איוב-פרק-17

ביאורים

• רוּחִי חֻבָּלָה נחבלה מכל הצרות שפקדו אותה. יָמַי, ימי חיי נִזְְְעָכוּ, דעכו ואבדו, מכל ילדי רק קְְבָרִים נותרו לִי.

• אִם־לֹא, אני נשבע ש הֲתֻלִים, אנשים מהתלים הלועגים לי הם הנמצאים עִמָּדִי. וּבְְְהַמְְּרוֹתָם, הם ממררים את חיי, ובתוך חיים מרים אלה תָּלַן, ישֵׁנה עֵינִי. כעת פונה איוב לאלוקים ומבקש:

• שִׂימָה־נָּא עָָרְְְבֵנִי עִמָּךְְְ. היֵה לי עָרב, שהרי אם אתה לא תבטיח את שלומי – מִי הוּא לְְיָדִי יִתָּקֵעַ?! איש לא יתחייב לערוב לי.

• כִּי את לִבָּם של הרעים שמסביבי צָפַנְְְתָּ, הסתרת מִשָּׂכֶל. אין בהם שכל. עַל־כֵּן לֹא תְְרוֹמֵם אותם.

• לְְמי ש חֵלֶק, דברי חלקלקות יַגִּיד רֵעִים, לרעיו – וְְעֵינֵי בָנָיו של דובר חלקלקות זה תִּכְְְלֶנָה בציפייה שלא תתממש.

• וְְהִצִּיגַנִי רֵע בוגדני זה, הכאב; אליפז; או: אלוקים לִמְְְשֹׁל, למשל ולשנינה ל עַמִּים. ואכן במשך הדורות איוב נעשה סמל לאדם המיוסר. ומשל ודוגמה ל תֹפֶת, גיהינום לְְפָנִים, עוד לפני המוות אֶהְְְיֶה.

• וַתֵּכַהּ, כהתה, טושטשה ראייתה מרוב כַּעַשׂ, כעס עֵינִי, וִיצֻרַי, אברי גופי אינם מתפקדים ואין בהם ממשות כַּצֵּל כֻּלָּם.

• יָשֹׁמּוּ, ישתוממו ויתקוממו אנשים יְְשָׁרִים עַל־זֹאת, וְְאדם נָקִי עַל ה חָנֵף המהתל יִתְְְעֹרָר להוכיחו.

• וְְיֹאחֵז צַדִּיק ב דַּרְְְכּוֹ למרות הפורענות היורדת לעולם, וּטֳֳהָָר־יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ. אחרי ניסוחיו הכלליים פונה אי וב לרעיו בעלבון ישיר:

• וְְאֻלָּם גם כאשר כֻּלָּם, כולכם תָּשֻׁבוּ ותדברו וּבֹאוּ נָא – וְְלֹא־אֶמְְְצָא בָכֶם חָכָם.

• יָמַי עָבְְרוּ, עוברים, זִמֹּתַי, מחשבותי נִתְְּקוּ, נפסקו מרוב כאב וטרדה, הרהורים שהם מוֹרָשֵׁי לְְבָבִי, שלבי הוריש לי.

• לַיְְְלָה לְְיוֹם יָשִׂימוּ, יהפכו, שכן הם ימנעו ממני שינה, אוֹר הנראה קָרוֹב נסוג מִפְְּנֵי־חֹשֶׁךְְְ.

• אִם אֲקַוֶּה, זאת היא תקוותי – שה שְְׁאוֹל יהיה בֵּיתִי, בַּחֹשֶׁךְְְ רִפַּדְְְתִּי, ארפד בשאול את יְְצוּעָי, מיטתי.

• לַשַּׁחַת, בור השאול קָרָאתִי: אָבִי אָתָּה. אִמִּי וַאֲחֹתִי קראתי לָרִמָּה. אִתן אני חי. אמי ואחותי אוכלות את בשרי.

• וְְאַיֵּה, היכן אֵפוֹ, אפוא תִקְְְוָתִי?! וְְתִקְְְוָתִי מִי יְְשׁוּרֶנָּה, רואה אותה?!

• בַּדֵּי, ענפי, מדורי שְְׁאֹל תֵּרַדְְְנָה תקוותי, אִם־יַחַד אתי עַל־עָפָר נָחַת, תרד תקוותי ותנוח.