איוב-פרק-30
ספר
מקבץ
ביאורים
-
וְְעַתָּה שָׂחֲקוּ, צוחקים עָלַי אפילו צְְעִירִים מִמֶּנִּי לְְיָמִים, ולא סתם צעירים אלא אלו אֲשֶׁר־מָאַסְְְתִּי את אֲבוֹתָם לָשִׁית, לשים עִם־כַּלְְְבֵי צֹאנִי. גם את אבותיהם של הצעירים הללו לא הייתי שם בין הכלבים השומרים את צאני. הם היו בריות שפלות שכלל לא החשבתי, ועתה בניהם הצעירים לועגים לי. כדי לתאר את מצבו הירוד של איוב הוא מתאר לפרטים את נחיתותם ושפלותם של הלועגים לו:
-
גַּם־כֹּחַ יְְדֵיהֶם לָמָּה לִּי, לא יוכל לעזור לי, עָלֵימוֹ, עליהם אָבַד כָּלַח, כוח, רעננות, לחלוחית. למרות שהם צעירים, תש כוחם.
-
בְְּחֶסֶר וּבְְְכָפָן, רעָב ו גַּלְְְמוּד, בדידות, הַעֹרְְקִים, הבורחים מתוך קלונם אל צִיָּה, מדבר, המכונה גם אֶמֶשׁ, מקום חשכה, שׁוֹאָה, חורבן וּמְְְשֹׁאָה, שממה.
-
הַקֹּטְְפִים מַלּוּחַ, שיח מדברי שממנו ניזונים נוודים החיים במדבר עֲלֵי־שִׂיחַ, וְְשֹׁרֶשׁ רְְתָמִים לַחְְְמָם. הם אוכלים את שורשי הרתמים, או: משתמשים בשורשי הרתמים לחמם את עצמם.
-
מִן־גֵּו, מבפנים – מתוך העיר יְְגֹרָשׁוּ, ובני העיר יָרִיעוּ עָלֵימוֹ, יודיעו את קלונם כּמו על גַּנָּב.
-
בַּעֲרוּץ נְְחָלִים ילכו לִשְְְׁכֹּן, ב חֹרֵי עָפָר וְְכֵפִים, סלעים.
-
בֵּין־שִׂיחִים יִנְְְהָקוּ, הם נוערים כפראים, חמורי בר, תַּחַת חָרוּל, קוץ יְְסֻפָּחוּ, הם מתאספים לשבת.
-
בְְּנֵי־נָבָל, רשע, וגם: משוקץ גַּם־בְְּנֵי בְְלִי־שֵׁם, חסרי שֵם, נִכְְּאוּ, נמוכים יותר מִן־הָאָרֶץ. איוב מתאר באופן ציורי את האספסוף הנקלה והבזוי הלועג לו. אלו הם אנשים חסרי רכוש, כוח, חברה, שם ומעמד. תיאור זה של משפיליו מנמיך עוד את שפלות מעמדו שלו:
-
וְְעַתָּה נְְגִינָתָם הָיִיתִי, הם שרים עלי שירי לעג, וָאֱהִי לָהֶם לְְמִלָּה, אני משמש נושא לרינוניהם ולרכילותם.
-
תִּעֲבוּנִי, רָחֲקוּ מֶנִּי, וּמִפָּנַי לֹא־חָשְְׂכוּ רֹק. הם אינם נמנעים מלירוק בפני.
-
כִּי את יִתְְְרִי, החבל שבו הקפתי את עצמי כאזור מתניים המבטא חיזוק, קשרי והגנותי שהחזיקו אותי, פִתַּח אלוקים, או: האדם הלועג לי וַיְְְעַנֵּנִי, וְְאת ה רֶסֶן שבו רוסנה התנהגותם כל עוד עמדתי בכוחותי ובמעמדי, מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ, הסירו, ועתה הם מרשים לעצמם לפגוע בי.
-
עַל־יָמִין, לצדִי, במקום גדודי מכבדי, פִּרְְְחַח, צעירים פוחזים יָקוּמוּ, את רַגְְְלַי שִׁלֵּחוּ, הם דוחקים, וַיָּסֹלּוּ, הם מתווים ולוחצים עָלַי את אָָרְְְחוֹת אֵידָם, דרכי אסונם. את הנידוי והמצוקות שחוו הם מעבירים עתה אלי.
-
נָתְְסוּ, נ תצו, שיבשו את נְְתִיבָתִי, דרכי. לְְהַוָּתִי, לאסוני יֹעִילוּ מעשה שהם עושים מועיל להגדיל את שברי, אך לֹא עֹזֵר, מועיל לָמוֹ, לעצמם, אלא נעשה מתוך רשעות לשמה.
-
כְְּפֶרֶץ, נחשול רָחָב יֶאֱתָיוּ, הם באים לשטפני, תַּחַת שֹׁאָה, ענן קודר הִתְְְגַּלְְְגָּלוּ.
