נחמיה-פרק-2

ביאורים

• וַיְְְהִי בְְּחֹדֶשׁ נִיסָן, שְְׁנַת עֶשְְְׂרִים לְְאַרְְְתַּחְְְשַׁסְְְתְְְּא הַמֶּלֶךְְְ, וה יַיִן הובא לְְפָנָיו, ובתוקף תפקידי כמשקה המלך – וָאֶשָּׂא אֶת־הַיַּיִן וָאֶתְְּנָה לַמֶּלֶךְְְ, וְְלֹא־הָיִיתִי עד אז רַע לְְפָנָיו. תמיד הייתי במיטבי לפני המלך, ותמיד הוא חיבב אותי.

• וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְְְ: מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, אינך נראה טוב, וְְאַתָּה הרי אֵינְְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי־אִם רֹעַ לֵב. אם לא מדובר במחלה, פירוש הדבר שמטרידות אותך מחשבות שאינן טובות. וָאִירָא, פחדתי הַרְְְבֵּה מְְאֹד. מלך פרס אינו צריך לתת דין וחשבון בפני איש. די בחשד בלבד מצד השליט העליון, שמעמדו כשל חצי אל, כדי להוציא אנשים מן העולם.

• וָאֹמַר לַמֶּלֶךְְְ: הַמֶּלֶךְְְ לְְעוֹלָם יִחְְְיֶה! מַדּוּעַ לֹא־יֵרְְעוּ פָנַי?! מדוע לא אֵראה מודאג ועצוב כ אֲשֶׁר הָעִיר שהיא בֵּית־קִבְְְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְְְׁעָרֶיהָ אֻכְְּלוּ, נשרפו בָאֵשׁ. אני מרגיש רע וטרוד בגלל מצבה של ירושלים.

• וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְְְ: אתה אומר שהנך דואג, אם כן, עַל־מַה־זֶּה אַתָּה מְְבַקֵּשׁ? מה רצונך? ניכר שהיחסים השוררים ביניהם הם יחסי קרבה כאמור. וָאֶתְְְפַּלֵּל בלבי אֶל־אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם שאומַר את המלים הנכונות, ושיתקבלו דברי ברצון, כי לשיחה הקצרה הזו יכולות להיות השלכות חשובות.

• וָאֹמַר לַמֶּלֶךְְְ: אִם־עַל־הַמֶּלֶךְְְ טוֹב וְְאִם־יִיטַב עַבְְְדְְּךָ לְְפָנֶיךָ, אני מבקש אֲשֶׁר תִּשְְְׁלָחֵנִי, תרשה לי ללכת אֶל־יְְהוּדָה, אֶל־עִיר קִבְְְרוֹת אֲבֹתַי, וְְאֶבְְְנֶנָּה מחדש.

• וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְְְ, וְְהַשֵּׁגַל, המלכה או הפילגש יוֹשֶׁבֶת אֶצְְְלוֹ. נחמיה מתאר את המלך יושב בסעודה אינטימית למדי, שאין בה אנשים זרים. מצב רוחו טוב, והוא מגיב בחיוב לבקשה : עַד־מָתַי יִהְְְיֶה מַהֲלָכְְךָ, לכמה זמן אתה רוצה ללכת, וּמָתַי תָּשׁוּב? וַיִּיטַב הדבר לִפְְְנֵי־הַמֶּלֶךְְְ וַיִּשְְְׁלָחֵנִי, הוא הרשה לי ללכת, וָאֶתְְּנָה לוֹ זְְמָן. קבעתי בפניו זמן שבו אחזור. ידוע שנחמיה חזר אל המלך לאחר שתים – עשרה שנה, אלא שלאחר זמן הוא יצא שוב לירושלים.

• וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְְ: אִם־עַל־הַמֶּלֶךְְְ טוֹב, אִגְְּרוֹת יִתְְּנוּ־לִי עַל פַּחֲווֹת, שלטונות המחוזות של עֵבֶר הַנָּהָר, אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי, יאפשרו לי לעבור עַד אֲשֶׁר־אָבוֹא אֶל־יְְהוּדָה. אני זקוק למעין מכתבי המלצה שישמשו לי כאישורי מעבר. בדרכי אצטרך לעזרה מהשלטונות המקומיים של עבר הנהר, ומכתבים כתובים וחתומים על ידי המלך ייחשבו פקודה ישירה שתוקפה אינו מוטל בספק.

• וְְאִגֶּרֶת נ וספת שלח אתי אֶל־אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְְְדֵּס, הממונה על הגנים והיערות אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְְְ, אֲשֶׁר יִתֶּן־לִי עֵצִים לצורך המלאכ ה לְְקָרוֹת, לצפות אֶת־שַׁעֲרֵי הַבִּירָה, המצודה אֲשֶׁר־לַבַּיִת, השערים שבהר הבית וּלְְְחוֹמַת הָעִיר וְְלַבַּיִת אֲשֶׁר־אָבוֹא אֵלָיו לגור בו. וַיִּתֶּן־לִי הַמֶּלֶךְְְ את כל מה שביקשתי כְְּיַד־אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי, כברכת ה', בעין יפה.

• וָאָבוֹא אֶל־פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְְּנָה לָהֶם אֵת אִגְְּרוֹת הַמֶּלֶךְְְ. וַיִּשְְְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְְְ גם שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים. כיוון שמעמדו של נחמיה מכובד במדינה, המלך שלח אתו קבוצת חיילים ופרשים ללוותו ולהגן עליו.

• וַיִּשְְְׁמַע סַנְְְבַלַּט הַחֹרֹנִי, שאולי היה הפחה בשומרון, וְְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי, שאולי היה פחה קטן בעמון, אך נחמיה קורא לו בבוז עבד עמוני, וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְְדֹלָה אֲשֶׁר־בָּא אָדָם לְְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל.

• וָאָבוֹא, הגעתי אֶל־יְְרוּשָׁלִָם. נראה שהופעתו של נחמיה, שהיה מלווה בפרשים וחיילים, עשתה רושם . וָאֱהִי־שָׁם יָמִים שְְׁלֹשָׁה, כמבקר גרידא.

• וָאָקוּם ב לַיְְְלָה בחשאי אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְְעַט עִמִּי, וְְלֹא־הִגַּדְְְתִּי לְְאָדָם מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל־לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם. וּבְְְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם־הַבְְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ, עליה – מן הסתם סוס או פרד.

• וָאֵצְְאָה בְְשַׁעַר־הַגַּיְְְא, משערי ירושלים, ב לַיְְְלָה, וְְאֶל־פְְּנֵי, נוכח עֵין הַתַּנִּין, לפי כיוון הליכתו ייתכן שזהו עין רוגל, וְְאֶל־שַׁעַר הָאַשְְְׁפֹּת, וָאֱהִי שֹׂבֵר, סוקר בְְּחוֹמֹת יְְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר־הֵם פְְּרוּצִים, וּשְְְׁעָרֶיהָ אֻכְְּלוּ בָאֵשׁ.

• וָאֶעֱבֹר אֶל־שַׁעַר הָעַיִן וְְאֶל־בְְּרֵכַת הַמֶּלֶךְְְ, וכשניסיתי להיכנס גיליתי כי אֵין־מָקוֹם לַבְְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְְְתָּי. בעקבות התמוטטות השער נעשה הפתח כה נמוך, שאדם הרוכב על בהמה איננו יכול לעבור בו; או: הבהמה שמתחתי לא יכלה לעבור בדרך החסומה.

• וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל ב לַיְְְלָה, וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה, תוך כדי הליכתי הסתכלתי בחומות, וָאָשׁוּב וָאָבוֹא, נכנסתי שוב בְְּשַׁעַר הַגַּיְְְא וָאָשׁוּב למקום שממנו יצאתי לאחר סיבוב שלם מסביב לחומת העיר. ייתכן שנחמיה עשה לעצמו רישומים, או ניסה לצייר בלבו את מצב החומות והשערים כדי לקומם אותם.

