איוב-פרק-7

ביאורים

• הֲלֹא־צָבָא, קצבה לשְנות חיי אֱנוֹשׁ, אדם עֲלֵי ־אָרֶץ, וְְכִימֵי שָׂכִיר, הנשכר לזמן מסוים ולא יפעל מעבר לו, כך קצובים יָמָיו של אדם. לאחר שאדם גומר את עבודתו בעולם, אין הוא נשאר בו אפילו רגע נוסף.

• כְְּעֶבֶד יִשְְְׁאַף־צֵל. אין הוא חפשי, אך לפחות בעת שעבודו הוא מבקש לנוח קצת בצל, וּכְְְשָׂכִיר יְְקַוֶּה לקבל את שכר פָָעֳֳלוֹ.

• כֵּן – כעבד שזמנו קצוב, והוא תלוי לחלוטין באדונו, הָָנְְְחַלְְְתִּי לִי, נפלו בחלקי יַרְְְחֵי־שָׁוְְְא. חודשים ריקים מתוכן, וְְלֵילוֹת עָמָל, ייסורים מִנּוּ, זימנו לִי.

• אִם־שָׁכַבְְְתִּי וְְאָמַרְְְתִּי, בלכתי לשכב בלילה אני אומר: מָתַי אָקוּם, וּמִדַּד, מדד לבי את ה עָרֶב. בייסורי המתנתי שיגיע קצו של הלילה. וְְשָׂבַעְְְתִּי נְְדֻדִים, נדודי שינה עֲדֵי־נָשֶׁף, עד הבוקר.

• לָבַשׁ, התכסה בְְּשָׂרִי ב רִמָּה, וְְגוּשׁ עָפָר נעשה עוֹרִי, והוא רָגַע, נסדק, נבקע, וַיִּמָּאֵס, ונעשה מאוס.

• יָמַי, ימי הטובה קַלּוּ, עזבו אותי מהר יותר מִנִּי־אָרֶג, ממהירות האריגה, וַיִּכְְְלוּ, הם הסתיימו בְְּאֶפֶס, בלי שום תִּקְְְוָה.

• זְְכֹר כִּי כמו רוּחַ חולפים חַיָּי. אינני יצור נצחי, ואין ביכולתי לשאת את כל זאת. לֹא־תָשׁוּב עֵינִי לִרְְְאוֹת טוֹב, כפי שראתה בעבר.

• לֹא־תְְשׁוּרֵנִי, תראה אותי עֵין רֹאִי, העין שתרצה לראות אותי. אתה רק נותן עֵינֶיךָ בִּי – וכבר אֵינֶנִּי.

• כָּלָה, מתפוגג ונעלם עָנָן וַיֵּלַךְְְ, כֵּן יוֹרֵד ל שְְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. המוות אינו הפיך.

• לֹא־יָשׁוּב עוֹד לְְבֵיתוֹ, וְְלֹא־יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְְקוֹמוֹ המכובד שהיה לו בחייו. המקום שבו חי יאבד כל זיקה אליו, ולא ישמר את זכרו.

• גַם־אֲנִי לֹא אֶחֱשָָׂךְְְ, אמנע את פִּי מלדבר אליך. אֲדַבְְּרָה בְְּצַר רוּחִי, מתוך צרותי, אָשִׂיחָה בְְּמַר, במרירות נַפְְְשִׁי:

• הֲיָם המאיים להטביע הכול בתוכו אָנִי, אִם־תַּנִּין, יצור קדם שהחזקת בכוחך כִּי־תָשִׂים עָלַי מִשְְְׁמָר?! אינני מפלצת ים המבקשת להשתלט על עולם היישוב, שיש לבלמה כדי למנוע את פגיעתה הרעה.

• כִּי־אָמַרְְְתִּי בלבי, קיוויתי : תְְּנַחֲמֵנִי עַרְְְשִׂי, מיטתי, יִשָּׂא בְְשִׂיחִי מִשְְְׁכָּבִי. אמצא מפלט מצרותי ומרירותי בשינה. אלא שגם אז לא יכולתי לנוח בשקט –

• וְְחִתַּתַּנִי, הפלת עלי אימה בַחֲלֹמוֹת, וּמֵחֶזְְְיֹנוֹת הלילה תְְּבַעֲתַנִּי, הבהלת אותי.

• וַתִּבְְְחַר מַחֲנָק נַפְְְשִׁי. נפשי מעדיפה להיחנק. ה מָוֶת טוב לה מלחיות חיים כאלה ב עַצְְְמוֹתָי, בגופי.

• מָאַסְְְתִּי בחיי כמות שהם. מאחר ש לֹא־לְְעֹלָם אֶחְְְיֶה, חֲדַל מִמֶּנִּי, הפסק לייסרני והנח לי לחיות חיים שיש בהם תוחלת ומשמעות, כִּי־הֶבֶל יָמָי.

• מָה נחשב אֱנוֹשׁ כִּי תְְגַדְְּלֶנּוּ, שאתה מעריך אותו, ולפיכך – כִי־תָשִׁית, תשים אֵלָיו לִבֶּךָ?!

• וַתִּפְְְקְְדֶנּוּ אתה זוכר להשגיח עליו לִבְְְקָרִים, בכל בוקר, לִרְְְגָעִים, בכל רגע תִּבְְְחָנֶנּוּ. מדוע אתה מתבונן כל העת במידותיו ובמעשיו של האדם בהשגחה פרטית?!

• כַּמָּה זמן לֹא־תִשְְְׁעֶה, תרפה מִמֶּנִּי?! לֹא־תַרְְְפֵּנִי עַד־בִּלְְְעִי רֻקִּי, אפילו זמן קצר כמשך זמן של בליעת רוק.

• חָטָאתִי, מָה אֶפְְְעַל לָךְְְ?! הרי חטאי אינם משפיעים עליך כלל, נֹצֵר, שומר הָאָדָם. הרי אתה מרומם מכול. לָמָה שַׂמְְְתַּנִי, הפכת אותי לְְמִפְְְגָּע לָךְְְ, מטרה לפגיעותיך, או כמי שעשוי לפגוע בך, כביכול, וָאֶהְְְיֶה עָלַי, עליך, כביכול, לְְמַשָּׂא?!

• וּמֶה, מדוע לֹא־תִשָּׂא, תסלח ל פִשְְְׁעִי וְְתַעֲבִיר אֶת־עֲוֹנִי?! כִּי־עַתָּה, עוד מעט לֶעָפָר אֶשְְְׁכָּב, אקבר, וְְשִׁחַרְְְתַּנִי, תחפש אותי – וְְאֵינֶנִּי. הנח לי להשתחרר מהייסורים הללו. אחיה כמה שאחיה, אמות מתי שאמות, אך אין טעם להוסיף עוד סבל מתמשך. למרות שאיוב מזכיר כאן את חטאיו, אין הוא רואה בהם את הגורמים לסבלו. הוא מודה שכאדם יכול להיות שהוא חטא, אבל העונש שקיבל איננו מקביל לכל החטאים שהיו באפשרותו לעשות. אשר על כן, הוא לא מבין למה אירע לו כך, ויתרה מזו – הוא מתלונן. אם קודם לכן הוא תיאר כמה קשה לו וכמה הוא מיוסר, כעת הוא פשוט מבקש למות בשקט.