-
הָָהְְְפַּךְְְ, נהפכו עָלַי בַּלָּהוֹת, סיוטים, ובלהה תִּרְְְדֹּף כָּרוּחַ את נְְדִבָתִי, נדיבותי, מידותי הטובות, וּכְְְמו שחולף עָב, ענן, עָבְְרָה יְְשֻׁעָתִי.
-
וְְעַתָּה עָלַי תִּשְְְׁתַּפֵּךְְְ נַפְְְשִׁי בבכי, יֹאחֲזוּנִי יְְמֵי־עֹנִי, עינוי.
-
לַיְְְלָה הכאב ב עֲצָמַי, עצמותי נִקַּר מֵעָלָי. הכאב החיצוני והפנימי חדר בי עמוק. וְְעֹרְְקַי לֹא יִשְְְׁכָּבוּן, אינם נחים מחמת הייסורים.
-
בְְּרָָב־כֹּחַ יִתְְְחַפֵּשׂ הכאב ל לְְבוּשִׁי. הכאב ידבק בי וייצמד אלי בכוח, כאילו הוא לבושי, כְְּפִי, כמו מפתח הצוואר של כֻתָָּנְְְתִּי הכאב יַאַזְְְרֵנִי, יקיף אותי במין לפיתת חנק.
-
הֹרַנִי להיות דומה, או: השליכני לַחֹמֶר, וָאֶתְְְמַשֵּׁל כֶּעָפָר, נעשיתי דומה לעפר וָאֵפֶר. עתה הוא פונה אל אלוקים:
-
אֲשַׁוַּע, אני זועק אֵלֶיךָ, וְְלֹא תַעֲנֵנִי. אינך עונה לי. עָמַדְְְתִּי לפניך בתפילה וַתִּתְְְבֹּנֶן בִּי, ראית אותי ובכל זאת לא הגבת.
-
תֵּהָפֵךְְְ לְְאַכְְְזָר לִי, בְְּעֹצֶם, בכוח יָדְְךָ תִשְְְׂטְְמֵנִי, אתה שונא אותי.
-
תִּשָּׂאֵנִי אֶל־רוּחַ, והיא תַּרְְְכִּיבֵנִי, תעיף אותי, וּתְְְמֹגְְגֵנִי, ותמוגג, תמיס ממני תֻּשִׁיָּה, עצה ותבונה.
-
כִּי־יָדַעְְְתִּי שאל מָוֶת תְְּשִׁיבֵנִי, ותקוותי היחידה היא להגיע ל בֵית מוֹעֵד לְְכָָל, מקום המפגש של כל חָי. כל החיים, ובהם אני, נגיע אל המוות.
-
אַךְְְ לֹא־בְְעִי, בחורבה, כלומר בקבר יִשְְְׁלַח יָד אין מי שישלח לחלצני משם, אִם־בְְּפִידוֹ, וגם באסונם של הנפשות לא יעזור לָהֶן שׁוּעַ, עושר. איוב חותם את נאומו הארוך בסדרת שבועות והצהרות בדבר צדקותו בתחומים שונים, ובכל זאת בא עליו האסון הכבד:
-
אִם־לֹא, אני נשבע ש בָכִיתִי בשעת גדולתי לִקְְְשֵׁה־יוֹם, עָגְְמָה נַפְְְשִׁי לָאֶבְְְיוֹן, כשראיתי עני.
-
כִּי טוֹב קִוִּיתִי, שכן התייחסתי בחמלה לזולת – וַיָּבֹא רָע, וַאֲיַחֲלָה, קיוויתי לְְאוֹר – וַיָּבֹא אֹפֶל. עתה כשאני נתון במצוקה, איש אינו חס עלי.
-
מֵעַי רֻתְְּחוּ, בוערים בכאב וְְלֹא־דָמּוּ, ואינם נרגעים. קִדְְּמֻנִי, ונכונים לי עוד יְְמֵי־עֹנִי, ייסורים.
-
קֹדֵר הִלַּכְְְתִּי בְְּלֹא להרגיש באור חַמָּה. לא רק בהיותי לבדי אני זועק – קַמְְְתִּי אפילו בהיותי בקרב קָּהָל – ו אֲשַׁוֵּעַ. אינני יכול אלא לזעוק.
-
אָח הָיִיתִי לְְתַנִּים, וכ רֵעַ, חבר – לִבְְְנוֹת יַעֲנָה, המשמיעות קולות דומים.
-
עוֹרִי שָׁחַר, השחיר מֵעָלָי, וְְעַצְְְמִי, שלד עצמותי חָרָה, התייבש מִנִּי־חֹרֶב, מלהט החום של מחלתי.
