איוב-פרק-31

ביאורים

• בְְּרִית כָּרַתִּי לְְעֵינָי, חייבתי את עיני וּמָה, שלא אֶתְְְבּוֹנֵן עַל־בְְּתוּלָה. אף שבתולה אינה אסורה עלי, מנעתי מעצמי לעסוק בנושאים אלה משום רצוני להתקדש.

• וּמֶה היה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל שניתן לי על צדקותי זו, ומה הייתה נַחֲלַת שַׁדַּי מִמְְּרֹמִים שהנחיל לי?!

• הֲלֹא ראוי שאלוקים יביא אֵיד, אסון לְְעַוָּל, לרשע העושה עוול, וְְנֶכֶר ראוי שיתנכר לְְפֹעֲלֵי אָוֶן, רשעה, ולא לי. והרי אלוקים יודע זאת –

• הֲלֹא־הוּא יִרְְְאֶה את דְְרָכָי, וְְכָָל־צְְעָדַי יִסְְְפּוֹר. כל מעשה קטן שאני עושה גלוי לפניו.

• אִם־הָלַכְְְתִּי עִם־שָׁוְְְא, הבל או שקר, וַתַּחַשׁ, ואם מיהרה עַל, אל עשיית מִרְְְמָה רַגְְְלִי,

• יִשְְְׁקְְלֵנִי בְְמֹאזְְנֵי־צֶדֶק, וְְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי, שאני תם ושכל מה שקיבלתי – הגיע לי ביושר.

• אִם, אילו תִּטֶּה אַשֻּׁרִי, סרה רגלי מִנִּי, מן הַדָּרֶךְְ הנכונה, וְְאַחַר עֵינַי הָלַךְְְ לִבִּי ונמשך אחר דברים שאינם שלי, וּבְְְכַפַּי דָּבַק מאוּם, מאומה, או: מום, דבר איסור או טומאה –

• אֶזְְְרְְעָה וְְאַחֵר יֹאכֵל את מה שעמלתי בזריעתו, וְְצֶאֱצָאַי יְְשֹׁרָשׁוּ, ייעקרו ויישמדו.

• אִם־נִפְְְתָּה, התפתה לִבִּי עַל־אִשָּׁה נשואה, וְְעַל־פֶּתַח רֵעִי אָרָבְְְתִּי לחכות שיצא כדאי שאוכל אני להיכנס –

• תִּטְְְחַן, תימסר לְְאַחֵר אִשְְְׁתִּי, וְְעָלֶיהָ יִכְְְרְְעוּן, ואתה ישכבו אנשים אֲחֵרִין, אחרים.

• כִּי פנייה כזאת הִיא זִמָּה, ומעשה כזה הוּא עָוֹן פְְּלִילִים, פשע חמור.

• כִּי אֵשׁ הִיא עַד־אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל, שעלולה לשרוף ולכלות, וּבְְְכָָל־תְְּבוּאָתִי תְְשָׁרֵשׁ.

• אִם־אֶמְְְאַס מִשְְְׁפַּט עַבְְְדִּי וַאֲמָתִי, נהגתי בעבדי ובשפחתי שלא בהגינות בְְּרִבָם עִמָּדִי,

• והרי מָה אֶעֱשֶׂה, הייתי עושה כִּי־יָקוּם אֵל לתבוע את פגיעתם ממני במשפט?! וְְכִי־יִפְְְקֹד וישאל על מעשי מָה אֲשִׁיבֶנּוּ?!

• הֲלֹא־בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ – את עבדי. באותו אופן שאני נוצרתי גם הוא נוצר, וַיְְְכוּנֶנּוּ, היוצר עשה אותו ואותי בָּרֶחֶם אֶחָד. כיוון ששנינו בני אדם, איך אוכל לבוז לו?!

• אִם־אֶמְְְנַע, מנעתי מֵחֵפֶץ דַּלִּים, מן העניים את חפצם, רצונם?! והאם קרה ש עֵינֵי אַלְְְמָנָה אֲכַלֶּה, שהיא ציפתה בכליון עיניים לעזרתי, ואכזבתי אותה?!

• וְְהאם אֹכַל, אכלתי את פִּתִּי, לחמי לְְבַדִּי, וְְלֹא־אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה?!

• כִּי מִנְְּעוּרַי אופי זה ומידות אלו גְְּדֵלַנִי, גידלו אותי כְְאָב, וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְְְחֶנָּה, נהגתי כך – בעזרה לזולת.

• אִם־אֶרְְְאֶה אדם אוֹבֵד, אבוד, מסכן מִבְְּלִי לְְבוּשׁ, וְְאֵין כְְּסוּת לָאֶבְְְיוֹן, אביון ערום –

• אִם־לֹא, אני נשבע שכיסיתי אותו, ועל כן בֵרְְכוּנִי חֲלָצָו, מותניו, שהרי חיממתי אותם בבגד שנתתי לו, וּמִגֵּז, הצמר שנגזז מ כְְּבָשַׂי הוא יִתְְְחַמָּם.

• אִם־הֲנִיפוֹתִי עַל־יָתוֹם יָדִי להכותו כִּי־אֶרְְְאֶה בַשַּׁעַר, במקום המשפט את עֶזְְְרָתִי. אם ניצלתי את מעמדי העדיף ואת ידידַי השופטים והתנכלתי ליתום חסר הישע –

• כְְּתֵפִי מִשִּׁכְְְמָה תִפּוֹל ותתפרק, וְְאֶזְְְרֹעִי, זרועי מִקָּנָה מן השכמה, או: עצם הזרוע תִשָּׁבֵר.

