, בלשון הפוכה.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְְיָדֶךָ. הרשות נתונה לך להציק לו ככל רצונך, אַךְְְ אֶת־נַפְְְשׁוֹ שְְׁמֹר. עליך לשמור שיישאר בחיים.

• וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְְּנֵי ה', וַיַּךְְְ, השטן הכה אֶת־אִיּוֹב בִּשְְְׁחִין, מחלת עור, רָע מִכַּף רַגְְְלוֹ וְְעַד קָָדְְְקֳֳדוֹ. מחלה זו אינה רק מציקה בכאביה לסובל ממנה; היא גם מרחיקה אותו מאחרים, וכך הוא נותר אומלל, בודד ובזוי. כל עורו גירד.

• וַיִּקַּח־לוֹ חֶרֶשׂ, חרס לְְהִתְְְגָּרֵד בּוֹ, וְְהוּא יֹשֵׁב בְְּתוֹךְְְ־הָאֵפֶר. הגרד שגורם השחין והפציעות הנובעות ממנו מחמירים בעת לבישת בגדי הצמר, שהיו מקובלים בימי איוב. האפר הדק הוא משענת רכה ועדינה למי שעורו מודלק, והמגע בו הקל על הכאבים ועל הגירוד הקשה.

• וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְְְׁתּוֹ: אחרי כל הייסורים הללו עֹדְְךָ מַחֲזִיק בְְּתֻמָּתֶךָ ונשאר ירא ה'?! ‘בָּרֵךְְ' אֱלֹהִים וָמֻת. אלוקים יעניש אותך עונש מוות על קללתך, ואז תיפטר מייסוריך ותמצא מנוחה במותך. אשת איוב יודעת שאין דרך לחמוק מן הייסורים שאלוקים מביא, אלא במעין התאבדות.

• וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְְּדַבֵּר אַחַת הַנְְּבָלוֹת תְְּדַבֵּרִי, והרי את אשה הגונה. גַּם, האם אֶת־הַטּוֹב נְְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְְאֶת־הָרָע לֹא נְְקַבֵּל?! האם אנחנו מתנים עם אלוקים שנעבוד אותו רק אם יעניק לנו מטובתו? בְְּכָָל־זֹאת, למרות כל מה שקרה לו, לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְְְׂפָתָיו. חייו אינם חיים, והוא איש שבור, מיוסר וחולה, ואף על פי כן לא הוציא מפיו דיבור מגונה.

• וַיִּשְְְׁמְְעוּ שְְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְְּקֹמוֹ: אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, שבא מן העיר תימן שבארץ אדום, וּבִלְְְדַּד הַשּׁוּחִי וְְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיִּוָּעֲדוּ יַחְְְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ, להשתתף בצערו וּלְְְנַחֲמוֹ ככל יכולתם.

• וַיִּשְְְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק לכיוונו, וְְלֹא הִכִּירֻהוּ. הם ראו שכל סביבתו הרוסה, והוא עצמו מוכה שחין, ומן הסתם ערום או ערום למחצה מחמת כאבי השחין, וַיִּשְְְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְְְכּוּ, וַיִּקְְְרְְעוּ אִישׁ מְְעִלוֹ, וַיִּזְְְרְְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְְְמָה. הם התאבלו בדרכים שונות נוכח המראה הקשה.

• וַיֵּשְְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ, על הארץ שִׁבְְְעַת יָמִים וְְשִׁבְְְעַת לֵילוֹת, וְְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר. הם לא פתחו בדברים, כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְְּאֵב מְְאֹד, וכאשר הכאב גדול, כל דיבור גורם מועקה ומכאוב. בינתיים ישבו, המתינו וכאבו את כאבו מתוך ידידות.