-
וַיְְְהִי לְְאֵבֶל כִּנֹּרִי, וְְעֻגָבִי לְְקוֹל בֹּכִים. כלי הנגינה שלי, ששימשו לשמחה ולעינוג החיים, משמיעים קולות מספד ונהי.
פסוקים
-
ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר־מאסתי אבותם לשית עם־כלבי צאני
-
גם־כח ידיהם למה לי עלימו אבד כלח
-
בחסר ובכפן גלמוד הערקים ציה אמש שואה ומשאה
-
הקטפים מלוח עלי־שיח ושרש רתמים לחמם
-
מן־גו יגרשו יריעו עלימו כגנב
-
בערוץ נחלים לשכן חרי עפר וכפים
-
בין־שיחים ינהקו תחת חרול יספחו
-
בני־נבל גם־בני בלי־שם נכאו מן־הארץ
-
ועתה נגינתם הייתי ואהי להם למלה
-
תעבוני רחקו מני ומפני לא־חשכו רק
-
כי־יתרו [יתרי] פתח ויענני ורסן מפני שלחו
-
על־ימין פרחח יקומו רגלי שלחו ויסלו עלי ארחות אידם
-
נתסו נתיבתי להותי יעילו לא עזר למו
-
כפרץ רחב יאתיו תחת שאה התגלגלו
-
ההפך עלי בלהות תרדף כרוח נדבתי וכעב עברה ישעתי
-
ועתה עלי תשתפך נפשי יאחזוני ימי־עני
-
לילה עצמי נקר מעלי וערקי לא ישכבון
-
ברב־כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני
-
הרני לחמר ואתמשל כעפר ואפר
-
אשוע אליך ולא תענני עמדתי ותתבנן בי
-
תהפך לאכזר לי בעצם ידך תשטמני
-
תשאני אל־רוח תרכיבני ותמגגני תשוה [תושיה]
-
כי־ידעתי מות תשיבני ובית מועד לכל־חי
-
אך לא־בעי ישלח־יד אם־בפידו להן שוע
-
אם־לא בכיתי לקשה־יום עגמה נפשי לאביון
-
כי טוב קויתי ויבא רע ואיחלה לאור ויבא אפל
-
מעי רתחו ולא־דמו קדמני ימי־עני
-
קדר הלכתי בלא חמה קמתי בקהל אשוע
-
אח הייתי לתנים ורע לבנות יענה
-
עורי שחר מעלי ועצמי־חרה מני־חרב
-
ויהי לאבל כנרי ועגבי לקול בכים
פסוקים מנוקד
-
וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר־מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם־כַּלְבֵי צֹאנִי׃
-
גַּם־כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח׃
-
בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד הַעֹרְקִים צִיָּה אֶמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה׃
-
הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי־שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם׃
-
מִן־גֵּו יְגֹרָשׁוּ יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כַּגַּנָּב׃
-
בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים׃
-
בֵּין־שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ׃
-
בְּנֵי־נָבָל גַּם־בְּנֵי בְלִי־שֵׁם נִכְּאוּ מִן־הָאָרֶץ׃
-
וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה׃
-
תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי וּמִפָּנַי לֹא־חָשְׂכוּ רֹק׃
-
כִּי־יתרו [יִתְרִי] פִתַּח וַיְעַנֵּנִי וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ׃
-
עַל־יָמִין פִּרְחַח יָקוּמוּ רַגְלַי שִׁלֵּחוּ וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם׃
-
נָתְסוּ נְתִיבָתִי לְהַוָּתִי יֹעִילוּ לֹא עֹזֵר לָמוֹ׃
-
כְּפֶרֶץ רָחָב יֶאֱתָיוּ תַּחַת שֹׁאָה הִתְגַּלְגָּלוּ׃
-
הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי׃
-
וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי־עֹנִי׃
-
לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן׃
-
בְּרָב־כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי׃
-
הֹרָנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר׃
-
אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי׃
-
תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי׃
-
תִּשָּׂאֵנִי אֶל־רוּחַ תַּרְכִּיבֵנִי וּתְמֹגְגֵנִי תשוה [תּוּשִׁיָּה׃]
-
כִּי־יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי וּבֵית מוֹעֵד לְכָל־חָי׃
-
אַךְ לֹא־בְעִי יִשְׁלַח־יָד אִם־בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ׃
-
אִם־לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה־יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן׃
-
כִּי טוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר וַיָּבֹא אֹפֶל׃
-
מֵעַי רֻתְּחוּ וְלֹא־דָמּוּ קִדְּמֻנִי יְמֵי־עֹנִי׃
-
קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ׃
-
אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה׃
-
עוֹרִי שָׁחַר מֵעָלָי וְעַצְמִי־חָרָה מִנִּי־חֹרֶב׃
-
וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים׃