• וְְהַסְְּגָנִים, הפקידים הגבוהים שעמי לֹא יָדְְעוּ אָנָה, לאן הָלַכְְְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה, וְְלַיְְּהוּדִים בכלל, וְְלַכֹּהֲנִים וְְלַחֹרִים, הנכבדים וְְלַסְְּגָנִים וּלְְְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְְּלָאכָה עַד־כֵּן, עד עכשיו לֹא הִגַּדְְְתִּי. לא סיפרתי את מעשי לאיש. אחרי הסיור הלילי פנה נחמיה אל השרים והסגנים.

• וָאוֹמַר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רֹאִים את הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְְְנוּ בָהּ, אֲשֶׁר יְְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה, וּשְְְׁעָרֶיהָ נִצְְּתוּ בָאֵשׁ. כיוון שלעירנו אין כל הגנה, לְְכוּ, הבה וְְנִבְְְנֶה אֶת־חוֹמַת יְְרוּשָׁלִַם, וְְלֹא־נִהְְְיֶה עוֹד חֶרְְְפָּה.

• וָאַגִּיד לָהֶם אֶת־יַד, עזרת אֱלֹהַי אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה עָלַי, וְְאַף את דִּבְְְרֵי הַמֶּלֶךְְְ אֲשֶׁר אָמַר־לִי, הרשות המפורשת שנתן לי לבנות את העיר. וַיֹּאמְְרוּ: נָקוּם וּבָנִינוּ! וַיְְְחַזְְּקוּ את יְְדֵיהֶם, התחזקו לַטּוֹבָה. כאשר שמעו שיש סיוע מהשלטונות, הם התעודדו לגשת למלאכה. נחמיה לא הביא אתו מספיק כסף או אמצעים כדי לפתור את כל בעיותיה של ירושלים, אבל מכוח התמיכה והרישיון שבידו הוא הצליח לעורר את יושבי העיר להתחיל לפעול.

• וַיִּשְְְׁמַע סַנְְְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְְגֶשֶׁם הָעַרְְְבִי, כנראה מנהיג של ערבים. וַיַּלְְְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְְְזוּ עָלֵינוּ, וַיֹּאמְְרוּ: מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים? הַעַל הַמֶּלֶךְְְ אַתֶּם מֹרְְדִים? בתנאים אלו לא נותרו בידי שונאי יושבי ירושלים אלא כלי התעמולה וההשמצה.

• וָאָשִׁיב אֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְְְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְְְנוּ, עֲבָדָיו, נָקוּם וּבָנִינוּ. איננו מתחשבים בכם, וְְלָכֶם אֵין־חֵלֶק וּצְְְדָקָה וְְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם. נחמיה חזר והדגיש את התנגדותם של יושבי יהודה לשיתוף פעולה עם העמים מסביב. מכיוון שהכול נעשה ברשות המלך, האויבים לא יכלו לומר דבר כנגד תושבי העיר. הידיעה שיש להם תמיכה דיפלומטית טובה מאוד חיזקה את היהודים לבנות את החומה. לרשות נחמיה עמדו חומרים לבניית החומה. החומות אמנם היו הרוסות אבל הן היו עשויות אבן, ואבנים בדרך כלל אינן נשברות לרסיסים. חלק מהאבנים שהיו שייכות לחומות ירושלים לפני אלף וחמש מאות שנה נשארו עד ימינו. עצים אינם משתמרים, אבל אותם הוא היה אמור לקבל מהמלך. האתגר שניצב בפניו היה ביצוע הבנייה בפועל. לשם כך חילקו ביניהן את העבודה קבוצות מתנדבים מתושבי העיר ומאנשי יהודה כולה. ברשימת האנשים דלהלן אפשר לראות הן תיאור היסטורי, הן מתן כבוד לאנשים שהיו מעורבים במפעל. נחמיה רשם בספר את שמותיהם של המשתתפים, כדי שחלקם בבניית חומות ירושלים ייזכר לדורות.