• כִּי־פַחַד אֵלַי, מפחיד אותי אֵיד, עונשו של אֵל, וּמִשְְּׂאֵתוֹ, ומן האימה לשאת את כובדו לֹא אוּכָל לנהוג כך.

• אִם־שַׂמְְְתִּי ב זָהָב כִּסְְְלִי, מבטחי, אם נשענתי על הזהב, וְְלַכֶּתֶם, זהב אָמַרְְְתִּי מִבְְְטַחִי,

• אִם־אֶשְְְׂמַח כִּי־רַב חֵילִי, כוחי, או: עושרי, וְְכִי הון כַבִּיר, רב מָצְְאָה יָדִי,

• אִם־אֶרְְְאֶה אוֹר השמש כִּי יָהֵל, יזרח, וְְיָרֵחַ יָקָר, נכבד, זוהר ו הֹלֵךְְְ,

• וַיִּפְְְתְְְּ, התפתה בַּסֵּתֶר לִבִּי, וַתִּשַּׁק יָדִי לְְפִי, שלחתי נשיקה מרחוק לשמש, לירח, לכוכבים או למזלות, מחווה שהיא מעין עבודה זרה –

• גַּם מעשה זה הוּא עָוֹן פְְּלִילִי, כִּי גם אם המעשה אינו נגלה לעיני בני אדם אחרים, וגם אם בני האדם הרואים אותו אינם מתייחסים אליו בחומרה, כִחַשְְְׁתִּי לָאֵל, הייתי בוגד בכך באל מִמָּעַל.

• אִם־אֶשְְְׂמַח שמחתי בְְּפִיד, אסונו, מפלתו של מְְשַׂנְְְאִי, אויבי, וְְשלא הִתְְְעֹרַרְְְתִּי, התחזקתי כִּי־מְְצָאוֹ רָע,

• והרי לֹא־נָתַתִּי, הנחתי לַחֲטֹא ל חִכִּי לפי בדיבור, ואף לא הרשיתי לעצמי לִשְְְׁאֹל בְְּאָלָה, לבקש בקללה את נַפְְְשׁוֹ, שאויבי ימות.

• אִם־לֹא אָמְְרוּ מְְתֵי, אנשי אָָהֳֳלִי, אורחי: הבשר שהוא מאכיל אותנו כה טעים. על כן, מִי־יִתֵּן ש מִבְְּשָׂרוֹ לֹא נִשְְְׂבָּע, ונאכל ממנו עוד ועוד.

• בַּחוּץ לֹא־יָלִין גֵּר אלא בביתי, דְְּלָתַי לָאֹרַח, לאורֵח אֶפְְְתָּח.

• אִם, אני נשבע שלא כִּסִּיתִי, הסתרתי כְְדרך בני אָדָם את פְְּשָׁעָי, לִטְְְמוֹן בְְּחֻבִּי, במחבואי את עֲוֹנִי,

• כִּי אֶעֱרוֹץ, כאשר מתוך פחד מ הָמוֹן רַבָּה, רב, וּבוּז־מִשְְְׁפָּחוֹת יְְחִתֵּנִי, שובר אותי, וָאֶדֹּם. לא שתקתי מתוך אימה חברתית, ולא בעטיה לֹא־אֵצֵא מ פתַח ביתי. אילו היו חטאים מכבידים על מצפוני, אדרבה, הייתי משמיעם. אינני פוחד מדעת הקהל.

• מִי יִתֶּן־לִי שֹׁמֵעַ לִי, להצהרת חפותי זו, שחיי נקיים מכל חטא, במחשבה, בדיבור ובמעשה, ובכל תחום?! הן על תָּוִי, סימני הכתב שבהם רשמתי את דברי, שַׁדַּי יַעֲנֵנִי ויעיד עלי, ואני מבקש שאת סֵפֶר ההאשמות כָּתַב, יכתוב אִישׁ רִיבִי, כדי שהדברים יהיו גלויים.

• אִם־לֹא עַל־שִׁכְְְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ – את הספר שייכתב כנגדי, או: את כותבו, אֶעֶנְְְדֶנּוּ עֲטָרוֹת, אקשור אותו ככתר לִי, על ראשי, אכבד אותו מאוד.

• מִסְְְפַּר צְְעָדַי אַגִּידֶנּוּ. אחשוף את כל הפרטים בפני כותב כתב ההאשמה הזה; כְְּמוֹ שמקרבים נָגִיד, שר אֲקָרְְבֶנּוּ. את דבריו חותם איוב במשל מעבודת האדמה. במשל זה הוא חוזר ומקבל על עצמו עונשים חמורים, אם הם מגיעים לו. ואולם מובלעת בו ידיעתו הבהירה שהוא נקי מכל אשם.

• אִם־עָלַי, על מעשי המושחתים אַדְְְמָתִי תִזְְְעָק, וְְיַחַד תְְּלָמֶיהָ יִבְְְכָּיוּן,

• אִם־כֹּחָהּ אָכַלְְְתִּי בְְלִי־כָסֶף, הואיל וגזולה היא בידי, וְְנֶפֶשׁ בְְּעָלֶיהָ הִפָּחְְְתִּי, גרמתי מפח נפש, ציערתי –

• תַּחַת, במקום חִטָּה יֵצֵא בשדה שלי חוֹחַ, קוצים, וְְתַחַת־שְְׂעֹרָה – בָָאְְְשָׁה, עשבים רעים, או: מצחינים. תַּמּוּ דִּבְְְרֵי אִיּוֹב.